תהיו פופוביץ': שאלת המאמנים ב-NBA רק הולכת ומתחדדת בפלייאוף

    את דוראנט או יאניס קל לשפוט בזכות אינפלציית הסטטיסטיקות, אבל דווקא על מי שאמור להביא את יכולותיהם לידי ביטוי - המאמן - ידוע מעט מדי. אז מה מגדיר מאמן טוב, ואיך חוקי המשחק משתנים בפלייאוף? יובל עוז מנסה לפתור את התעלומה שתכריע את גורל האליפות גם הפעם?

    עריכה: מתן חדד

    "המשימה הכי קשה ב-NBA היא לבחור את המאמן הנכון".

    מארק קיובן, הבעלים הצבעוני של דאלאס, חתום על הציטוט הזה, שמגלם בתוכו המון מהמורכבות של מקצוע המאמן ב-NBA. הרי בכדורסל, גם ביחס לענפי ספורט קבוצתיים אחרים, לסופרסטאר אחד יש השפעה אדירה על תוצאת המשחק, לכן לקוואי לאונרד או לקווין דוראנט יש השפעה גדולה יותר מלכל מאמן. אז למה עדיין קיובן שם כל כך דגש על מציאת המאמן הנכון?

    אחד מסימני השאלה שמתחבאים בסאבטקסט של הציטוט הזה הוא מהי החשיבות של מאמן בקבוצת NBA, בטח ובטח בפלייאוף. זו שאלה נפיצה ומורכבת במיוחד, אבל אם נסתכל על הנתונים התשובה היא די ברורה.

    מאז 1957, במשך 61 עונות NBA, לא פחות מ-30 אליפויות התחלקו בין ארבעה מאמנים בלבד. פיל ג'קסון (11), רד אאורבך (9), פט ריילי (5) וגרג פופוביץ' (5) אחראים על כמעט 50 אחוז מהאליפויות של הליגה הטובה בעולם בששת העשורים האחרונים. המאמן שמדורג אחריהם ברשימה, סטיב קר, השיר על אש וקרח, הוא צאצא ישיר לבית פופוביץ' ולבית ג'קסון, ויכול מאוד להיות שהוא יתקרב אליהם עוד קצת בחודש הקרוב עם אליפות רביעית.

    עוד בנושא

    פילדלפיה ופורטלנד כפו משחקי 7 על טורונטו ודנבר
    "כשג'ימי באטלר משחק בגישה הזאת, זו חבילה מדהימה"
    בארצות הברית מתייחסים לגולדן סטייט כאל אנדרדוג

    עוד באותו נושא

    המושיע: "כשג'ימי באטלר משחק בגישה הזאת, זו חבילה מדהימה"

    לכתבה המלאה
    הוא, פיל ג'קסון, רד אאורבך ופט ריילי חולשים על 50 אחוז מהאליפויות. פופוביץ' (צילום: AP)

    דרך נוספת לבחון את העוצמה של תפקיד המאמן היא דרך שני מקרי מבחן מהשנים האחרונות. הראשון שייך לקר לעצמו, שהגיע לגולדן סטייט ב-2014 והפך את הווריירס מקבוצת התקפה ממוצעת פלוס לקבוצת התקפה היסטורית, ללא שינוי דרמטי בסגל. בעונה לפני שקר הגיע, לגולדן סטייט הייתה יעילות התקפית של 106.2 נקודות (מקום 12 בליגה) ואילו בעונה הראשונה שלו היא השתפרה ביותר מ-4 נקודות ל-100 פוזשנים בהתקפה בדרך להפיכתה לאחת מקבוצות ההתקפה הגדולות בהיסטוריה.

    המקרה השני שייך למילווקי של העונה הנוכחית ולמייק בודנהולזר. קואץ' באד הביא שינוי סגנוני לבאקס ועזר לבאקס להפוך מקבוצה עם ההגנה שדורגה 18 בליגה לקבוצת ההגנה הטובה בליגה ומקבוצה של 108.8 נקודות ל-100 פוזשנים בהתקפה בעונה שעברה (מקום 10 בליגה) ל-113.5 נקודות ל-100 פוזשנים (מקום 4 בליגה). השינויים בסגל של הבאקס ביחס לעונה שעברה היו יחסית קוסמטיים, בודנהולזר פשוט הוציא יותר מאותו סגל שג'ייסון קיד וג'ו פרונטי ניווטו לבינוניות מזהירה.

    הנתונים האנקדוטליים הללו מציירים תמונה מעניינת מאוד, שלפיה למאמן יש חשיבות גבוהה מאוד. אבל מה הופך מאמן רנדומלי למאמן איכותי? ומעבר לכך, מה הופך מאמן איכותי למאמן פלייאוף טוב?

    סטיב קליפורד, לדוגמא, הוא מאמן איכותי. קליפורד הגיע העונה לאורלנדו, קבוצה שהייתה בית קברות למאמנים בשנים האחרונות, הטמיע את היסודות ההגנתיים שלו (התאבדות על ריבאונד הגנה והגנת מעבר, מיעוט בעבירות שמובילות לזריקות עונשין) והפך את המג'יק לקבוצת טופ 10 בהגנה, למרות שאין להם אף שחקן שנחשב לסטופר הגנתי פר אקסלנס. קליפורד עשה את אותו דבר עם שארלוט לפני כמה שנים. עם זאת, בפלייאוף זה כבר לא הספיק ומול טורונטו המג'יק הצליחו לגנוב משחק אחד לפני שהראפטורס נפנפו אותם עם ארבעה ניצחונות בהפרש ממוצע של 19 נקודות.

    אותם ראפטורס למדו על בשרם את ההבדל בין מאמן טוב לעונה הרגילה ומאמן טוב לפלייאוף. דוויין קייסי היה המאמן של הראפטורס מ-2011 ובמשך כמעט כל עונה הוא שיפר את מאזן הקבוצה בצורה ליניארית ודאג להתקדמות המקצועית שלה. השיא הגיע בעונה שעברה, כאשר הראפטורס סיימו במקום הראשון במזרח עם 59 ניצחונות (שיא פרנצ'ייז) וקייסי זכה בתואר מאמן העונה. אולם בחצי גמר המזרח הראפטורס פגשו את קליבלנד, קייסי לא מצא פתרונות ללברון בשנה השלישית ברציפות, חטף סוויפ וקיבל את מכתב הפיטורים.

    אז מה מבדיל בין הדוויין קייסים של העולם לפט ריילים ולפיל ג'קסונים? מהן התכונות הנדרשות למאמן כדי להצליח לא רק ב-82 המשחקים של העונה הרגילה, אלא גם ב-20 פלוס משחקים של הפלייאוף?

    מאמן עונה רגילה מצוין, מאמן פלייאוף כושל. דוויין קייסי (צילום: רויטרס)

    1. יכולת לבצע התאמות

    זה היה עקב האכילס של קייסי כמאמן טורונטו. פעם אחר פעם הראפטורס היו מגיעים לפלייאוף בלי תוכנית ב' וכאשר הדברים לא הלכו לפי התוכנית או פשוט התוכנית נתקלה בלברון ג'יימס, לקייסי לא הייתה תשובה. כמעט לכל אלופה בשנים האחרונות יש איזשהו רגע בו צוות האימון שלה ביצע איזשהו שינוי טקטי או אסטרטגי במהלך סדרה ששינה את פניה. ב-2015 סטיב קר עשה זאת עם ההכנסה של אנדרה איגודלה על חשבון אנדרו בוגוט לחמישייה בסדרת הגמר. ב-2016 טיירון לו עשה זאת עם החילופים ההגנתיים שפגעו בזרימה של הווריירס. ב-2011 ריק קרלייל עבר לאזורית ושמר את לברון ג'יימס עם ג'יי ג'יי בראה וג'ייסון קיד, מהלך שבלבל לגמרי את מיאמי. והרשימה עוד ארוכה.

    זה לא אומר שכל מאמן שיודע לאלתר יצליח להביא את הקבוצה שלו לקו הסיום. ברט בראון עשה שינויים כל משחק בסדרה מול הראפטורס, אבל לא בטוח שזה יעזור לסיקסרס לנצח את הסדרה ולא בטוח שזה יעזור לו לשמור על המשרה שלו. עם זאת, זה כלי שחייב להיות בארגז הכלים של כל מאמן שרוצה לנצח בגדול בפלייאוף.

    מאלתר בלי סוף, גם אם זה לא יעזור לו לשמור על המשרה. ברט בראון (צילום: AP)

    2. ניהול משחק

    בפעם הבאה שאתם צופים במשחק של אוקלהומה סיטי, מעבר לזקן היפהפה של סטיבן אדאמס וההחטאות של ראסל ווסטברוק, תנסו להתמקד במספר פסקי הזמן שנותרו לבילי דונובן. כמעט תמיד דונובן מבזבז את מכסת פסקי הזמן שלו ומגיע לרבע האחרון עם פסק זמן אחד או שניים, מה שמותיר אותו בלי שליטה על המשחק ברגעים המכריעים שלו. דונובן השתפר טיפה בגזרה הזו בשנה האחרונה, אבל בפלייאוף האחרון הוא שוב חזר לסורו עם משחק בו באמצע הרבע השלישי נותר לו פסק זמן אחד. אלו הדברים הקטנים שמנצחים את המשחקים הגדולים.

    מעבר לניהול פסקי הזמן, יש גם את היכולת לנהל את הקבוצה שלך במאני טיים. הדוגמא הכי רלוונטית מהפלייאוף הנוכחי היא דווקא גרג פופוביץ', שלא הצליח להביא את הקבוצה שלו לעשות עבירה בשניות הסיום של משחק 7 מול הנאגטס ובכך העונה תמה לה באקורד סיום צורם עבורו. זה היה הרגע בו הורגש במיוחד שזו העונה הראשונה במילניום הנוכחי שלפופ לא הייתה שלוחה על הפרקט בדמות טים דאנקן, טוני פארקר או מאנו ג'ינובילי.

    מה שמעניין פה הוא שניהול משחק זו לא בדיוק תכונה אובייקטיבית שאפשר לאפיין ככזו שיש לך אותה או אין לך אותה. פיל ג'קסון, למשל, היה ידוע בכך שהוא לא היה לוקח פסקי זמן ברגעי משבר של הקבוצה שלו ונותן לשחקנים להתמודד בעצמם. עם זאת, בלי פסקי זמן ובלי שליטה על הפעולות של השחקנים שלך בקלאץ', כנראה לא תגיע רחוק בפוסט-סיזן.

    ההרגל המגונה לא יכול לקחת אותו רחוק. בילי דונובן (צילום: AP)

    3. הדברים הלא מוחשיים

    בניגוד לשחקנים או לקבוצות שעבורן יש לנו סטטיסטיקות מפה ועד ווינטרפל, למאמנים אין נוסחה שעוזרת לנו למדוד את הערך שלהם. אין PER או Net Rating למאמנים וזה משאיר אותנו עם הרבה מאוד תחום אפור שמקשה עלינו להעריך את ההשפעה של המאמן. למעשה, אנחנו נותנים משקל גבוה מאוד להתאמות שהמאמן עושה או לכמה פסקי זמן נותרו לו, אבל אנחנו לא נותנים משקל כמעט בכלל לשיחות שלו עם השחקנים בחדר ההלבשה אחרי הפסד, או ליכולות ניהול משברים שלו משום שאנחנו לא חשופים אליהן. אנחנו רואים את המאמנים רק בערך 10 אחוז מהזמן שבו הם עובדים ולכן אנחנו חייבים לתת איזושהו משקל ל-90 אחוז הנותרים.

    כמה באמת אנחנו יודעים על העבודה של מאמן? מייק ד'אנטוני (צילום: GettyImages)

    4. כישרון של הסגל

    עם כל הכבוד לנונשלנטיות של פיל ג'קסון וההתאמות שלו תוך כדי משחק, בלי מייקל ג'ורדן, שאקיל אוניל וקובי בריאנט לא הייתה לו אליפות אחת. נדיר מאוד שקבוצה לוקחת אליפות בלי שחקן טופ 5 בליגה. מנגד, גם הכישרונות הכי גדולים חייבים את המאמנים שידעו למצות את הפוטנציאל שלהם. מייקל ג'ורדן לא לקח אליפות אחת בלי פיל ג'קסון ועד שהזן מאסטר הגיע, כף רגלו של ג'ורדן לא דרכה בגמר.

    מעבר לכך, צריך לדעת לנהל את כל הכישרונות הללו ולגרום להם לעבוד ביחד. "החתיכות חייבות להתאים", אמר סטיב קר העונה לבוסטון הראלד כאשר נשאל על הקשיים של הסלטיקס העונה, קשיים שבסופו של דבר הכריעו אותם בסדרה מול מילווקי. "אתה חייב שיהיה לך כישרון, אבל אז אתה צריך לשאול את עצמך האם כל הכישרונות הללו מתאימים ביחד? וברגע שאתה לומד להוציא לפועל ביחד את מה שאתה מתכנן, השלב הבא הוא כימיה. האם אתם משחקים אחד בשביל השני, האם אתם נלחמים אחד עבור השני".

    קר המשיך לפרוש את משנתו ולשפוך אור על המקצוע המורכב ומלא הניואנסים שלו. "זה נשמע נדוש, אבל זה כוח עוצמתי - וזו אחת הסיבות שאני אוהב כדורסל. זה ספורט מדהים של חמישה אנשים. אם כל החתיכות מתאימות ומתחברות רגשית, זה יכול להיות יפהפה לצפייה. זה מה שכולנו מחפשים. כמאמנים, אנחנו תמיד מחפשים להוציא את המיטב מהקבוצות שלנו".

    בלי כימיה, כלום לא שווה. בראד סטיבנס (צילום: רויטרס)

    מרובע האלמנטים הזה הוא הכרחי. הוא חייב להיות נוכח אצל כל מאמן כדי שהוא יוכל לנשום את אוויר הפסגות של הפלייאוף. מספיק שאחד מהאלמנטים הללו חסר ואותו מאמן יכול למצוא את עצמו מחוץ לפלייאוף ואפילו בתור ללשכת האבטלה.

    "זו ליגה של שחקנים כשאתה מנצח וליגה של מאמנים כשאתה מפסיד", אמר ג'ף ואן גנדי בראיון ל"דה רינגר". יש משהו בדבריו של הפרשן הנרגן. הרבה פעמים המאמנים הופכים להיות השעירים לעזאזל כאשר הקבוצה שלהם לא עומדת בציפיות, ויש לו גם הסבר למה זה קורה.
    "התקשורת לא ממהרת לבקר את השחקנים או את הג'נרל מנג'רים, כי משם המידע שלהם מגיע. אם אתה תבקר שחקן, יכול להיות שהוא לא ידבר איתך. יותר גרוע, יכול להיות שהסוכן שלו לא ידבר איתך". אותו דבר נכון גם לג'נרל מנג'רים, לפי ואן גנדי. "אז מי שנותר הוא המאמן. לו אמורים להיות כוחות קסם כלשהם שיעלימו את כל החולשות של הסגל שלו".

    הפלייאוף נמצא בשלבי ההכרעה הסופיים שלו ובשלבים הללו, כמו שאל פאצ'ינו אמר פעם, כל אינץ' חשוב. ההשפעה של המאמנים היא אולי לא כזו שקל לנו למדוד כמו האחוזים משלוש של קיירי ארווינג או ה-Usage של בן סימונס, אבל זה לא אומר שהיא פחות חשובה. מצד שני, זה גם לא אומר שברגע שהקבוצה מפסידה האשמה צריכה ליפול על המאמן. לפעמים הדברים הכי חשובים בעולם הם אלו שדווקא אי אפשר לכמת למספרים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully