בווידאו: מספרי העונה הסדירה ב-NBA
"אני לא חושב שראיתי מעולם דברים כמו הדברים שרואים בליגה לאחרונה".
סטיב קר, אחד עם חתיכת קילומטראז' בענף, כבר חווה הכל ב-NBA. או לפחות כך הוא חשב, עד שראה בשבועיים האחרונים את הג'אז ודמיאן לילארד שוברים מוסכמות של שנים.
"הדבר הראשון שאמרתי היה, 'פול ג'ורג', אתה צודק. סטפ בק מ-11.5 מטר מעולם לא היתה זריקה טובה. אבל אחר כך חשבתי על זה - זה דמיאן לילארד. עבורו זו כן זריקה טובה", סיפק מאמן גולדן סטייט את שני הסנטים שלו לסוגיה הפילוסופית שהוצפה ב-NBA בעקבות הטענה של ג'ורג' ש"זו היתה זריקה רעה, רעה מאוד". מיד אחר כך הציג את הצד השני של המטבע. "אני צופה במשחקים, ולא יכול להאמין למראה עיניי", אמר. "יוטה באמת פותחת לג'יימס הארדן את צד ימין, ובאמת מבקשת ממנו לחדור לסל. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. השלשות והטווחים ששחקנים מסוימים לקלוע מהם - זה משנה את האופן שבו ההגנה צריכה לחשוב".
כשלילארד כדרר במשך יותר מעשר שניות מול פול ג'ורג' במרחק בטוח מקו השלוש, אפשר היה לשמוע ברקע את אלוהי הכדורסל דוחקים בו ללכת פנימה ולמשוך עבירה. זה מסוג החוקים שנלמדים בשיעורים הראשונים באקדמיה על שם ג'יימס נייסמית', ובמצב אליו נקלע לילארד - כשלוח התוצאות מראה שוויון ולוח העבירות מאיר באדום בוהק שמות של שחקנים מהקבוצה היריבה - גם הנסיבות המליצו על חדירה לסל.
אבל לילארד צפצף על החוקים.
כשיוטה לא רק הכריחה את ג'יימס הארדן ללכת ימינה אלא גם פתחה לו נתיב לחדירה מרצונה החופשי, מנסחי ההגדרה המילונית ל"הגנה" הזדעקו. אם במקרה של לילארד הופר חוק שמועבר בשנה א' של לימודי כדורסל, הרי שכאן נותצה מוסכמה שמופיעה בהקדמה של ספר המבואות. הגנה, כשמה כן היא, אמורה למנוע מהשחקן המתקיף גישה לסל, ואילו ריקי רוביו וחבריו חילקו אותה להארדן בחינם. מקבוצה כמו יוטה, מומחית מדופלמת של הגנה לפי הספר, אפשר היה לצפות לאסטרטגיה שמרנית.
אבל יוטה צפצפה על החוקים.
כנראה שזה מה עושים בפלייאוף 2019.
עוד בנושא
פול ג'ורג' אחרי שלשת הניצחון של דמיאן לילארד: "זו הייתה זריקה רעה"
גולדן סטייט ניצחה 110:129 את הקליפרס ועלתה לחצי גמר המערב
הראשון מאז צ'רלס בארקלי וריק בארי: המספרים מהלילה האדיר של דוראנט
מכאן תצא קבוצת על: ניתוח מקדים לסדרות הסיבוב השני במזרח
לכל מהפכה יש פנים. לכל מהפכה יש גם רגע שמגדיר אותה. במקרה של מהפכת השלשות ב-NBA, סטף קרי הוא ללא צל של ספק הפנים. הרגע המכונן, לעומת זאת, רשום כעת על שמו של דמיאן לילארד.
קשה לדמיין סל שמסמל בצורה נאמנה יותר את רוח התקופה. אבי המהפכה סטף קרי קלע שלשת ניצחון שומטת לסתות כמעט באותה מידה מול אוקלהומה סיטי לפני שלוש שנים, אבל בהתחשב ביוקרה של הפלייאוף לעומת העונה הרגילה, אין כאן תחרות של ממש. ובכלל, לילארד מתח עוד יותר את הגבולות. הוא לא סתם זרק שלשה כששתי נקודות היו מספיקות לו, לא סתם השליך אותה מ-11 מטרים, אלא עוד הוסיף ברוב חוצפתו סטפ-בק, כאילו שבמרחקים שכאלה עדיין נהוג לסבול ממצוקה של מרווחים.
זו היתה קליעה עילאית ומופלאה גם אם מנתקים אותה מהקשר של זמן או מקום, אבל עומדת מאחוריה סמליות מיוחדת. הרי כשהשניות נקפו, לילארד אפילו לא ניסה להעמיד פנים שהוא מתכוון לעשות את זה אחרת. אפילו לא עשה זאת בגחמה של רגע. אם כבר, קיבל רוח גבית מליגה שלמה. ליגה שבה על כל פול ג'ורג' אחד שטוען שזו זריקה רעה אפשר למצוא עשרה גיקים חובבי סטטיסטיקה שיעמידו אותו על טעותו בהבזק של שנייה, בצירוף תרשים בתלת ממד.
קירק גולדסברי, אחד מאותם גיקים, המחיש זאת בטור עמוס נתונים ב-ESPN בו טען שלמעשה היתה זו זריקה טובה. מתברר שלילארד מדייק העונה בלא פחות מ-39.2 אחוזים בזריקות מ-30 עד 40 פיט (9.1 עד 12.1 מטר) - גבוה יותר מהאחוז הממוצע ב-NBA לזריקות רגילות מהשלוש (35.5%).
לשם השוואה, פול ג'ורג' מדייק בעונה ב-38.6 אחוזים מהשלשות שלו. במילים אחרות, הזריקה שלילארד לקח "טובה" כמו נסיון שלשה סטנדרטי של ג'ורג'. העניין הוא שלילארד לא לבד. יחד עם סטף קרי והמפגיז החדש טריי יאנג, חיברו השלושה 71 שלשות מ-186 נסיונות מ-30 עד 40 פיט - 48 אחוזים. שלושתם מובילים מגמה של שחקנים שמרחיבים את הטווח ומתנסים יותר ויותר בזריקות ממרחק רב.
כשמדובר בלילארד, זה כבר הרבה מעבר לניסוי וטעייה. למעשה, שלשת הניצחון שקלע היא תוצר של חודשים של הכנות. "עבדנו על הרחבת הטווח של דמיאן כל הקיץ, והמשכנו עם זה גם אל תוך העונה עצמה. כמות העבודה שהוא משקיע בזה מטורפת", סיפר השבוע מאמנו האישי הצמוד של לילארד, פיל באקנר, לרשת "יאהו". כשלילארד החליט להוסיף את השלשות הארוכות לארגז הכלים, היה לו חתיכת תמריץ. שבועות בודדים לפני כן סיים את העונה מוקדם מכפי שציפה אחרי שהוא ופורטלנד הודחו בסוויפ על ידי ניו אורלינס. הנשק החדש, כך האמין, יהפוך אותו "מקלע טוב לאחד הקלעים המשובחים בליגה". לשם כך, באקנר שהיה עד אז מאמנו האישי של לילארד במשרה חלקית ובילה עימו בעיקר בחודשי הקיץ, הושכר לשנה שלמה. יחד הם פיצחו את השיטה: הם סימנו קו שלשה חדש במרחק של כמטר וחצי מקו השלשה המקורי, והתאמנו על זריקות בסגנונות שונים ממנו מדי יום במשך שעה. יד הזהב של לילארד הגיבה היטב.
אחד מסלי הניצחון הכי מדהימים בתולדות הפלייאוף היה, למעשה, העתק נאמן למקור של זריקה שקלע לילארד באימון אישי עם באקנר יומיים לפני כן, באולם ריק. כשהמספרים נותנים גיבוי והאימונים מוסיפים ביטחון, גם "זריקה רעה, רעה מאוד" יכולה להיכנס לגבולות הנורמה. אפילו בפלייאוף, הזמן היחיד בלוח השנה של ה-NBA שלא משאיר מקום לניסויים. יהא אשר יהא עתידו של לילארד בפלייאוף, הוא כבר השאיר תמונת ניצחון שתהווה נשק הסברתי של לא מעט שחקנים שיקחו "זריקות רעות, רעות מאוד" בעתיד.
על פי המשנה הסדורה של אנשי האתמול של הכדורסל, גם ההגנה של יוטה על ג'יימס הארדן נכנסת תחת ההגדרה של "רע". ריקי רוביו ורויס אוניל כיוונו אותו ימינה כמו שוטרי תנועה שמפלסים דרך לאח"מ, והוסיפו הזמנה בכתב לאזור הצבע. הארדן הוצא כמעט בכוח מאזור הנוחות שלו, נאלץ להתמקד בזריקות פלואטר מהסוג הפחות חביב עליו, ועשה את מרבית הנזק ליוטה באופן שונה מהרגיל. קשה להכתיר את האסטרטגיה ההגנתית הקיצונית כהצלחה בהתחשב בתוצאה המוחצת בסדרה, אבל אם כבר מהלומות - הג'אז דאגו שיחטפו אותן בתנאים שלהם.
התוכנית ההגנתית של הג'אז היא תוצר לוואי של אותה מהפכה שעזרה לדמיאן לילארד להשליך שלשת ניצחון מ-11 מטרים. למעשה, אפשר להתייחס אליה כאל תגובת נגד. השלשה הפכה כבר מזמן לנשק הכי חשוב בכדורסל המודרני, ופלייאוף 2019 נראה עד כה כמו הצצה עתידנית להשלכות מרחיקות הלכת של התהליך. האם בפלייאוף 2025 זריקות מכריעות מהלוגו והגנות שפותחות ליריבים נתיבי חדירה יהיו דבר שבשגרה? האם גם אז חובבי הכדורסל יסתכלו על כך בפליאה ויתפלפלו בסוגיות של טוב ורע?
דבר אחד בטוח: השלשה של לילארד וההגנה של יוטה לא נולדו יש מאין, אלא הבשילו זמן מה בתנאי מעבדה. בשני המקרים הגלגל לא הומצא מחדש. כשם שלילארד שאב השראה מסל הניצחון המפורסם של סטף קרי מול אוקלהומה סיטי בעונה הסדירה לפני שלוש שנים, גם יוטה רק שכללה טקטיקה שנוסתה על יבש מול הארדן על ידי מילווקי.
הבאקס היו אלה שהגו את הטקטיקה ההגנתית הייחודית והוציאו אותה לפועל בשני הניצחונות על הארדן והרוקטס בעונה הסדירה. הם פיתו את הארדן לחדור ימינה, צופפו את הצבע וניסו לכפות עליו זריקות מחצי מרחק, האיסור הכי חמור בספר החוקים של דריל מורי. מתוך 124 פוזשנים של הארדן בשני המשחקים הללו, הוא הלך ימינה ב-100. התוצאות היו מעורבות: הארדן העמיד בשני המשחקים ממוצעים של 32.5 נקודות, 10.5 ריבאונדים ו-6.5 אסיסטים - ירידה קלה ביחס למספרים שלו לאורך העונה, אבל רחוק מעצירה מוחלטת. צלילה אל הסטטיסטיקות המתקדמות מוכיחה שזה עבד באופן סביר: לעומת 1.1 נקודות פר פוזשן בעונה כולה, הארדן הסתפק במשחקים מול מילווקי ב-0.9 נקודות פר פוזשן. במפגש השני כבר הוצג דגם משופר - הבאקס גרמו להארדן ללכת ימינה ב-47 מתוך 49 מהלכים, והורידו אותו ל-0.7 נקודות פר פוזשן.
קווין סניידר ראה, התרשם ורשם לפניו. כשדרכיו הצטלבו עם הארדן בפלייאוף, שלף את הטקטיקה שוב. בהנחה ששחקן בקליבר של הארדן לא ניתן לעצירה מוחלטת, התפוקה של ההגנה של יוטה היתה סבירה: למרות שמספר הזריקות של הארדן נותר זהה, הוא ירד מ-36.1 נקודות למשחק בעונה הרגילה ל-27.8 נקודות בסדרה, והיעילות שלו צנחה עם 37.4 אחוזים בלבד מהשדה, 35 אחוזים מהשלוש ו-7.4 זריקות מהעונשין (לעומת 11 בעונה הרגילה).
מצד שני, תדירות השלשות בסטפ-בק, סימן ההיכר שלו, לא ירדה, והאחוזים בזריקה אפילו עלו קלות מ-38.9 בעונה הרגילה ל-40.6 בפלייאוף. בכלל, כשבוחנים את הטקטיקה ההגנתית של יוטה במנותק מהמספרים האישיים של הארדן, הכדאיות שלה מוטלת בספק. תזכורת: בשורה התחתונה, יוטה הובסה 4:1 בסדרה.
"ההגנה שלהם היא גימיק", אמר קווין דוראנט על הקליפרס, שהציגו גרסה מרוככת לטקטיקה של יוטה בניסיון להצר את צעדיו (מה שלא ממש עבד הלילה). "פגשתי את כל סוגי ההגנות. שום דבר לא באמת מפריע לי", טען הארדן במהלך הסדרה.
מפריע או לא, חדשני או לא, זו היתה דוגמה נוספת לסיכונים שמוכנים ליטול בכדורסל בשנת 2019. הארדן אולי כבר פגש כאלה, אבל ספק אם פלייאוף ה-NBA כן.
