פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בכוח המוח: מה אפשר ללמוד מהמאבק בין דמיאן לילארד לראסל ווסטברוק

        הם מתנגחים זה בזה כבר שנים, אבל בפלייאוף הנוכחי הדו קרב האמוציונלי בין דמיאן לילארד וראסל ווסטברוק ממחיש את היתרונות והחסרונות שלהם יותר מאי פעם. אורן לוי עם תולדות המצ'אפ והסיבות שהוא נוטה כעת בבירור לטובת כוכב פורטלנד

        בכוח המוח: מה אפשר ללמוד מהמאבק בין דמיאן לילארד לראסל ווסטברוק
        עריכת וידאו: מתן חדד

        בווידאו: סיכום סטטיסטי של העונה הרגילה

        רכז. 191 ס"מ. סקורר מוכח. קילר. סופרסטאר. כמו לפורטלנד, גם לאוקלהומה סיטי יש שחקן שעונה לכל ההגדרות האלה. ושם, פחות או יותר, גם נגמרים קווי הדמיון בין השניים. דמיאן לילארד וראסל ווסטברוק נמצאים בעיצומו של אחד מהקרבות האישיים הכי מרתקים של השנים האחרונות, ומאבק הטיטאנים הזה יהיה אחד מהסיפורים שיגדירו את פלייאוף 2019, ככה או ככה. מדובר בשני שחקנים נפלאים, בטופ 10-20 בעמדה שלהם. זה שאחד טוב לא אומר שהשני גרוע. אבל זה בדיוק מה שיפה בפלייאוף - חייבים לבחור. אחד מהם הולך לעוף בסיבוב הראשון (שוב), והשני יוריד חתיכת קוף מהגב.

        עכשיו אמורה להגיע כתבה שקולה, רצינית ואובייקטיבית, שתשפוך אור על ההיסטוריה של השניים, ותנסה לצייר לכם שתי דמויות עגולות ושונות, כדי שתוכלו לבחור בצורה מושכלת בעד מי אתם. כשנכנסים לעובי הקורה, השוני ביניהם פשוט מרתק. אבל מה לעשות שאני כבר שמתי לילארד בקלפי. אז הנה הקייס של המנהיג של פורטלנד. אני משתדל להיות הוגן, אבל לא מבטיח כלום.

        עוד בנושא

        לילארד כיכב עם 24 נקודות, ווסטברוק קרטע עם 14, פורטלנד עלתה ל-1:3
        "השילוב המושלם בין כוכב למנהיג": בארה"ב מגלים מחדש את דמיאן לילארד
        מסע בזמן: המגמות והסיפורים הבולטים מהשבוע הראשון בפלייאוף ה-NBA

        דמיאן לילארד מול ראסל ווסטברוק (GettyImages)
        אחד המצ'אפים שיגדירו את הפלייאוף. ווסטברוק ולילארד (צילום: GettyImages)

        ווסטברוק בן ה-30 שלט במאצ'-אפ מול לילארד מאז שהאחרון נכנס לליגה, והוא גם דאג לספר לו על כך בדרכו החיננית והמנומסת, מתי שרק רצה. לילארד בן ה-28 מעולם לא נכנע או נסוג מהאתגר האדיר שהוצב בפניו, ונדמה שהשנה הסטטוס-קוו מתחיל להתערער.

        כשהם לא בין הקווים, אגב, זה סיפור אחר. "הקטע הוא שמחוץ למגרש אני וראס בסדר גמור", אמר לילארד ל"דה אורגוניאן". לפעמים נחמד לנו להעמיד פנים שהגלדיאטורים המודרניים האלה לא יוכלו להיות יחד באותו חדר מרוב שנאה, אבל זה פשוט לא עובד ככה. למען האמת, יש משהו מרשים ביכולת שלהם להפריד את מה שקורה במשחק משאר החיים, ולהילחם בכזו טוטאליות על הפרקט, שם הכפפות יורדות.

        באחד ממשחקי העונה הרגילה השנה, למשל, כשלילארד עמד על קו העונשין, המצלמה תפסה את ווסטברוק צועק לעברו: "אני קורע את התחת שלך כבר שנים", במה שהיה בסך הכל פרק נוסף ביריבות המתהווה. יש צדק בדבריו, אם מסתכלים על המספרים היבשים, למרות שהמאזן הקבוצתי לא ממש משקף את זה - 11:12 לאוקלהומה סיטי.

        ראס עושה יותר מהכל, ובפחות זמן מסך. 30.2 נקודות למשחק כשהם ראש בראש, 8 אסיסטים ו-7.2 כדורים חוזרים ב-34.6 דקות. לילארד נשאר מאחור עם 24.1 נקודות (6.3 פחות זריקות מהשדה), 6.9 אסיסטים ו-3.9 ריבאונדים ב-36.6 דקות. אחוזי הקליעה נוטים לכיוון של לילארד, כמצופה.

        השניים התפרעו עם משחקים גדולים, אבל כשזה קרה התוצאה דווקא אכזבה: 58 נקודות של ווסטברוק, 51 של לילארד, ו-45 של ווסטברוק הגיעו כולם בהפסדים. חשוב לציין גם שראס הגיע לליגה ארבע שנים לפני דיים, כך שהיה כבר בשיאו בזמן שהאחרון עוד חיפש את מקומו בליגה. הסדרה הזו היא המפגש הראשון שלהם בפלייאוף, ואם יש אלוהים היא לא תהיה האחרונה.

        אחרי הניצחון הלילה פורטלנד מובילה 1:3 וגורלה בידה. לילארד מוביל את הפוסט-סיזן בנקודות נכון ליום שני עם 28.8 באחוזים פנטסטיים, שנראים נוצצים במיוחד בהשוואה ל-21.3 נקודות של ווסטברוק, באחוזים רעים מאי פעם. ווסטברוק עדיין נותן יותר אסיסטים וריבאונדים, וכמו בעונה הרגילה גם מאבד יותר. אם כן, נדמה שלילארד תופס את המושכות במאצ'-אפ הישיר ביניהם, אחרי שנים שווסטברוק נתן לו לדעת מי הבוס. מעבר לכך, ההבדלים בגישות של השניים, הם מה שהופך את כל העסק למעניין כל כך. נתחיל עם לילארד.

        כשיוסוף נורקיץ' נפצע, ההיעדרות שלו מחקה את כל הציפיות שהיו מהקבוצה בפוסט-סיזן. הבוסני הענק היה אחד משלושת השחקנים הכי חשובים בקבוצה, אבל לילארד לא נתן לפציעה של הסנטר להסיר ממנו לחץ. מלילארד ציפו לקחת על עצמו אפילו יותר מהנטל ההתקפי, אבל הכוכב דווקא בחר הפוך. הוא לקח על עצמו פחות, וכששומעים את ההסבר שלו הכל מסתדר. לילארד ידע שהבלייזרס יצטרכו שכולם יתנו יותר, ודאג שירגישו מעורבים בהתקפה. המנהיגות של לילארד תמיד היתה הנכס המנטלי הכי חשוב שלו. הוא רצה שהם ידעו שהוא סומך עליהם, בזמן שהוא עצמו יכול להתפוצץ בכל רגע נתון. 4 נקודות היו לו במחצית של המשחק השלישי, ואז נדלק הסוויץ' עם 25 נקודות ברבע השלישי. זה לא הספיק באותו ערב מול הופעה ענקית של ווסטברוק, אבל אז, כמו לאורך הקריירה שלו כולה, הוא תמיד היה קר רוח. העונה המשחק מאט עבורו אפילו יותר.

        אחרי שהבליצים האגרסיביים של ניו אורלינס בהגנת הפיק-אנ-רול הרגו אותו ואת ההתקפה של פורטלנד בפלייאוף שעבר, לילארד חזר מהקיץ עם תשובות חדשות. הפעם אוקלהומה סיטי נראית אובדת עצות עם טקטיקה הגנתית דומה. הוא חותך את הדאבל-טים שמגיע גבוה - לילארד יכול להיות מסוכן כשהוא מקבל חסימה קרוב לקו החצי בגלל הטווח המדהים שלו - ומשם הוא מפזר מסירות לקלעים בכל פינה, או מסיים בעצמו בטבעת. כשאין לו את הספליט הזה הוא משחרר את הכדור למקום הנכון בזמן הנכון, להתקפות של ארבעה על שלושה. הוא כמעט לא עושה טעויות, והוא מנצל את האיומים שלו ושל חבריו לקבוצה עד תום בכל פוזשן.

        השלווה הפנימית של לילארד מקרינה על הארגון כולו. כשנשאל, למשל, מה יש לו לומר למבקרים אחרי שני ניצחונות הבית של הבלייזרס, הוא הרים אל השואל מבט רציני וענה: "כלום". רגע, מה? ספורטאים ברמות האלה משתמשים בכל סוג של מוטיבציה, קטנוניים כמו ילדים במסווה של תחרותיות בלתי מתפשרת. ורק לילארד, מקבל את הבמה כדי לעשות פלקס, ונשמע כמו נזיר טיבטי אחרי סשן מדיטציה.

        דמיאן לילארד, פורטלנד בלייזרס (GettyImages)
        גם כוכב, גם מנהיג. לילארד (צילום: Gettyimages)

        אם לילארד הוא "הטוב" בסיפור שלנו, ראס תופס את התקנים של "הרע והמכוער". אבל המציאות כמובן מורכבת בהרבה מהשבלונות הנוחות שלנו. התרומה הרבה של ווסטברוק לקהילה שלו, יש בה כדי למחוק לא מעט מהרושם הבעייתי שהוא עושה עלינו. העובדה שחבריו לקבוצה ילכו אחריו באש ובמים, על אף סגנון המשחק הסוליסטי שלו, גם היא דנה אותו לכף זכות. בכלל, מבין כל הקולגות שלו לאורך השנים, רק קווין דוראנט אמר עליו מילה רעה, וגם זה תחת שם בדוי (או לפחות זו הייתה כוונת המצייץ).

        ועדיין, יש בבריונות של ראס משהו שחורג מהקווים הספורטיביים הרגילים. הוא לא "מלוכלך" במשחק שלו כמו ביל לאמביר, כריס פול, והטיפוסים המוכרים שממלאים את התפקיד הזה, אבל יש משהו נבזי, כמעט אפל באנרגיות שהוא מביא למגרש. ווסטברוק יעשה הכל כדי להשפיל את לילארד, או את מי שמולו, וידאג לספר לו על זה אחר כך. אותה התפוצצות של לילארד במשחק השלישי הגיעה אחרי שווסטברוק שאג בפניו אחרי שחסם אותו. לא רק האופי שלהם שונה בתכלית, גם על הפרקט נראה שיש כאן מאבק קלאסי בין כוח למוח.

        שלא כמו בפורטלנד, ההתקפה של אוקלהומה סיטי היא ממש לא דמוקרטיה. אחרי שנים שהחזיק באחוז השימוש (USG%) מהגבוהים בליגה, ווסטברוק התמתן מעט העונה למען עונה ענקית מפול ג'ורג', אבל הוא עדיין מחזיק את המפתחות באגרוף קמוץ. בילי דונובן יודע מי מנהל את העסק, ונראה שהמאמן כבר ויתר על כל ניסיון להנחיל את ההתקפה בשיטה שהייתה לו בפלורידה. או בכל שיטה אחרת, למען האמת.

        ווסטברוק עשה צעדים מרשימים מבחינה מקצועית, והאינטנסיביות שלו מדבקת ומשרה ביטחון על חבריו לקבוצה. אך יש לא מעט אספקטים של המשחק שלו המשוועים לסוג כזה של מחויבות פנאטית, ונותרים לא מטופלים. הפוקוס והמשמעת ההגנתית שלו מעולם לא השתפרו, על אף שיש לו את הכלים הפיזיים להיות שומר אימתני. הוא גם נח לא מעט בצד הזה של המגרש, פיזית ומנטלית, יחסית למישהו שידוע כאחד שלא לוקח הפסקות כשהוא על המגרש. גם הקליעה ובחירת הזריקות מצדיקות מקצה שיפורים, כידוע. ומעל הכל, הוא מעולם לא הראה נכונות להיות מאומן כחלק משלם גדול יותר, אפילו בתור החתיכה המרכזית, בעשר שנותיו בליגה. וזה מתסכל.

        בהשוואה לשחקנים אחרים ברמת הכישרון שלו, לקבוצות של ווסטברוק יש תקרה קשיחה נמוכה במיוחד. הפלייאוף חושף זאת פעם אחר פעם. מאז שעזב דוראנט מאזן הפלייאוף של OKC עומד על 9:4, והם עדיין לא עברו את הסיבוב הראשון. קבוצות יודעות איך להתכונן למה שהוא רוצה לעשות, והוא לא יעיל מספיק כקלע וכמקבל החלטות כדי להיות כוח התקפי בלתי נמנע. על אף הנחישות, על אף האתלטיות. הוא מפספס כל כך הרבה מהניואנסים של המשחק עם הפזיזות הבלתי נשלטת שלו. מתישהו, אוהדי הת'אנדר צריכים לקוות, התשוקה המוחצנת שלו למשחק תוביל אותו לחשבון נפש ארוך ויסודי.

        ראסל ווסטברוק, אוקלהומה סיטי ת'אנדר (GettyImages)
        לא הכוח ההתקפי שיכול היה להיות. ווסטברוק (צילום: GettyImages)

        גם לילארד נלחם בתפיסה שהוא לא טוב מספיק בשביל להוביל קבוצה לשלבים המכריעים. הסגל סביבו בפורטלנד אף פעם לא היה מדהים, אך הארגון הצליח להקיף אותו בשחקני NBA ראויים, הראה שהוא לא מפחד ממס המותרות, ובאופן כללי התנהל בצורה מקצועית ומכובדת, לא משהו שאפשר להגיד על כל 30 הקבוצות בליגה. ועדיין, הבלייזרס בהנהגתו עפו בסוויפ בסיבוב הראשון בשתי העונות האחרונות. מאזן הפלייאוף של לילארד עומד על 14:25 לא מחמיאים.

        האם לילארד יכול להיות השחקן הכי טוב אצל אלופה? קשה לראות את זה. צריך לחזור עד לדטרויט ב-2004 כדי למצוא קבוצה שניצחה בלי שיהיה לה MVP מוכח בסגל. אפשר להסתכל על סן אנטוניו וטים דאנקן של 2014, או על דאלאס ודירק נוביצקי של 2011, כדי למצוא שחקן שנמצא באזור הזה בהיררכיה של הליגה, אבל יש חשיבות להישגי השנים הקודמות - הם מסמלים רף של מצוינות שכבר נכבש.

        לא סביר שנראה את לילארד עושה את הצעד הזה קדימה - אבל זה אף פעם לא סביר. כל מי שנמצא בטופ של ה-NBA עשה את זה בניגוד לכל הסיכויים, תוך שהוא גם ממצה את התקרה האישית שלו (או פורץ אותה לגמרי). זה משהו שחייבים לזכור כשמנסים לנחש עתידות ככה. הפרבולה של ווסטברוק, לעומת זאת, כבר נמצאת בצד השני שלה.

        העונה הרעה של ווסטברוק מוציאה אותו מרשימת עשרת השחקנים הטובים בעולם, אם הולכים לפי הדעה הרווחת, ולילארד יהיה אחד מהשמות שינסו לתפוס את מקומו. פורטלנד שולטת בסדרה, והיא חוזרת למשחק חמישי. ניצחון בסדרה עשוי להיות המסמר האחרון לטובת לילארד.

        בין אם אתם בטוחים שהבלייזרס ימשיכו לסיבוב הבא כמוני, או אם אתם עוד מאמינים שאסור להספיד את ראס, הקרב הזה בעיצומו, ושני הסופרסטארים האלה לא הולכים לשומקום. עד עכשיו ניתן היה לאהוב את שניהם בלי השלכות. אבל מה שיפה בפלייאוף - חייבים לבחור.

        ההתעלות של לילארד והקאמבק של הקליפרס: האזינו לפודקאסט ה-NBA של אורן לוי ואורי נכטיילר