פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מסע בזמן: המגמות והסיפורים הבולטים מהשבוע הראשון בפלייאוף

        מצד אחד פופוביץ' מחזיר לחיים את הסגנון של דאנקן, מצד שני פורטלנד הורגת את שיטת ג'ורדן. לילה אחד משחק עם 268 נקודות, לילה אחר 158. רביץ מנסה למצוא הגיון בשיגעון של השבוע הראשון בפלייאוף, ומסביר למה פציעת קאזינס דווקא תקל על גולדן סטייט

        מסע בזמן: המגמות והסיפורים הבולטים מהשבוע הראשון בפלייאוף
        עריכת וידאו: מתן חדד

        1. כמעט כל דבר אפשרי קרה בשבוע הזה. הפלייאוף נפתח עם שתי הפתעות גדולות והיו עוד כמה בהמשך, היו לא מעט מהפכים כולל אחד בלתי נתפס, יש סדרות פתוחות לחלוטין וסדרות חד צדדיות לחלוטין, היה משחק של 158 נקודות משותפות (בין בוסטון לאינדיאנה) ומשחק של 268 נקודות משותפות (בין פילדלפיה לברוקלין). קשה מאוד למצוא מכנה משותף לכל הבלגאן הזה. אבל אם צריך להצביע על אחד, אז זה כנראה הנתון המובהק ביותר של השבוע הראשון של הפלייאוף: ב-20 מ-22 המשחקים ניצחה הקבוצה שקלעה שלשות באחוזים גבוהים יותר.

        הדומיננטיות ההולכת וגוברת של השלשה משפיעה כמעט על כל מה שקורה ב-NBA כיום. כמעט כל קבוצה בליגה תלויה ביכולת הקליעה מבחוץ וכמעט כל קבוצה מסוגלת לתפוס יום קליעה נדיר. השלכה מיידית של המצב הזה היא שיותר מתמיד, ביום נתון כל קבוצה מסוגלת לנצח כל קבוצה בפלייאוף (אולי פרט לדטרויט נטולת בלייק גריפין). ראינו את זה כבר בשני המשחקים הראשונים של הפוסט סיזן, כאשר ברוקלין ניצלה יום קליעה מזעזע של פילדלפיה (3 מ-25 משלוש) ואורלנדו ניצלה יום קליעה מצוין מול טורונטו (14 מ-29) כדי להשיג ניצחונות חוץ מפתיעים מאוד. גם המהפכים הרבים קשורים לנטייה של קבוצות להידלק ולהיכבות ביחד בכל מה שקשור לקליעה מבחוץ וליכולת של רוב הקבוצות בפלייאוף לקלוע פתאום עשר שלשות ברבע וחצי. ימים בודדים כאלה לא אמורים להשפיע על סדרה של הטוב משבע, אבל מספיקים שני ימי קליעה נדירים כדי לשנות לחלוטין סדרה שאמורה הייתה להיות חד צדדית.

        עוד בנושא

        בוסטון ב-0:3 על אינדיאנה, ניצחונות לטורונטו ולאוקלהומה סיטי
        "הוא מדהים, והוא עוד מתפתח": פסקל סיאקם מלהיב את טורונטו
        הם כבר מזמן יצאו מעבדות לחירות: המיתוסים שצריך לנפץ ב-NBA

        שחקני אורלנדו מג'יק עם די ג'יי אוגוסטין (GettyImages)
        ביום קליעה טוב, גם הם יכולים לנצח. שחקני אורלנדו חוגגים (צילום: GettyImages)

        2. עבור רוב הקבוצות, המסקנה של מהפכת השלשות היא שצריך לתת לכמה שיותר שחקנים לזרוק שלשות, גם כאלה שלא קולעים טוב במיוחד מבחוץ. הרי מבחינה מתמטית לקלוע שלשות ב-33.3 אחוזים זה שווה ערך ל-50 אחוזים מחצי מרחק וכך גם הריווח טוב יותר. הבעיה היא שהגישה הזאת עובדת הרבה יותר טוב בעונה הרגילה מאשר בפלייאוף. לקלוע שלשה בפלייאוף זו משימה קשה הרבה יותר מלקלוע שלשה בעונה הרגילה: הלחץ רב יותר, ההרגשה היא שלכל זריקה יש משקל, ההגנות טובות יותר והשחקנים משקיעים מאמץ רב יותר, מה שפעמים רבות בא לידי ביטוי בזריקות עייפות. בפלייאוף יש חשיבות רבה במיוחד לשחקנים עם קליעה טבעית, כי קלעים בינוניים נוטים להפוך לגרועים. לאחר השבוע הראשון, מחצית מהקבוצות קלעו שלשות בפחות מ-34.5 אחוזים, נתון שהיה נכון רק ל-7 מ-30 הקבוצות בעונה הרגילה.

        שתי הקבוצות שמרגישות את ההבדל בין העונה הרגילה לפלייאוף בעוצמה גבוהה במיוחד הן השתיים שהיו מועדות לכך מראש: יוטה (23.1 אחוזים) ואוקלהומה סיטי (27.8 אחוזים) שחקני משנה שקלעו באחוזים סבירים בעונה הרגילה כמו ג'רמי גרנט, דניס שרודר, ג'יי קראודר ותאבו ספולושה פשוט לא מצאו את הטבעת, בעיקר בשני המשחקים הראשונים, מה שמאפשר להגנות היריבות להתמקד בכוכבים ולהקשות מאוד גם עליהם. האחוזים האיומים לא קשורים לאיכות הזריקות: יוטה הגיעה ל-20 שלשות חופשיות לחלוטין בממוצע למשחק, OKC ל-15 (בשני המשחקים הראשונים), ושתיהן קלעו את הזריקות האלה ב-20 אחוזים. סביר שהנתונים האלה יתיישרו ושמשחקי הבית יתרמו לכך, אבל מספיק יום קליעה חלש אחד בבית כדי שהסדרה תברח.

        ראסל ווסטברוק, אוקלהומה סיטי ת'אנדר מאוכזב (GettyImages)
        הידית לא פועלת, ובדרך כלל אין מזה דרך חזרה. ווסטברוק (צילום: GettyImages)

        3. בהמשך לכך, הקונספט של קבוצת הגנה גדולה שמתבססת על כוכב-שניים בהתקפה בלי יותר מדי קליעה מבחוץ סביבם נראה פחות ופחות שמיש בסדרות פלייאוף כיום (זה היה הקונספט של שיקגו של מייקל ג'ורדן ששלטה בניינטיז). בעידן הקצב, השלשות, הריווח והחוקים המחמירים על כל מגע, להתקפה איכותית יש יתרונות גדולים על הגנה איכותית. בסדרה בין פורטלנד ל-OKC ניתן היה לראות את משחק השחמט של טרי סטוטס שהתבסס בדיוק על כך. במשחק השני, כאשר אנס קאנטר הסתבך בעבירות, סטוטס פנה לסנטר מומחה השלשות שלו מיירס לאונרד. הוא הרשה לעצמו לשחק עם סנטר בעייתי בהגנה כי שחקני הכנף שלו הצטופפו בצבע וחיפו עליו, בגלל שהם לא חששו מהקליעה מבחוץ של OKC. בהתקפה, הנוכחות של סטרץ' 5 אמיתי אפשרה לשחקני הבלייזרס להניע כדור מסביב לחבורת האתלטים הארוכים של הת'אנדר ולהגיע למצבי זריקה טובים די בקלות. לאונרד לא היה מעורב בריצת 2:12 בדקה וחצי האחרונות של הרבע השלישי שמעשית סגרה את המשחק, אך הנוכחות שלו אפשרה אותה.

        זו סיבה מרכזית לכך שהסדרות הצפויות בסיבוב השני במזרח, אם לא יהיו הפתעות מרעישות בדרך, מסקרנות כל כך. מילווקי, טורונטו, פילדלפיה ובוסטון הן כולן קבוצות שמשתמשות בסטרץ' 5 ויכולות להעמיד הרכבים איכותיים של חמישה קלעי חוץ וכמה חודרים מצוינים. הקרבות בין הסנטרים השונים יהיו מרתקים, כמו גם הפתרונות ההגנתיים של המאמנים לחמישיות ההתקפיות הנפלאות של היריבות. מילווקי לא תוכל להרשות לעצמה לתת לחוליה החלשה בהתקפת בוסטון לזרוק שלשות חופשיות כי לא תהיה חוליה חלשה כזו, בוסטון לא תוכל להרשות לעצמה להביא עזרה של סנטר לשומר של יאניס אנטטוקומפו כפי שעשתה בעונה שעברה כי הסנטר ייאלץ להיצמד לברוק לופז רחוק מהסל, פילדלפיה לא תוכל לאפשר לג'ואל אמביד להישאר קרוב לצבע כי מארק גאסול יכריח אותו לצאת אליו, הרגליים המזדקנות של גאסול עצמו ייבחנו כשהוא יצטרך לעבוד בהגנה רחוק מהסל. שיגיע כבר הסיבוב השני.

        יאניס אנטטוקומפו, מילווקי באקס (GettyImages)
        לכו תמצאו חוליה חלשה. יאניס אנטטוקומפו (צילום: GettyImage)

        4. אחרי כל הדיונים על חשיבות השלשות, אי אפשר להתעלם ממי שהולך, כהרגלו, נגד הזרם: גרג פופוביץ'. בקטגוריית מספר הזריקות משלוש למשחק מובילה, כצפוי, יוסטון עם 41.5 כאלה. לאחר מכן יש 14 קבוצות שזורקות בין 35.5 ל-25 שלשות למשחק, ובמקום האחרון, הרחק מאחוריי כולן, נמצאת סן אנטוניו שזורקת 17 שלשות למשחק. בעונה הרגילה הספרס זרקו הכי מעט שלשות בפער קטן, בפלייאוף פופ לוקח את המגמה צעד גדול קדימה. וזה עובד, ההתקפה של הספרס מדורגת חמישית בפלייאוף עד כה עם 114.1 נקודות ל-100 פוזשנים. מאוד לא מפתיע שאחד משני המשחקים היחידים בהם ניצחה הקבוצה שקלעה באחוזים פחות טובים משלוש היה הניצחון של הספרס על הנאגטס במשחק השלישי (השני הוא הניצחון של פילדלפיה על ברוקלין במשחק השני).

        פופ, שועל פלייאוף וותיק כל כך, מבין בדיוק את החשיבות של לאפשר לשחקנים להגיע לזריקות טובות שהם מרגישים בנוח איתן, גם אם מדובר בזריקות מאיזור חצי המרחק המשוקץ. הוא מעדיף שדמאר דרוזן ולמרכוס אולדריג', שניים שכבר החלו לזרוק שלשות לפני שהגיעו אליו, ייקחו את הזריקות שהם אוהבים במקום לנסות שלשות שבפלייאוף ייכנסו באחוזי גבינה דלה. הוא בנה שיטה התקפית שממקסמת את היכולות של השחקנים שיש לו, במקום לנסות להפוך אותם למשהו שהם לא כמו הרבה קבוצות אחרות. ההליכה נגד הזרם משמעותית עוד יותר בכך שלאורך השנים הוא יודע לקחת את מה שההגנות נותנות בטרנד הנוכחי. בסדרה מול דנבר בולט הקושי של הנאגטס בהגנה על משחק הפנימה והחוצה עם למרכוס, סגנון שכמעט חלף מהעולם ומזכיר את הספרס של 2003 עם טים דאנקן. ההגנה של דנבר מתכווצת באופן מוגזם כשהכדור הולך פנימה ומתבלבלת כשהוא חוזר החוצה, ושחקני החוץ של פופ, בעיקר דרק ווייט, מנצלים את זה כדי להגיע בקלות לטבעת.

        למרכוס אולדריג', סן אנטוניו ספרס (AP)
        סגנון משחק שכמעט חלף מהעולם. למרכוס אולדריג' (צילום: AP)

        5. הפציעה המשמעותית ביותר של השבוע הראשון היא זו של דמרכוס קאזינס. עצוב היה לראות את השחקן שעבד כל כך קשה כדי לחזור מקרע בגיד האכילס נפצע לאחר משחק ושלוש דקות בפוסט סיזן, וטוב שבסופו של דבר כנראה מדובר בפציעה פחות משמעותית מכפי שחשבו בתחילה וכזו שלא אמורה לפגוע בהכנות שלו לעונה הבאה. אבל עבור האלופה לא בטוח שהפציעה הזו יוצרת בעיה גדולה. משחק הפלייאוף היחיד של קאזינס לא היה טוב והדגיש שלא מדובר בהתאמה טבעית לסגנון של סטיב קר, גם בהתקפה וגם בהגנה. בלעדיו גולדן סטייט מזכירה הרבה יותר את עצמה.

        אנדרו בוגוט, שבזמן אמת לא היה ברור למה הוא חוזר דווקא לווריירס ולא מחפש סיטואציה עם דקות משחק, הופך פתאום להיות שחקן משמעותי. הנוכחות שלו בחמישייה מזכירה עד כמה הוא חלק אינטגרלי מהסגנון, יכולת המסירה שלו מאפשרת לו להחזיק כדור רחוק מהסל ולאפשר לארבעת הגדולים להפעיל את משחק החסימות והתנועה ללא כדור שלהם. כשמוסיפים לכך את קיוון לוני המשתפר, שמתאים לחילופים אוטומטיים, ואת הרכב המוות, עמדת הסנטר של האלופה לא נראית בעייתית כל כך. למרות שהמשחק הטוב ביותר של קאזינס השנה היה נגד יוסטון, דווקא הסדרה מול הרוקטס הייתה יכולה לחשוף את הבעיות שהוא יוצר להגנה של הווריירס, ויכול להיות שההיעדרות שלו רק תקל על קר להתמודד עם התופעה העונה לשם ג'יימס הארדן גרסת 2018/19.

        דמרכוס קאזינס, גולדן סטייט ווריירס פצוע (AP)
        חדשות רעות לגולדן סטייט? לא בטוח. קאזינס אחרי הפציעה (צילום: AP)

        6. ועוד נקודה קצרה: מהרגע שנפתח הפלייאוף בן סימונס הוא הדמות המרתקת ביותר בו. לאחר משחק ראשון מזעזע הגיעו שני משחקים מצוינים שהדגישו כמה פוטנציאל יש בילד הזה, שחקן שמסוגל לנטרל את הרכז הכוכב של היריבה, לכפות עליו זריקה קשה, לקחת בעצמו ריבאונד, לרוץ את כל המגרש ולהשאיר את הכדור לליי-אפ של חבר לקבוצה (מהלך שבאמת קרה במשחק השני). אחרי שני המשחקים האחרונים אמור להיות ברור שהשאלה המעניינת היא לא אם בן סימונס מסוגל להיות שחקן על, אלא האם זה יכול לקרות בקבוצה של ג'ואל אמביד. אני בטוח שעוד נדבר על זה לא מעט.