פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הם כבר מזמן יצאו מעבדות לחירות: המיתוסים שצריך לנפץ ב-NBA

        אולי בעצם כן אפשר לקחת אליפויות עם התקפה? העונה הרגילה לא באמת קובעת? ומה בעצם קרה במשחק השפעת המפורסם של ג'ורדן? פרויקט פסח של וואלה! ספורט על המיתוסים שצריך לנפץ

        הם כבר מזמן יצאו מעבדות לחירות: המיתוסים שצריך לנפץ ב-NBA
        עריכת וידאו: מתן חדד

        מיתוסים שלא נכנסו:

        דייויד סטרן כפה על מייקל ג'ורדן את הפרישה הראשונה בשל התמכרות להימורים - כי אין מספיק עדויות שמפריכות זאת.

        הגרלת הלוטרי ב-1985 "סודרה" מראש לטובת הניקס באמצעות מעטפה קפואה - כי אין מספיק עדויות שמפריכות זאת.

        ווילט צ'מברליין שכב עם למעלה מ-20,000 נשים - כי עם כל הכבוד לניסיון של הסנטר האגדי למתג את עצמו כשלמה המלך מודרני, כדי להגיע למספרים הללו בגיל שבו העלה את הטיעון הזה (55) הוא היה צריך לשכב עם 11.5 נשים בממוצע ליום, כל יום. לאורך השנים הופצו אגדות אורבניות רבות הנוגעות לצ'מברליין - הוא עצמו, למשל, טען שפעם הותקף על ידי אריה ונטרל אותו בידיים חשופות. ועדיין, אין ספק שהמיתוס העסיסי מחדר המיטות הוא המופרך מכולם. הרשו לנו לא להתייחס אליו ברצינות.

        פרויקט פסח של וואלה! ספורט: המיתוסים שצריך לנפץ בכדורגל הישראלי
        פרויקט פסח של וואלה! ספורט: המיתוסים שצריך לנפץ בכדורסל הישראלי

        ווילט צ'מברליין (צילום מסך)
        11.5 נשים בממוצע ליום? תעשה לנו טובה, ווילט (צילום מסך מתוך טוויטר)

        העונה הרגילה לא קובעת דבר

        נכון, ב-NBA הכדורסל בעונה הרגילה שונה בתכלית מהכדורסל בפלייאוף, הן ברמת האינטנסיביות, הן ברמת ההגנות והן ברמת הביצוע, עד כדי כך שלעתים נדמה שמדובר בשתי ליגות שונות ממש; ונכון, הקביעה השרירותית של 82 משחקים בעונה הסדירה משאירה לכל קבוצה - מהטובה ביותר עד הגרועה ביותר - מרווח טעויות גדול למדי; לרוב, משחק יחיד אינו עניין של חיים ומוות; פעמים רבות אי אפשר להחיל על חודש אפריל מסקנות מחודש אוקטובר;

        ובכל זאת, בניגוד למה שמקובל לחשוב, העונה הרגילה מלמדת לא מעט על העתיד לבוא בפלייאוף. על כלל אצבע אחד אין עוררין: קבוצה ששואפת להגיע רחוק בפלייאוף חייבת להטביע חותם מקדים על העונה הרגילה. מאז שנוסדה הליגה ב-1947, 70 מתוך 72 האלופות הגיעו ממקומות 1-3 בקונפרנס שלהן בעונה הרגילה. 52 מהן היו מדורגות 1. המדורגת הכי נמוכה אי פעם שזכתה באליפות היתה יוסטון מודל 19945/95, שסיימה את העונה הרגילה במקום השישי במערב (וגם היא זכתה באליפות בעונה שלפני כן). למדורגת 8, לצורך העניין, ההיסטוריה מותירה סיכויים קלושים: רק אחת כזו - הניקס בשנת 1999 - הגיעה לגמר. והפעם האחרונה שקבוצה עם מאזן שלילי בעונה הרגילה הגיעה לגמר הפלייאוף הייתה אי שם בשנת 1981.

        גם ליתרון ביתיות יש חשיבות גדולה מכפי שנוטים לייחס לו: לאורך ההיסטוריה היתה רק קבוצה אחת - שוב יוסטון ההיא של 1994/95 - שזכתה באליפות למרות שלא נהנתה מיתרון ביתיות לאורך כל הפלייאוף. 71 האלופות הנותרות נהנו מכך בשלב כזה או אחר.

        במילים אחרות: אם להסתמך על מדגמי האמת, בנק הקבוצות שמחזיקות בסיכוי כלשהו להגיע לגמר הפלייאוף מצטמצם לשמונה במקרה הטוב. האחרות עוברות את אחוז החסימה רק במקרים נדירים.

        כוכב ה-NBA לשעבר אלן יוסטון (GettyImages , Ezra Shaw)
        רק פעם אחת קבוצה מהמקום השמיני הגיעה לגמר. אלן יוסטון (צילום: GettyImages)

        "התקפה מוכרת כרטיסים, הגנה מביאה אליפויות"

        גולדן סטייט כבר הוציאה מהלקסיקון את הקלישאה החבוטה לפיה "לא זוכים באליפויות עם שלשות", אבל עדיין לא הורידה מהשיח את האמירה השחוקה שבכותרת, שרומזת שלצד אחד במגרש יש חשיבות גדולה יותר. זו אמנם עוד קלישאה שהפכה למפלטם של יותר מדי פרשנים ולעתים גם מאמנים ושחקנים, אבל מסתתר מאחוריה מעט מאוד - במיוחד כשמדובר ב-NBA בשנת 2019. הליגה נמצאת בעיצומו של מפץ התקפי, קצב המשחק עולה בקצב מסחרר, ובמקביל עקרונות חופש התנועה והחוקים החדשים, הופכים את ההגנה למשימה כמעט בלתי אפשרית. ברור כיום שערכו של עילוי התקפי עולה עשרות מונים על ערכו של מומחה הגנתי.

        זה לא אומר שההגנה פשטה רגל או הפכה לעניין מיותר, אלא רק שהיא בוודאי לא קריטית יותר מהתקפה, גם לא כשמדובר בקבוצה אלופה. אז נכון, ב-20 השנים האחרונות הייתה רק אלופה אחת (הלייקרס של 2001) שזכתה בתואר מבלי להיות מדורגת בטופ 10 בליגה בהגנה (ספיגה פר 100 פוזשנים). זהו טיעון שעולה לא מעט בדיונים בשבחה של ההגנה. מצד שני, אם מערבבים מעט את הקלפים ומעמידים את הרף העליון על 8 במקום 10 (שניהם שרירותיים באותה מידה) מתקבלת תמונה שונה במקצת: מאז 1980 היו 8 אלופות שדורגו מחוץ לטופ 8 בהגנה; בתקופה המקבילה, זכו באליפות רק 7 קבוצות שדורגו מחוץ לטופ 8 בהתקפה;

        אפשר לעשות שימוש בנתונים נוספים כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטיעון שהגנה מביאה אליפויות יותר מאשר התקפה: ב-2015 פורסם ב"בליצ'ר ריפורט" מאמר שבחן קרוב ל-650 משחקים בפלייאוף, ובאופן לא מפתיע, התברר שהתקפה והגנה חד הן - הקבוצה עם ההגנה הטובה יותר ניצחה ב-54.5 אחוזים מהמקרים, בעוד הקבוצה עם ההתקפה הטובה יותר ניצחה ב-54.7 אחוזים. גם בעונה הרגילה, אחרי בדיקה של יותר מ-55 אלף משחקים, המסקנות היו דומות: הגנה טובה והתקפה טובה תורמות לניצחון אותו דבר.

        שחקני גולדן סטייט ווריירס קליי תומפסון, סטפן קרי, קווין דוראנט, דריימונד גרין (GettyImages)
        התקפה לא זוכה באליפויות? הצחקתם את גולדן סטייט (צילום: GettyImages)

        משחק השפעת של ג'ורדן

        קרוב ל-22 שנים חלפו מאז ה-11 ביוני 1997, התאריך בו ג'ורדן קלע 45 נקודות במשחק 5 בגמר הפלייאוף מול יוטה, אליו הגיע עם חום גבוה, ועדיין רב הנסתר על הגלוי. בכל מקרה, ישנה סבירות גבוהה שהוד אווירותו לא באמת סבל משפעת באותו משחק מכונן. אחת הסברות הרווחות היא שג'ורדן הופיע למשחק בהנגאובר, אחרי שבילה והימר עד לפנות בוקר.

        השערה שיותר מניחה את הדעת היא שלמעשה ג'ורדן סבל מהרעלת מזון, והיא נשענת בעיקר על דברים שאמר ב-2013 טים גרובר, מאמנו האישי של ג'ורדן ואחד האנשים הקרובים אליו ביותר: "זו היתה הרעלת מזון, ב-100 אחוז. ישבנו בחדר המלון ביוטה ערב לפני המשחק, שירות החדרים הסתיים בסביבות השעה תשע, ומייקל נעשה רעב. לא מצאנו שום דבר לאכול מלבד פיצה, אז הזמנו אותה למלון. המשלוח הגיע עם לא פחות מחמישה אנשים, ואמרתי להם 'יש לי תחושה רעה לגבי זה'. מבין כל האנשים שהיו איתו בחדר, מייקל היחיד שאכל מהפיצה. ופתאום בשתיים לפנות בוקר אני מקבל ממנו שיחה לחדר הגעתי אליו, וראיתי אות מתפתל מכאבים, כאילו שהוא במצב פטאלי. ישר אמרתי 'מישהו הרעיל אותו'".

        לכך התווספו עדויות ממקור ראשון של חברו לקבוצה רון הארפר ושל אחרים, שגיבו את הקביעות של גרובר. כך או כך, גם זה לא עצר את ג'ורדן. כנראה שככה זה כשאתה השחקן הטוב בכל הזמנים.

        שחקני שיקגו בולס מייקל ג'ורדן, סקוטי פיפן, 1997 (AP)
        מי הרעיל אותו? ג'ורדן עם פיפן במשחק ה"שפעת" (צילום: AP)

        משחק יד שמאל של לארי בירד

        האגדה מספרת שיום בהיר אחד בשנת 1986, כדי להמחיש לאוהדיו ולחבריו בקבוצה את השליטה האבסולוטית שלו בשתי הידיים, החליט לארי לג'נד לשחק משחק שלם אך ורק ביד שמאל החלשה שלו. ב-14 בפברואר זה קרה, לפחות בערך: הוא עלה למשחק מול פורטלנד דרוך וטעון רצון להוכיח, קלע שוב ושוב וסיים את המשחק עם טריפל דאבל אדיר כולל 47 נקודות, 14 ריבאונדים ו-11 אסיסטים.

        אחרי המשחק נשאל מדוע עשה שימוש אך ורק ביד החלשה, והשיב: "אני שומר את יד ימין למשחק עם הלייקרס" - ציטוט שרק הוסיף חומר בערה למשחק המיתולוגי. העניין הוא שבפועל פני הדברים היו שונים: בירד לא עשה שימוש בלעדי ביד שמאל, אלא רק בזריקות בקרבת הטבעת; הוא לא קלע את 47 הנקודות בעזרת יד שמאל, אלא רק 22 מהן; ולקראת סוף המשחק, שהיה צמוד, הוא לאט לאט זנח את הרעיון המהפכני וחזר להרגליו הישנים ביד החזקה.

        זה לא פוגם כהוא זה במימד האנושי המיוחד שמאחורי המשחק המפורסם. אם כבר, זה ממחיש היטב עד כמה תחרותי היה בירד, אולי יותר מכל אגדת NBA אחרת לפניו או אחריו. יחד עם זאת, אם מעמידים דברים על דיוקם, אפשר למצוא אינספור משחקים איקונים יותר שלו.

        שחקן בוסטון סלטיקס לשעבר לארי בירד (AP)
        היו לו משחקים יותר גדולים. בירד (צילום: AP)