פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מה באמת נשתנה? המיתוסים שצריך לנפץ בכדורגל הישראלי

        פעם באמת היו יותר צופים במגרשים, עם כדורגל סוחף ומהנה הרבה יותר מהיום? ומה לגבי הקביעה שהאליפות עוברת בבאר שבע? פרויקט פסח של וואלה! ספורט על המיתוסים שצריך לנפץ

        מה באמת נשתנה? המיתוסים שצריך לנפץ בכדורגל הישראלי
        עריכת וידאו: מתן חדד, אפטר: אביחי ברוך

        בווידאו: מתן בכור על דרבי היהודיות בליגת האלופות

        "פעם היו יותר צופים במגרשים"

        אנחנו אוהבים להתרפק על ההיסטוריה, וזו אכן הנחה רומנטית ומרגשת, אך באותה מידה גם שגויה. כדי להוכיח את החורים בעלילה התבצעה שיחת טלפון לעיתונאי והארכיון המהלך רון עמיקם, בידיו הנתונים משנות החמישים ועד לעשור הנוכחי. מ-2016 מנהלת הליגות אוספת את הנתונים באופן רציני, וכך השלמנו את כל העסק. לפני שנגיע לתוצאות, רק נספר שההנחה, המיתוס, הגיעו כנראה בעקבות שני אלמנטים:

        1. ההצגות הכפולות. אנשים זוכרים משחקים של בית"ר תל אביב נגד שמשון, שתי קבוצות ללא הרבה אוהדים, משחקות לעיני יציעים גדושים. ככה זה כשבמשחק שלאחר מכן נערך דרבי תל אביבי. אבל הצגה כפולה דינה גם שני משחקים, וראוי לציין שעמיקם הכניס את הנתונים האלה למחולל כדי לקבל ממוצע קרוב יותר של צופים פר משחק.

        2. הערכות עיתונאים. פעם הכול היה פחות מדויק, וגם בתחום זה היה כך - עיתונאי היה מגיע ומעריך את כמות הקהל, וכותב בעיתון. בערך, לא במדויק, וקחו הימור: בכל פעם שבלומפילד היה "מפוצץ" ב-22 אלף איש, לא היו שם 22 אלף איש.

        ושוב, אל תתפסו על הנקודה, יש המון משתנים בנוסף לאלו שכבר צוינו, כמו למשל משחקי רדיוס, עונשי סגירת יציע, חלוקה לפלייאופים שיצרה עיוותים, וכו'.העונה, עד כה, לפי נתוני המנהלת, נכחו 6,103 צופים במשחק. זו עונה קשוחה מבחינת דרמה, התל אביביות מארחות מחוץ לבית, ועדיין, זה נתון מרשים ביחס לממוצע כל העונות, שעומד על 4,819 צופים. בשנות השישים, עם הקמת בלומפילד, נכחו 5,372 צופים בממוצע למשחק בליגה הבכירה. מאזן דומה נרשם בשנות השבעים. בשנות השמונים נרשמה ירידה עד כדי 3,825, בניינטיז טיפוס ל-4,757, בעשור הראשון למילניום 5,073 והעשור הזה, כרגע, מציג מאזן של 5,568 צופים במשחק.

        שחקו עם הנתונים קצת לפה, קצת לשם, הזיזו רדיוסים, חשבו אחרת את ההצגות הכפולות - ועדיין: הקביעה: "פעם היו יותר צופים במגרשים" פשוט שגויה מיסודה. למעשה, באף עשור לא היו יותר צופים פר משחק מאשר בעשור הנוכחי.

        פרויקט פסח של וואלה! ספורט: המיתוסים שצריך לנפץ ב-NBA
        פרויקט פסח של וואלה! ספורט: המיתוסים שצריך לנפץ בכדורסל הישראלי

        יציעים ריקים במשחקה של בית"ר ירושלים (ברני ארדוב)
        ותודה על עונשי הרדיוס וסגירת היציעים (צילום: ברני ארדוב)

        "פעם היה כאן כדורגל טוב יותר"

        אם מישהו אומר לכם את המשפט הזה, על שנות ה-70', ה-80' או ה-90', הוא או:
        1. צפה בכדורגל באמצעות "שירים ושערים".
        2. צפה רק במשחקי קבוצתו, באיצטדיון, והוא מאוד אוהב את קבוצתו, והוא ישב מאוד גבוה בטריבונה.
        3. צפה בתקצירי משחק השבת.

        המשפט הבא לא נכון רק לליגת העל בישראל אלא לכל ליגה בכל מדינה בכל ענף: לא, פעם לא היה טוב יותר.זה פשוט לא יכול להיות. האבולוציה לא פוסחת על כדורגל. לא הגיוני שהשיאים בכל ענף אתלטי* נשברים ושכדורגלנים יודעים היום פחות ממה שידעו שלשום. אתם יכולים לכעוס על היעדר תחרות. אתם יכולים להתעצבן מרמת ההנאה. אתם יכולים לטעון שדור השכונות תם ושקשה למצוא כישרונות ובישראל עוד יותר קשה לטפח אותם. ולא תטעו. אבל אתם לא יכולים לטעון שפעם הכדורגל היה טוב יותר. זו לא קביעה נכונה. זו הנוסטלגיה שמשכרת. לכו לערוץ הגולד, תראו משחקים מפעם - ושם לא משדרים משחקים חלשים וגם לא ממוצעים, שם משדרים משחקים גדולים. לצד הכישרונות שאכן קיימים, שימו לב למשחק הקבוצתי, להנעת הכדור הכמעט לא קיימת, להגנה שעוד יותר לא קיימת. הנה משה סיני, הענק, באמת ענק, רץ עם הכדור - ובלם אחר בלם שובר תבנית ויוצא לעברו בלי סיבה; הנה נמני הווירטואוז, כבר שלוש שעות ברחבה.

        הגיוני לגמרי שהוותיקים תמיד יחשבו שהתקופה שלהם היתה הקשה ביותר, הרצינית ביותר, החזקה ביותר, היפה ביותר, וכן, "למרות שבימים שלנו לא הרווחנו מיליונים ולא העלנו פוסטים והיינו נהגים באגד". אבל אם אתם לא כדורגלני עבר, אין לכם אפילו קייס לתיאוריה הזו.

        בקיצור, פעם לא היה כאן כדורגל טוב יותר. פעם הייתם צעירים יותר ואתם מתגעגעים לתקופה הזו.

        שחקן בני סכנין שלומי אזולאי מול שחקן מכבי פתח תקוה פרנק במבוק (אדריאן הרבשטיין)
        תתחילו להעריך גם את ההווה, גם הוא יהפוך לעבר מתישהו ונתפרק עליו (צילום: אדריאן הרבשטיין)

        האליפות עוברת בבאר שבע

        הו, כמה ששמענו על כך. "האליפות עוברת דרך ניצחון בבאר שבע". אם ניצחת בבאר שבע, הצלחת שלך. הרי כל כך קשה שם, בווסרמיל הרחוק. קודם-כל, אפילו זה לא נכון. כלומר, לא עד כדי כך. לפי יוסי מדינה, איש babagol, הפועל באר שבע עם הצלחה של 57.9% במשחקי הבית בליגה. זה לא רע, אבל זה לא איזה נתון של "אין צ'אנס לנצח שם". רק ארבעה אחוזים מעל הממוצע הכללי.

        ועכשיו, לתכלס: לפני עידן טרנר, 39 אלופות הוכתרו בארץ הקודש בעונות בהן הפועל באר שבע היתה בליגת העל ובעונות בהן האלופה לא היתה הפועל באר שבע. מתוכן, 19 לא ניצחו כלל בבאר שבע באותה העונה. כמעט חצי. כלומר - זה וואחד מיתוס. אפשר לנצח בבאר שבע ולזכות באליפות, ואפשר שלא. מכבי נתניה של 80' לא ניצחה, מזכיר מדינה, לא מכבי חיפה של 84', לא בית"ר של 87' וגם לא מכבי תל אביב הטרבליסטית של פאקו ב-2015. וכן, אפילו מכבי-איביץ' טרם עשתה את זה, ועדיין זכתה באליפות באוקטובר.

        בקיצור, האליפות עוברת בבאר שבע כמו שהיא עוברת בקרית שמונה, כמו שהיא עוברת בחיפה, כמו שהיא עוברת בחבל לכיש.

        ולאדן איביץ', חגיגות אליפות מכבי תל אביב 2019 (יוסי ציפקיס)
        לכו תגידו לו שהאליפות עוברת בבאר שבע. איביץ' (צילום: יוסי ציפקיס)