בווידאו: סיכום סטטיסטי של העונה הרגילה
עשרה קבין חכמה ירדו לעולם. במונחים של כדורסל, תשעה נטל גרג פופוביץ'. לשמחתו, ביתר התחלקו האנשים שיצרו את הכוורת הניהולית שמקיפה אותו בסן אנטוניו.
זו השנה ה-22 ברציפות שלהם בפלייאוף, ועדיין קל מדי לטעות. על המגרש מלהטטים דרק ווייט וברין פורבס, שני טירונים אנונימיים שנזרקו למערכה בלית ברירה והפכו בן רגע לכוכבים; מחוצה לו, חמוש בכריזמה שנוטפת מהאוזניים, מלהטט במילים המאמן שגילה להם שהם כאלה; ממרום שנותיו, הוא עדיין מתחזק תדמית של מכשף. כבר מלאו לו 70, והוא עדיין מצליח לעשות מדי שנה לימונדה מלימונים. לעזאזל, לפעמים נדמה שגם את השרת במתחם האימונים של הספרס הוא מסוגל להפוך לאולסטאר בפוטנציה.
אבל האמת היא שכולם - ווייט, פורבס, אפילו פופוביץ' - הם רק חתיכות בפאזל. כדי לשמור על הישגיות שנפרסת כמעט על פני דור שלם, כדי להפוך לאחד המועדונים המצליחים והיציבים שידע הספורט האמריקאי, כנראה שדרושה יותר מדמות מפתח אחת, עוצמתית ככל שתהיה. לאורך המסע פופוביץ' החזיק את המצפן, הופקד על המפה וגם סחב על גבו את המוצ'ילה. אבל דווקא עכשיו, כששעון החול שלו הולך ואוזל והפרישה עלולה להתרחש בכל רגע, ברור שיש חיים גם אחריו.
עוד בנושא
הת'אנדר שוב איכזבו, מארי הציל את דנבר, טורונטו התעשתה
"השילוב המושלם בין כוכב למנהיג": בארה"ב מגלים את לילארד
דמרכוס קאזינס סובל מקרע בשריר וככל הנראה סיים את העונה
"במצבנו, כלום כבר לא מפתיע": קר מודאג מהמצב של הווריירס
פופוביץ' הוא ללא ספק הרוח החיה שמאחורי הארגון המצליח, ההישגי והיציב ביותר בספורט האמריקאי. כשהצהיר בחודש ינואר האחרון שהוא לא משוכנע שימשיך בעונה הבאה, מסיבות ברורות שקשורות לגילו (70) ולשחיקה הטבעית כתוצאה משנים מרובות כל כך במקצוע התובעני, הוא הציף תת-דיון: האם דמדומי הקריירה שלו הם גם הדמדומים של המועדון? האם כשיעזוב העסק יקרוס? אולי האנשים שמקיפים אותו ומסייעים לו במשך כל כך הרבה שנים כבר נמצאים על טייס אוטומטי? ובכלל, מה החלק של האנשים הללו בבניית האימפריה?
כמו כל מנהל טוב, ידע פופוביץ' להקיף את עצמו באנשי מקצוע מובחרים וידע כיצד להפיק מהם את המירב. את כברת הדרך הארוכה ביותר עבר עם אר סי ביופורד, איש שקט ונחבא אל הכלים עם עין מיוחדת לכישרונות ומגע מידאס. הוא זה שדחק בפופוביץ' לצרף את טוני פארקר, אחרי שהמאמן הפטיר בתום אימון אישי בודד שלו במדי הספרס ש"הוא סתם עוד ילד שדוף"; הוא זה שגילה את מאנו ג'ינובילי; עוד לפני שקודם לעמדת הג'נרל מנג'ר ושימש כסקאוט בכיר, הוא גם היה זה שהוביל את המהלך החשוב ביותר בתולדות המועדון - הבחירה בטים דאנקן; הוא זה שביצע בליל דראפט 2011 את אחד הטריידים המבריקים אי פעם ב-NBA, כשהנחית את קוואי לאונרד האלמוני בטקסס ושלח את הרכז העולה ג'ורג' היל לאינדיאנה; הוא זה שהיה אחראי על עשרות בחירות סיבוב ראשון מאוחרות שעלו על כל הציפיות; הוא זה שחרש את אירופה ברגליים, ובילה שם לא פחות מ-140 ימים בשנה כדי לגלות ל-NBA עולם שלם שמסתתר מתחת לאף;
לפני שלוש שנים, אחרי שזכה בפעם השנייה בקריירה בתואר מנהל השנה ב-NBA, אמר העיתונאי אדריאן ווג'נראוסקי ש"אר סי ביופורד הוא הג'נרל מנג'ר הטוב בכל הזמנים, כי הוא מתייחס לכל יום כאילו זה היום האחרון שלו בעבודה". ואכן, בזמן שפופוביץ' כבר טרוד בתהיות על היום שאחרי הכדורסל, אחרי שהספרס כבר נפרדו מדאנקן, פארקר וג'ינובילי, אחרי שאפילו קוואי לאונרד שיבש את התוכניות והחליט לפתוח דף חדש במקום אחר, ביופורד לא נח לרגע. וגם העונה, כך נראה, הוא לא יודע שובע.
כשמדובר במוניטין מפואר כמו זה של גרג פופוביץ', קל להתבלבל ולהאמין שהוא האחראי הבלעדי לעוד עונה של הוצאת מים מהסלע. שהוא זה שיצר יש מאין את דרק ווייט וברין פורבס והפך אותם לשחקני חמישייה לגיטימיים בקבוצת פלייאוף, ללא התראה מוקדמת. בפועל, המאגר הבלתי נדלה של סיפורי סינדרלה בסן אנטוניו צריך להיזקף בראש ובראשונה לזכות ביופורד. ברבות השנים הפך ביופורד לשליט הבלעדי של קו התפר של הדראפט, שממוקם איפשהו בתוך העשירייה הסוגרת של הסיבוב הראשון. לא שהיתה לו ברירה אחרת: מאז מונה לג'נרל מנג'ר ב-2003, הבחירה הכי גבוהה שעמדה לרשותו היתה הבחירה ה-26. ועל אף תנאי הפתיחה המאתגרים, הוא עשה מטעמים. הוא דלה משם כוכבים עתידיים כמו טוני פארקר; שלף משם שחקנים חמישייה איכותיים ומעלה כמו דחואן בלייר, ג'ורג' היל וקורי ג'וזף; מצא פנינים כמו דרק ווייט (תזכורת: מדובר בשחקן שאת רוב קריירת המכללות העביר בדיוויז'ן 2); ובין לבין הבריק עם מציאות בשוק החופשי, עם דוגמאות מהעבר (דני גרין) ודוגמאות עכשוויות (ברין פורבס).
כמובן שגם לביופורד אין 100 אחוזי הצלחה. היו לו נפילות (העביר את הזכויות על גוראן דראגיץ' בתמורה לזכויות על מאליק היירסטון) והחלטות לא פופולריות (שלח את דניס רודמן לשיקגו), אבל תרומתו לסן אנטוניו לאורך השנים עצומה. וכשם שפופוביץ' הוציא תחת ידיו דור שלם של מאמנים ופיזר אותם ברחבי ה-NBA, כך גם ביופורד גידל שלל מנהלים עתידיים, כולל כמה מהמנהלים הטובים בליגה (סם פרסטי ודניס לינדזי, למשל). הערך של פופוביץ' וביופורד לסן אנטוניו אולי לא ניתן להשוואה, אבל הנתח של הראשון בעוגה גדול מכפי שנוטים לייחס לו.
"יש לו עין מדהימה לכישרון, ויכולת מופלאה לנבא איך הם ייראו ב-NBA בכלל, ובסן אנטוניו בפרט", אמר עליו סם פרסטי בעבר. "במבט אחד, הוא יכול להעריך איך צריך לפתח שחקן ומה המסלול הנכון עבורו. יש לו פרספקטיבה רחבה יותר מכל האנשים שנמצאים בתפקיד שלו".
ביופורד ופופוביץ' בנו יחדיו יסודות חזקים במיוחד לספרס. הם הציגו את החזון, ודאגו שהוא ימומש גם בשכבות התחתונות יותר, שגם עליהן מפקח איש מקצוע מעולה, צ'יפ אנגלנד. אחרי ששדרג בעשרות מונים את היד הקלוקלת של טוני פארקר, קוואי לאונרד, דני גרין ואחרים, הפך מאמן הקליעה האגדי למנוע שמאחורי מחלקת פיתוח השחקנים הטובה בליגה, או לכל הפחות המושקעת שבהן. עד כמה מושקעת? מספיק בשביל לשלוח עם דאוויס ברטאנס, שחקן רוטציה זניח יחסית, מאמן אישי צמוד שיפקח על האימונים שלו בנבחרת לטביה בקיץ האחרון.
"לספרס יש היסטוריה עשירה בפיתוח שחקנים, עוד מהימים שבהם לאר סי וגרג לא היו בחירות לוטרי", ניסה אנגלנד להסביר ל-ESPN השבוע מה הסוד מאחורי ההשבחות הסדרתיות שרשומות על שמה של סן אנטוניו. "אנחנו חוצים את כל העולם כדי לבחור נכון בדראפט. ואחר כך, כשאנחנו מקבלים אותם, אנחנו מנסים להוציא מהם את המקסימום. אר סי ופופ עלו על זה די מוקדם - בואו נמצא שחקנים היכן שאף אחד לא מחפש, נחרוש את העולם, ואת הטובים מביניהם נהפוך לעוד יותר טובים. כדי לעשות את זה, אתה חייב להעמיד את פיתוח השחקנים בראש סדר העדיפויות. וזה משהו שאנחנו עושים יותר מכל קבוצה אחרת ב-NBA".
ההצלחה של הספרס מתחילה מלמטה. גם בעידן המעורפל שאחרי פופוביץ', ביופורד ואנגלנד - כל עוד יישארו - ישמרו על מעמדם של הספרס כסמן הימני של כל מועדון כדורסל אמריקאי עם יומרות. השאלה היא אם גם להם איך תאריך תפוגה.
"אני תמיד חושש מהיום שבו אאבד את כולם - את פופ, את אר סי ואז את צ'יפ", אמר לפני קרוב לעשור הבעלים פיטר הולט. "הם מקבלים הצעות מדי שנה, מדי קיץ, וזה בהחלט גורם לי לחשוש ממה שיקרה ביום שזה ייגמר. ואר סי אפילו לא מסוגל לחשוב על האפשרות להחליף את פופ".
ביופורד אמר בזמנו ש"היום שאחרי פופ יהיה מאתגר מאוד. לעזאזל, אני חושב שעוד ארצה לעזוב יחד איתו".
השנים לימדו את סן אנטוניו שכמעט כל אחד הוא בר החלפה. הסגל עבר תהפוכות, הפרצופים השתנו, הכוכבים עזבו - אבל עבור הספרס זה תמיד הסתיים בפלייאוף. לפחות כל עוד פופוביץ' וביופורד - שני האנשים היחידים שלא ניתנים להחלפה - היו מופקדים על ההגה.
