בווידאו: סיכום סטטיסטי של העונה הרגילה
הפלייאוף של ה-NBA הוא מסיבה גדולה. במסיבה הזו יש חבר'ה שזו הפעם הראשונה שלהם במסיבה כמו ברוקלין או אורלנדו. יש חבר'ה שכבר מגיעים למסיבות הללו שנים כמו סן אנטוניו או גולדן סטייט ויש עוד המון מוזמנים שעדיין לא ברור אם הם באו מוכנים למסיבה או אם המסיבה באה להם בתזמון נוח. כרגע רק נכנסנו למסיבה ואנחנו עדיין מנסים לקלוט את הווייב. עדיין אין מספיק נתונים כדי להסיק מסקנות כלשהן על המסיבה הזו, גודל המדגם פשוט קטן מדי. אפילו בעידן המודרני בו אנחנו נוטים לחרוץ גורלות אחרי משחק אחד, 48 דקות של כדורסל זה לא מספיק בשביל לזהות טרנד כלשהו.
זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לתהות על קנקנו של הפלייאוף באופן כללי ולשאול שאלות מעניינות. העונה הרגילה הרי הייתה כולה משחק מקדים אחד ארוך לקראת הפלייאוף שרק העלתה לנו עוד ועוד סימני שאלה, ואילו עכשיו זה הזמן בוא נתחיל לקבל סימני קריאה.
עוד בנושא
הלילה: הארדן פירק את ההגנה של יוטה, אנטטוקומפו הטביע את דטרויט
יוסטון מועמדת לאליפות "בגלל ההגנה", הארדן "כל כך טוב, שבא לצחוק"
פילי בלחץ אחרי ההפסד במשחק 1, אמביד מסביר את תקרית הטלפון
קפיצה בלתי רגילה: השחקנים שמסוגלים להיות שוברי שוויון בפלייאוף
1. האם בן סימונס הוא נטל התקפי?
כשחשבתי על הרעיון לכתבה הזו, בן סימונס היה הדבר הראשון שעלה לי לראש וחשבתי שאני אהיה מקורי עם הרעיון שלא רק שהוא לא עוזר לפילדלפיה, אלא שהוא מזיק לברט בראון וחניכיו. אלא שאז הגיע המשחק הראשון מול ברוקלין וסימונס החליט שהוא לא צריך את התיווך שלי והראה את זה לכל העולם בעצמו.
למי שלא עקב, הנה תקציר הפרקים הקודמים. סימונס פתח את עונת "הרוקי" שלו בעונה שעברה בסערה ולמרות שמג'יק ג'ונסון עדיין חי, הוא גרם לכולנו להאמין בגלגול נשמות ושהוא יהיה הפוינט גארד הגדול (תרתי משמע) הבא. הגודל של סימונס לצד ראיית המשחק שלו, הפכו אותו לשחקן ייחודי בליגה. כל כך ייחודי עד שהיעדר הקליעה שלו לא הרגיש חשוב. כל מי שהתמקד בקליעה של סימונס נתפס כמישהו שמתעסק בזה שילד בן שנה שפותר תשחצי הגיון עדיין לא מדבר. סימונס היה כל כך מתקדם לגילו בשאר הקטגוריות, שהייתה תחושה שאפילו היעדר הקליעה לא תפגע בהתפתחות שלו.
אלא שאז הגיעה הסדרה מול בוסטון ובראד סטיבנס הראה לכולם איך באמת צריך לשמור על סימונס. הסלטיקס היו מוכנים לרדת מהר למתפרצת כדי לחסום לו נתיבים קלים לסל והיתה להם סוללה של מגנים מתחלפים שאתגרו את סימונס לקלוע מבחוץ, או לנסות לנצח אותם במהלכי פוסט אפ לא יעילים. ההגנה של בוסטון נכנסה לסימונס לראש והפכה אותו ליותר הססן ופחות אפקטיבי. "אני חושב שאני חושב יותר מדי על הכל עכשיו, על כל מהלך על המגרש", הוא אמר במהלך אותה סדרה, "אני חושב שאני מסתכל יותר מדי על הפרטים במקום פשוט לשחק".
העונה סימונס ראה הרבה יותר הגנות מהסוג של בוסטון, ולמרות שפילדלפיה ניצחה בערך את אותו מספר משחקים כמו בעונה שעברה, ההשפעה של סימונס הייתה שלילית. הוא סיים את העונה עם Net Rating של 0.5-, לפי Cleaning the Glass, כלומר הסיקסרס היו טיפה טובים יותר כאשר הוא היה על הספסל.
במשחק הראשון מול ברוקלין היה אפשר לראות למה. ברוקלין שמרה מרחק מסימונס ואתגרה אותו לזרוק, אבל זה לא כלי שנמצא בארסנל שלו והוא ויתר על הכדור בדרך כלל במצבים הללו, ואז המצב רק מחמיר. סימונס מתמקם בדרך כלל באזור הצבע, מה שמכריח את ג'ואל אמביד לשוטט מחוץ לצבע, איפה שהיעילות שלו יורדת פלאים. לפעמים סימונס מצליח לנצל את הגודל שלו כדי לגנוב ריבאונד התקפה או לקלוע סל קל כשהשחקן שלו הולך לשמירה כפולה, אבל באופן כללי זה תוקע את הצבע שלהם. פילדלפיה היא קבוצת הצמרת היחידה שמשחקת עם שני שחקנים מאותגרי קליעה, ובמקרה מדובר בשני השחקנים, לכאורה, הכי טובים שלהם. כתוצאה מכך הצבע שלהם מרגיש כמו איילון בתשע בבוקר.
לא כל האשמה היא על סימונס. לברט בראון הייתה שנה שלמה לחשוב על דרכים להעמיד את סימונס בסיטואציה בה הוא יכול להצליח ובמהלך העונה הוא הראה כמה פעמים את היכולת הזו, עם שימוש בסימונס ואמביד כחוסמים הרחק מהסל, תוך כדי ניצול העובדה שהשומר שלהם תופס מהם מרחק. זו הדרך בה סטיב קר משתמש לפעמים בדריימונד גרין, וזה אמור לפנות את ג'יי ג'יי רדיק לזריקות נוחות. סביר להניח שנראה יותר תרגילים בסגנון הזה במשחקים הקרובים.
עם זאת, עדיין רוב האחריות היא על סימונס. אמנם הוא בסך הכל בעונה השנייה בה הוא משחק, אבל הוא כבר ילד גדול. אף אחד לא מתלהב יותר מכך שהוא פותר תשחצי הגיון, כולם מתרכזים בכך שהוא עדיין לא מדבר. הוא חייב לעשות צעדים קדימה בתחום הקליעה כדי לא לאבד ממעמדו ולא להפוך מהשחקן שהיה אמור להיות הכוכב לצד ג'ואל אמביד בעשור הקרוב לשחקן שימנע מאמביד ומפילדלפיה לממש את הפוטנציאל שלה כמועמדת לאליפות.
2. האם ג'יימס הארדן יצליח לשנות את הנרטיב?
ג'יימס הארדן סיים עונה רגילה פנטסטית בה הוא סחב את יוסטון על הגב אחרי פתיחת עונה חלשה. למי שפספס, הוא סיים את העונה עם 36.1 נקודות, הנתון השביעי הכי טוב אי פעם, ועל הדרך לקח את מהפכת השלשות של סטף קרי לקצה.
כל זה טוב ויפה, אבל להארדן עדיין יש חובות פלייאוף שהוא לא פרע. ב-2015 הוא היה על הספסל כשיוסטון עשתה את הקאמבק הלא הגיוני שלה מול הקליפרס. ב-2016 הוא הודח מוקדם בסיבוב הראשון. ב-2017 הוא קרס בחצי הגמר האזורי מול הספרס ובעונה שעברה הוא לא הצליח לעצור את מרתון ההחטאות של יוסטון במשחק 7 מול הווריירס בגמר המערב.
גם העונה, במשחק הקריטי מול אוקלהומה סיטי בשבוע האחרון של העונה הרגילה, הארדן פספס זריקת עונשין מכריעה ואז החטיא שלשת ניצחון שהוא בדרך כלל קולע בעיניים עצומות. יוסטון הפסידה ובמקום לסיים במקום השני נפלה עד המקום הרביעי ולבראקט של הווריירס בפלייאוף. יכול להיות שלהארדן אין את הקילר אינסטינקט הדרוש?
זו שאלה קצת דמגוגית. שחקנים, ובאופן כללי בני אדם, נעים על ספקטרום רחב של הגדרות ויכולים לשנות את מיקומם על הספקטרום בכל נקודת זמן. דירק נוביצקי הוא דוגמא מצוינת לשחקן שנקבר תחת סטיגמת הלוזר הנצחי, רק כדי לקום לתחייה כ-MVP של הגמר ב-2011. זה עדיין לא מאוחר עבור הארדן והעונה זו יכולה להיות הזדמנות נהדרת עבורו, אם וכאשר הוא והרוקטס יפגשו את הווריירס בחצי הגמר האזורי. כריס פול כנראה עדיין לא יספיק להיפצע עד אז ואולי זה יהיה הצ'אנס של הארדן לכפר על כישלונות העבר.
3. האם למילווקי יש הילוך נוסף לפלייאוף?
מילווקי הייתה הקבוצה הכי מרשימה בעונה הרגילה, במיוחד בזכות ההגנה הייחודית שלה. הסוד של ההגנה של הבאקס היה ביכולת שלה להיצמד לקלעים האיכותיים ולפתות את הקלעים הבינוניים לזרוק מבחוץ. הם אפשרו את כמות הזריקות לשלוש הכי גדולה בליגה (36.3%, לפי Cleaning the Glass), ובעידן שבו הערך של השלשה עולה מהר יותר מדירה בבוגרשוב, זה היה אמור להיות סממן שלילי. עם זאת, בזכות האסטרטגיה של מייק בודנהולזר, האתלטיות של הסגל ורמת הביצוע הגבוהה, הם תחזקו את ההגנה הטובה בליגה.
הבעיה עם האסטרטגיה הזו היא שבפלייאוף כולם מעלים את רמת הביצוע שלהם, ויתכן שבמקרה כזה היתרון היחסי של הבאקס בהגנה יעלם. האם יהיה להם עוד לאן להעלות את הרמה שלהם במקרה הצורך?
הפלייאוף הזה של הבאקס מזכיר קצת את פלייאוף 2015 של גולדן סטייט, בעונתו הראשונה של סטיב קר. תיאורטית, באותו פלייאוף הווריירס היו הטובים בליגה, אבל טרם הוכיחו את עצמם בפלייאוף. בסיבוב השני הם נתקלו במכשול הרציני הראשון שלהם מול ממפיס, מה שהוביל לשינוי המפורסם של קר שהעביר את אנדרו בוגוט לשמור על טוני אלן, מהלך שהיה שחמט לסדרה כולה. בגמר של אותה עונה הווריירס שוב נתקלו בקשיים מול הקאבס של לברון ודיוויד בלאט, קר שוב עשה שינוי טקטי, הכניס את אנדרה איגודלה על חשבון בוגוט לחמישייה ושוב שינה לחלוטין את הדינמיקה של הסדרה.
מילווקי הולכת להיתקל בקשיים בפלייאוף הזה. יכול להיות שאיזושהי קבוצה תמצא דרך להאט את יאניס, יכול להיות שברוק לופז יאבד את מגע הקסם שלו משלוש, יכול להיות שאריק בלדסו ישחזר את מופע האימים שלו מהפלייאוף הקודם. אנחנו לא יודעים עדיין איך זה יקרה, אבל ככה זה בפלייאוף, הצרות צפות. השאלה היא האם לבאקס יש הילוך נוסף? האם הם יכולים להעלות את הרמה שלהם עוד קצת ולא להיות רק קבוצת עונה רגילה מעולה?
"אנחנו מנסים לעודד את כולם לשחק בחוסר אנוכיות, להניע את הכדור, לנוע ללא הכדור, ואני חושב שכל הסגל מבין איך אנחנו רוצים לשחק", אמר בודנהולזר בראיון ל"וויסקונסין סטייט ג'ורנל" בפברואר. קל לשחקנים להבין את הדברים הללו כשהכל הולך חלק ומנצחים בספרות כפולות את וושינגטון ופיניקס. זה יהיה הרבה יותר קשה לעשות את זה בסדרה של שבעה משחקים מול בוסטון. זה האתגר שמצפה לקואץ' באד, ויהיה מרתק לראות אותו מתמודד איתו.
4. איך גולדן סטייט תצא מהפלייאוף?
יש עוד הרבה שאלות סביב בוסטון, טורונטו, אוקלהומה סיטי ודנבר, אבל בסופו של דבר השאלה הכי מעניינת מגיעה מאוקלנד. הווריירס, אני מניח, יזכו גם העונה באליפות. יש להם את הקבוצה הכי מוכשרת, הכי מאומנת והכי מנוסה. הם כבר עברו משברים ביחד ויצאו מהם ובניגוד למקרים ב-2015, לכולם ברור שיש להם את הכלים כדי להתמודד מקצועית עם כל מה שיבוא מולם.
ההנחה הזו תעמוד בפלייאוף הזה במבחן המציאות, וזה אתגר אחד שעומד בפני הווריירס. האתגר השני הוא האתגר המנטלי והרגשי. גולדן סטייט מנסה להגיע לגמר חמישי ברציפות, הישג חסר תקדים בעידן המודרני. קשה לדמיין את גולדן סטייט לא מגיעה להישג המטורף הזה (אלא אם כן השאלה השנייה שלנו תקבל תשובה מפתיעה מאוד), אבל יהיה מעניין לראות את הדרך לשם ומה יהיה המחיר.
האם דריימונד גרין יכול שוב להעלות את הרמה שלו בפלייאוף אחרי העונה החלשה ביותר שלו בעידן קר? האם דמרכוס קאזינס יצליח לשמור על יציבות מקצועית ומנטלית לאורך כל הפלייאוף? האם סטף קרי יצליח לא להיפצע? והכי חשוב, מה יהיה עם קווין דוראנט?
אנחנו מתקרבים לרגע הזה בו דוראנט יצטרך לקבל החלטה לגבי עתידו. כל השנה שמענו לחשושים על מעבר שלו לניו יורק (דוראנט העביר את משרדי החברה שלו לניו יורק במהלך העונה וריץ' קליימן, השותף שלו, חי שם) ואחרי הפלייאוף הזה נקבל תשובה לגבי השאלה הגדולה של השנים האחרונות ב-NBA - מה קווין דוראנט רוצה?
האם הוא רוצה לזכות באליפויות? או שהוא רוצה לצאת מסיטואציה בה הוא לעולם לא יקבל את הקרדיט ההיסטורי שהוא ראוי לו לצד סטף קרי? או שאולי, כמו הרבה מאוד אנשים בני 30, הוא פשוט לא יודע מה הוא רוצה? יכול להיות שדוראנט כבר קיבל את ההחלטה שלו, אבל במקרה הסביר שזה עדיין לא קרה, לפלייאוף הזה תהיה השפעה עצומה על תהליך קבלת ההחלטות שלו.