פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אנשי הדממה: האם יוטה מסוגלת להפתיע את אריות המערב בפלייאוף?

        בשקט בשקט, מחוץ למכונת ההייפ של לברון, שנות אור מהטלנובלה של גולדן סטייט, התפתחה לה מועמדת לא רעה בכלל להיות הסוס השחור במערב. אורן לוי על התסריט האופטימי והפסימי של הג'אז

        אנשי הדממה: האם יוטה מסוגלת להפתיע את אריות המערב בפלייאוף?
        עריכה: מתן חדד

        בווידאו: ההצגות הגדולות של העונה ב-NBA

        כנראה שהדרך היחידה של הג'אז להגיע לכותרות היא באמצעות אוהדים גזעניים שמוצאים את עצמם מורחקים לכל החיים. מעבר לאינטראקציות הבעייתיות עם ראסל ווסטברוק והשחקנים הנוספים שהשמיעו קול בעקבותיו, נדמה שהארגון הסולידי נמצא הרחק מאור הזרקורים. זאת על אף עונה נוספת של הצלחה יחסית, ושתי הופעות פלייאוף רצופות בהן הגיעו לחצי גמר המערב.

        בשקט בשקט, מחוץ למכונת ההייפ של לברון ג'יימס בלוס אנג'לס, שנות אור מהטלנובלות של גולדן סטייט במפרץ, ובמרחק בטוח מרכבות ההרים הרגשיות של פילדלפיה ובוסטון, צומחת לה בסולט לייק סיטי קבוצת כדורסל, והיא אפילו טובה. הג'אז פתחו את העונה הרגילה עם לו"ז מתיש ועמוס משחקי חוץ, וכעת הם קוצרים את הפירות עם הלו"ז הכי קל בליגה. כמה גבוה יצליחו לטפס? האם מדובר בסוס השחור של המערב? המצב לא פשוט מספיק כדי לענות על השאלה הזו ב"כן" או "לא".

        ובכן, טבלת הקונפרנס לא מאפשרת לנו לתת לאף קבוצה את הטייטל הנחשק - בין המקום החמישי לשמיני מפריד משחק בודד. למעשה, המערב מורכב מעדר של סוסים שחורים, קשה להבדיל ביניהם. המאץ'-אפים, כמו תמיד, ישחקו תפקיד מרכזי בסיכויים של הג'אז לעבור סיבוב בפעם השלישית ברציפות. יוטה בעצמה מציבה בעיות מאץ'-אפ לכמה מהקבוצות שהיא עשויה לפגוש. בקונטקסט הזה, הבאנו לפניכם את הסיבות להיות אופטימיים או פסימיים לגבי החבורה של קווין סניידר לקראת פלייאוף 2019, הבא עלינו לטובה ולא רגע אחד מוקדם מדי.

        עוד בנושא

        לברון "נותן כבוד לאלוהי הכדורסל" ושולח מסר לאוהדים, קיד יגיע?
        הלילה: הלייקרס ולברון קטעו את רצף ההפסדים מול סקרמנטו
        עוד הלילה: סל ניצחון מהחצי לשארלוט, הווריירס שוב בפסגה

        דונובן מיטשל, יוטה ג'אז, חוגג (AP)
        פתח חלש והגביר. דונובן מיטשל (צילום: AP)

        קל להתאהב בג'אז, כי הם מראה חריג בנוף שהופך להיות הומוגני יותר ויותר מבחינת סגנון משחק. הסגל של סניידר מצליח למצות את הפוטנציאל שלו, הרבה בזכות הפריצה המטאורית של דונובן "ספיידה" מיטשל לחיינו. בשנתו השנייה הגארד בן ה-22 ממשיך מאיפה שעצר בעונה שעברה, כשלקח את המושכות של ההתקפה שהייתה זקוקה נואשות לכוכב.

        אחרי פתיחת עונה שלא ענתה על הציפיות הבלתי אפשריות שהוצבו לו, מיטשל הכריזמטי טיפס בנחישות בחזרה לגרף הצמיחה המצופה. כשמכת פציעות הכריחה אותו לעבור לעמדת הרכז, מיטשל לא נראה מוטרד, ונתן רצף משחקים מרשים מספיק בשביל לגרום לנו לתהות, אולי הוא בכלל עדיף כמוביל כדור מרכזי. איש העכביש קולע 23.6 נקודות לערב - 26.9 מתחילת ינואר, כולל 40.2 אחוזי הצלחה משלוש - וסוחב התקפה בלי הרבה כלים סביבו, בכל הקשור ליצירת מצבים.

        למיטשל יש הרבה מקום להשתפר בכל הקשור לבחירת זריקות - הוא בעיקר צריך לבחור פחות זריקות, בתור התחלה. אבל האופי המרשים, האתלטיות הגולמית והכישרון המתפרץ נותנים את הביטחון שהוא בכיוון הנכון להיות סופרסטאר. מי שראה את התגובה שפרסם לפרשת ווסטברוק לא יכול להישאר אדיש. הצוות המסייע סביבו בנוי כמו חומת לבנים, עם טיפוסים קשוחים וחכמים שמשאירים את האגו שלהם בלוקר כשהם מגיעים לשחק.

        רודי גובר הוא כוכב מסוג אחר, שדורש טיפול אחר, אבל קודם ניגע באחרים. אחרי שנים מתסכלות רצופות בפציעות שונות, נדמה שדרק פייבורס מצא שוב את האתלטיות שלו, או לפחות את רובה. הוא מסוגל לשחק ליד גובר או במקומו, בתור פועל שחור מהסוג שכל קבוצה צריכה. ריקי רוביו הוא לא רק על תקן מורה מחליף, אלא רכז פותח לגיטימי שתורם המון לניצחונות בכל מקום שאליו הוא מגיע. ג'יי קראודר מצא בית חם. רויס אוניל הוא שחקן כנף ראוי בליגה שמחפשת כאלה מתחת לבלטות.

        אבל הדבק האמיתי של הקבוצה הוא מיודענו ג'ו אינגלס, עם האישיות המלבבת שלו (כמה אנשים גורמים לכם לחשוב על המילה הזו, "מלבבת"?). ג'ינגלס סותם חריצים כמו רובה. הוא נותן בדיוק מה שצריך בכל משחק - הובלת כדור בפיק-אנ-רול, שלשות חופשיות, הגנה אגרסיבית, מילה טובה לחבר לקבוצה, מילה פחות טובה לשופט. מה שצריך. עד שיהפוך לשחקן חופשי בקיץ 2021 הוא מרוויח כ-12 מיליון דולר לעונה, ובשלב הזה נדמה שצריך להתחיל להוסיף לפני המספר את המילה "רק". כשיש לקבוצה מספיק שחקנים מהסוג הזה, אל תתפלאו אם השלם גדול מסך חלקיו.

        אבל לפני כל דבר, מי שמהמר על יוטה מהמר על ההגנה. הג'אז נמצאים במקום השני בליגה בדירוג הגנתי (שישי בנט רייטינג!), והם עושים זאת מאחורי גובר. או יותר נכון לפניו - מעבר לאפקט האדיר שלו על תחת הסל, הנוכחות של הצרפתי בצבע מאפשרת לסניידר להעמיד הגנה נשכנית שלא מוותרת גם על קו השלוש.

        אחוז הזריקות משלוש של היריבות (מתוך סך הזריקות שלהן מהשדה) הוא הנמוך בליגה על פי האתר "Teamrankings.com". הם גם בטופ של הליגה במניעת הזדמנויות שניות ובהתקפות מתפרצות על פי אתר ה-NBA. קצב המשחק אמנם טיפס לעבר הממוצע בליגה, אחרי שנים שבהן נהגו להאט יריבות עד לכדי הליכה מהירה, אבל גם העונה לשחק מול הג'אז זה לא פיקניק. תהיו בטוחים שהם ימררו את חייהם של הכוכבים שיפגשו בפלייאוף, ממש כמו שעשו בשנתיים הקודמות. גובר הוא המפתח, אבל מקיף אותו צוות חכם, אגרסיבי ומתסכל של שחקנים שאף אחד לא האמין בהם עד שהג'אז החליטו לתת להם צ'אנס.

        דרק פייבורס, יוטה ג'אז (AP)
        גם הוא חזר לעצמו. דרק פייבורס (צילום: AP)

        הפסימי

        במקרה של יוטה יהיה קל לאוהד הפסימי לטעון שהוא בסך הכל ריאליסט. אם שמים את מספרי העונה הרגילה בצד, מבט מפוכח בקבוצה החביבה חושף פערים מדאיגים משאר קבוצות הצמרת בכמה אספקטים משמעותיים.

        התקפית, קיים חשש שלסניידר אין מספיק כוח אש לסדרה מול אחת הגדולות. על אף שהביסו את הת'אנדר משופעת הכוכבים בסיבוב הראשון ב-2018, בדיעבד אנחנו יודעים שכרמלו אנתוני היה יותר על תקן הבעיה מאשר חלק מהפתרון, וגם ראסל ווסטברוק ופול ג'ורג' עדיין לא מצאו את הכימיה ביניהם בעונה הראשונה שלהם יחד. יוטה עשתה את העבודה בשישה משחקים, אבל חטפה את הכאפה שלה מיד בסדרה הבאה מול יוסטון של ג'יימס הארדן וכריס פול. וקל להבין למה.

        בהפשטה פושעת, במשחק הכדורסל, וב-NBA בפרט, הקבוצה עם השחקן הטוב ביותר אמורה לנצח ברוב המכריע של המקרים (לפחות בהשוואה לענפים אחרים). נכון לעכשיו, גובר מחזיק בתואר השחקן הטוב בקבוצה, לפחות עד שמיטשל ידביק את הפער. בכמה סדרות אפשריות גובר יסומן בתור השחקן הטוב ביותר על המגרש? אם להסתמך על הקונצנזוס, מבין שמונה הראשונות רק סן אנטוניו ולוס אנג'לס לא מחזיקות בשחקן שעדיף עליו. הסיכויים של הג'אז לפגוש באחת מהשתיים קלושים.

        ההתקפה של יוטה נמצאת במקום ה-15 בליגה, שביעית בין קבוצות הפלייאוף של המערב (רק אוקלהומה סיטי מאחוריה). כרוקי, מיטשל נתן פלייאוף ראשון נפלא, ויש לו את היכולת להרים את המשחק שלו ברגעים החשובים. אבל הוא עדיין לא עקבי או יעיל כמו הכוכבים שיעמדו מולו. קל לנו להתאהב בשחקנים המבטיחים האלה לא פחות משכיף לנו לקטול אותם מיד אחר כך. זמנו של מיטשל יגיע, אבל צריך סבלנות.

        ומה אם יבוא איזה אופטימיסט חסר תקנה, וינפנף בחשיבותה של ההגנה, ויזעק את זעקתה של האחות המקובלת פחות? או אז יסביר לו הריאליסט, שעל אף שמבחינה טכנית הגנה והתקפה מתחלקים שווה בשווה, הכוכבים שווים יותר בהתקפה, כי קשה יותר לנטרל את האפקט שלהם בצד הזה של המגרש. אפילו גובר, שחקן ההגנה של העונה הרגילה, מצא את עצמו על הספסל בחלק מהרגעים המכריעים מול יוסטון. ההתקפה, מטבע הדברים, היא זו שמכתיבה את האקשן וההגנה מגיבה כמיטב יכולתה. כוכבים שווים יותר בהתקפה. ככה זה. כשמורידים את נמושות הליגה מהמשוואה, עולה החשיבות של כישרון התקפי.

        האם הג'אז יצליחו להוריד קבוצה להתגוששות בבוץ, ושם לצאת כשידם על העליונה? האם למיטשל יש עוד הפתעות בשרוול? כיצד ישפיע הניסיון שצבר סניידר בפוסט-סיזן, ואיזה סופרסטאר ייצא מדעתו אחרי שני משחקים מול אינגלס והשטיקים שלו? אין לנו תשובות עדיין לאף אחת מהשאלות האלה, אבל זה כל הכיף.

        רודי גובר, יוטה ג'אז חוגג (AP)
        האם רודי גובר אחד מספיק בתור כוכב ראשי? (צילום: AP)

        המורשת של דריימונד והעימות של ווסטברוק: האזינו לפודקאסט ה-NBA של אורן לוי ואורי נכטיילר