אחרי שנים שחונות בכל הקשור לרוקיז משמעותיים, המחזור של 2017/18 היה משב רוח מרענן. דונובן מיטשל, ג'ייסון טייטום, והמהדרין יוסיפו לרשימה גם את בן סימונס (שנבחר ב-2016), פרצו לליגה בסערה, ומיצבו את עצמם ככוכבים כבר בשנתם הראשונה. בעקבותיהם מצאו רוקיז נוספים את הנישה שלהם בקבוצותיהם השונות - לאורי מארקנן, קייל קוזמה, או ג'י אנונובי, באם אדביו ואחרים הרוויחו את הביטחון של המאמנים וזכו לדקות של ממש. אחרי כל המילים שנכתבו על האבולוציה המקצועית של ה-NBA, שהכריחה את הטירונים לעקומות למידה ארוכות יותר, פתאום נאלצנו לחשב מסלול מחדש נוכח התפוקה המרשימה והכישרון הבלתי מעורער של הצעירים המבטיחים.
אבל אפילו לא הספקנו לסיים לאכול את הכובע לפני שקיבלנו טוויסט נוסף בעלילה - אחרי שהכתרנו אותם כבר לגדולות, הכוכבים הצעירים מתקשים עם פתיחת העונה - על אף ההתפוצצות ההתקפית הכללית ששוטפת את הליגה כולה. על מצבו המדכא עד כאב של מרקל פולץ חבל להכביר במילים, עדיף להתעסק בכדורסל. אבל פתאום גם מיטשל, טייטום, ואפילו סימונס מזייפים. ננסה להפריד ולהבין מה עובר על כל אחד, לצד הפתעה אחת נעימה, כדי שלא נצא בטעם רע מדי. אף אחד לא רוצה את זה.
עוד בנושא
הלילה: גולדן סטייט ספגה הפסד רביעי רצוף עם תבוסה ביתי מול אוקלהומה סיטי
מבוגד לגיבור: קבלת הפנים לה זה לברון ג'יימס בקליבלנד הלילה
דונובן מיטשל
המספרים: 21.6 נקודות למשחק, 2.6 ריבאונדים, 42.4 אחוזי הצלחה מהשדה
עם תחילת העונה שעברה מיטשל לא נתן לנו הרבה זמן לתהות מי השחקן שעבר מתחת לרדאר שלנו. הקומבו גארד מלואיוויל נבחר רק 13 על ידי יוטה - שהשיגה את הבחירה מדנבר בטרייד ממולח - והקפיצה שעשה בין שנתו האחרונה בקולג'ים לתחילת הקריירה המקצועית שלו תפסה את כולנו לא מוכנים. העונה הראשונה של מיטשל בן ה-22 הזכירה את עונות הרוקי של כוכבים אחרים שהגיעו לליגה בשלים יחסית, דוגמת דמיאן לילארד ודוויין ווייד.
במקצוענים גילינו שהאתלטיות ומוטת הידיים של מיטשל מפצים על הגובה שלו, שהרתיע לא מעט קבוצות לקראת הדראפט. הוא נכנס לוואקום שהשאיר גורדון הייוורד, עד שאוהדי הקבוצה ששכחו לחלוטין מהאולסטאר שעקר לבוסטון (לא באמת). גם בפלייאוף מיטשל הוכיח שהוא לא מסתנוור מאור הזרקורים, ואחרי שהעיף את הת'אנדר בסיבוב הראשון עם 28.5 נקודות לערב, נתן פייט מכובד גם לרוקטס, לפני שהג'אז נפלו בחמישה משחקים.
אבל 15 משחקים לתוך העונה, משהו פשוט לא זורם למיטשל. מיטשל כבר הודה שהלחץ של הציפיות המעודכנות הפריע לו לספק את הסחורה במשחקים הראשונים. הקליעה משלוש ברגרסיה מדאיגה (29 אחוז על 6.7 זריקות למשחק) ונדמה שהפתרון של מיטשל הוא פשוט להמשיך ולזרוק עד שהבעיה תיפתר. מיטשל הוא סקורר, ותפקידו להיות החוצפן בהתקפה המנומסת של הג'אז, אשר מרבה במסירות ובתנועה ללא כדור. אך בינתיים הצורך שלו לבסס את עצמו עולה לקבוצה שלו בנקודות, ואולי יש לו מה להרוויח מלתת למשחק לבוא אליו קצת יותר. נכון לעכשיו הוא עובד קשה מדי בשביל מעט מדי, ומייבש את חבריו לקבוצה בדרך. עם כל הקשיים, הראיות מצביעות שלא מומלץ להמר נגדו בטווח הארוך.
ג'ייסון טייטום
המספרים: 16.1 נקודות למשחק, 6.9 ריבאונדים, 42.6 אחוזים מהשדה
בזמן שמיטשל פרץ לתודעה כבר מתחילת העונה, טייטום עשה את הספלאש שלו בפוסט-סיזן. שלא תטעו, גם בעונה הרגילה טייטום סובב ראשים עם הידית האוטומטית שלו, ולמעשה ירד מ-50 אחוז לשלוש רק במשחק ה-35 שלו כמקצוען. אלא שבפלייאוף הוא הפך את מכת הפציעות של הסלטיקס להזדמנות, כשתפס את המושכות של ההתקפה והוביל אותם לגמר המזרח. השיא היה דאנק עוצמתי על הראש של לברון ג'יימס ברבע האחרון של המשחק השביעי, שבעצם חתם את מה שכולנו כבר הרגשנו - דני איינג' הנחש תפס עוד אחד.
לאחר שסומנה כפייבוריטית במזרח פוסט-לברון, בוסטון התחילה את העונה מבולבלת משהו בצד ההתקפי. בזמן שההגנה משאירה אותה במשחקים, נדמה שההיררכיה ההתקפית עדיין לא פתורה, ולטייטום יש יד בדבר. החזרה של הייוורד מהפציעה שהשביתה אותו בעונה הקודמת לא שינתה משהו בגישה של טייטום בן ה-20, שהראה מיד שהוא לא מתכוון לחכות לתורו בשרשרת המזון. אלא שגם האגרסיביות ההתקפית שלו אינה מתועלת למקומות הנכונים - או יותר נכון לומר מהמקומות הנכונים - ובאה לידי ביטוי בעיקר בזריקות קשות מחצי מרחק, שמגיעות בעיקר מתוך בידודים. המספרים מגבים את מבחן העין. בזמן שקצב השימוש (Usage Rate) שלו מטפס ב-2.8 אחוזים, אחוז הקליעה המשוקלל שלו (%EFG) צונח מ-53.8 בעונה שעברה עד ל-49.6, ומעיד על בחירת זריקות לקויה מהשחקן שאמור היה להיות הפנים של המזרח לשנים הקרובות.
ידענו שתהיה לבראד סטיבנס הרבה עבודה בניצול המקסימלי של כל הכישרון שיש בסגל שלרשותו, אולי פשוט הנחנו שיקח לו פחות זמן לעשות אותה. עד כמה שניתן להסתמך על 17 המשחקים הראשונים של העונה, דיאטת הזריקות של טייטום חייבת להשתנות דרסטית, בתור התחלה, גם אם הוא לא מתכוון להנמיך את הווליום. למרות זאת, בשלב הזה כולנו כבר יודעים שהפוטנציאל של טייטום מצדיק את האמונה בו.
בן סימונס
המספרים: 15.3 נקודות למשחק, 7.7 אסיסטים, 62.2 אחוזי הצלחה מהקו
סימונס הגיע לעונה הזו במעמד קצת אחר מהיתר, גם בגלל שנבחר בדראפט 2016, וגם בגלל מה שהשיג בתקופה הקצרה שלו בפילי. האוסטרלי בן ה-22 היה אחד המקופחים המרכזיים במזרח למשחק האולסטאר האחרון, ואף סחף את הסיקסרס ל-16 ניצחונות רצופים בסיום העונה הרגילה (שמונה מהם בלי ג'ואל אמביד). עם קבלות כאלה, ציפינו ממנו לחזור מחופשת הקיץ בתור גרסה משופרת של שחקן שכבר קיבע את מעמדו בתור אחד מ-30 השחקנים הטובים בעולם.
אלא שסימונס לא פרע את השטרות ב-18 המשחקים הראשונים, והמשחק שלו מדשדש במקום באופן מעט מטריד. בזמן ששחקנים אחרים בגילו מבלים את הפוסט-סיזן במאמצים לסלק את החולשות שלהם, נדמה שסימונס מסרב להכיר בחשיבות של קליעה מבחוץ. סימונס קלע שתי זריקות מתוך 20 שניתן לקטלג כזריקות מחצי מרחק (על שלשות אין מה לדבר בכלל). לעניינו, מספר הניסיונות מדאיג יותר ממספר הניסיונות המוצלחים.
ההגעה של באטלר - שכמובן מרימה את הפוטנציאל של פילי למחוזות מרגשים - רק מדגישה את הבעיה בשילוב של סימונס בהתקפה מודרנית. המשחקים הראשונים של הטריו מראים ניצוצות מלהיבים לצד רגעים של אדישות מדאיגה מצד סימונס, שמהווה מינוס משמעותי כשהכדור לא אצלו.
אין לערער על הכישרון של סימונס, שמסוגל להוביל התקפה לבדו ככוח כמעט בלתי ניתן לעצירה בזכות העוצמה והאתלטיות שלו במשחק המעבר, שמשתלבות נהדר עם ראיית משחק מיוחדת במינה. אך החיבור בינו לבין באטלר ואמביד יהיה סבוך-עד-בעייתי כל עוד הוא יסרב להוות איום מחוץ לצבע. הבעיה מודגשת בראיונות, בהם נראה כאילו סימונס אינו מודע בעליל לכל היתרונות שמביאה איתה קליעה אמינה מבחוץ. אף אחד לא מבקש מסימונס להפוך בן רגע לרפליקה של ג'יי ג'יי רדיק - המוכנות שלו לבדה לזרוק כשהוא חופשי מאזור קו העונשין תעשה פלאים. היא גם תיתן לנו רמז שהוא מבין מה עליו לעשות בקיץ הבא - יותר מזה אנחנו לא צריכים.
דיארון פוקס
המספרים: 18.2 נקודות למשחק, 7.7 אסיסטים, 39.7 אחוזי הצלחה משלוש (3.2 זריקות למשחק)
כאילו כדי להכעיס, דווקא פוקס, הרכז עם סימן השאלה הכי גדול, מצליח להפוך את סקרמנטו קינגס, הארגון הכי מתסכל בליגה, לקבוצת כדורסל ראויה, ונראה הכי מרשים מבין חמשת הרכזים שנבחרו בעשירייה הראשונה ב-2017.
סקרמנטו נמצאת במקום ה-12 בליגה ביעילות התקפית, והיא חייבת הכל לרכז הצעיר שלה. הקליעה החשודה הייתה הסיבה לספקנות לגבי פוקס לקראת הדראפט, וגם בעונתו הראשונה לא ראינו הרבה כדי להסיר את הספק. אך פוקס, שמעולם לא היה קלעי נוראי כמו אלפריד פייטון, רייג'ון רונדו ודומיהם, הוכיח שיפור משמעותי העונה, וניתן לצפות ממנו שיתפתח להיות סביר ומעלה גם מאחורי קו השלוש, לכל הפחות.
שאר המשחק של פוקס בן ה-20 כמו הבשיל במהלך הקיץ - הוא קורא את התנועות של כל השחקנים שחולקים איתו את הפרקט, ומנצל את המהירות המסחררת שלו - הוא כנראה השחקן המהיר בליגה - כדי להגיע עד הטבעת בקצב מרשים. אחרי שהלך לקו 2.7 פעמים למשחק כרוקי, פוקס מקפיץ את המספר הזה לשש ב-17 משחקים השנה, בחסות כוח ואגרסיביות חדשים. סטטיסטיקות מתקדמות מגבות את פרץ הגדילה של המספרים היבשים - קצב הזריקות מהקו של פוקס ביחס לזריקות השדה (Free throw Rate) זינק מ-24.5 ל-45.9 אחוזים (!). הוא קולע 6.6 נקודות יותר למשחק מאשר בעונה שעברה, מוסר שלושה אסיסטים נוספים, וסוחב את ההתקפה של הקינגס בכוח אל עבר שאר ה-NBA - לא הישג מובן מאליו, בהתחשב בהיסטוריה ובשאר הנפשות הפועלות.
