קרים עבדול ג'באר נוהג לצטט את מוחמד עלי, באימרה שהזדהה איתה, תמיד דבקה בו וגרמה לו לעצב את תפישת חייו כספורטאי. "כשראיתם אותי מתאגרף בזירה, זה לא היה רק כדי שאוכל לנצח את היריב שלי", אמר עלי, "לקרבות שלי הייתה מטרה: הייתי חייב להצליח כדי לגרום לאנשים להקשיב למה שיש לי לומר". ולא רק לומר - אלא גם לעשות. להראות. להשמיע קול, לשמש דוגמה. להזכיר לעולם שיש דברים שהם חשובים יותר מספורט, שזה רק בידור, ואפשר לנצל אותו למטרות נעלות.
מאז ומעולם עבדול ג'באר היה בעל מודעות חברתית, תמיד נקט עמדה ונלחם על זכויות של שחורים ומיעוטים, תמיד נאבק נגד עוולות בארה"ב והלך עם הדברים שהאמין בהם, גם אם היו נגד הדעה השלטת, גם אם פגעו לו בקריירה. כעת, בגיל 71, הוא כבר מעבר לזה. האטרייה האנושית מנצל את מעמדו, מסתובב לו בעולם, כותב ספרים, מרצה, תורם, מנסה להפיץ אור. בשבוע שעבר, בפעולה די אלמנטרית אך ממש לא מובנת מאליה, הוא שוב המחיש את גדולתו - כספורטאי וכאדם - כשהחליט להעמיד למכירה פומבית את המזכרות והחפצים שאסף לאורך הקריירה האדירה שלו, ולתרום אותם לצדקה.
לשמחתו, הוא הצליח לאסוף בדרך לא מעט פרטים יקרי ערך. הוא מכר ארבע טבעות אליפות מהלייקרס האגדית (היקרה שביניהן, מ-1987, נמכרה ב-398 אלף דולר), כדור חתום מהמשחק האחרון שלו בקריירה (שנמכר ב-270 אלף דולר), שלושה גביעי MVP, חולצה מימיו במילווקי באקס, כדור ממשחק הפלייאוף האחרון שלו, כמה טבעות מ-19 משחקי האולסטאר שלו, ועוד שורה ארוכה של חולצות חתומות, כדורים ממשחקי מפתח בקריירה, תמונות ושאר מזכרות, שכל אחת מהן עטופה בתהילה ויוקרה, שלא לומר קדושה, של אחד הכדורסלנים הגדולים שידע המשחק (שש אליפויות, שישה תוארי MVP, שיאן הנקודות). בשורה התחתונה הוא הצליח לאסוף 2.9 מיליון דולר, ותרם אותם לקרן שלו (Skyhook Foundation), שמעניקה חינוך מתקדם לילדים מעוטי יכולת.
האם יש משהו טוב יותר לעשות עם המזכרות האלה? האם יש משהו טוב יותר לעשות עם הכסף? כנראה שלא. כמה אפשר לשבת בבית ולהסתכל ולהתענג על טבעות האליפות? הרי האופציות שלו היו די ברורות: או שיוריש את כל החפצים האלה לילדים שלו (שגם ככה די מסודרים, ויחלו את חייהם מעמדה נוחה, ולמעשה גם ככה בוודאי ימכרו מתישהו את המזכרות האלה כדי להרוויח עוד קצת כסף מהעובדה שנולדו במקום הנכון לאבא הנכון), או שיקים מוזיאון מגלומני על שמו שיתעד וינציח אותו. אבל מבחינת עבדול ג'באר, הבחירה הייתה ברורה: לעשות את הדבר הנכון, ופשוט לתת.
"כשהבחירה היא בין לאחסן את טבעות האליפות והפרסים בחדר בבית, לבין לאפשר לילדים את ההזדמנות לשנות את חייהם, הבחירה היא פשוטה מאוד: למכור את הכל", אמר עבדול ג'באר, "כשאני מסתכל לאחור על מה שעשיתי בחיי, במקום להסתנוור מזוהרם של התכשיטים והזהב ולחגוג את מה שעשיתי לפני המון זמן - אני מעדיף להביט בפניו של ילד ולחשוב מה אני יכול לעשות למען העתיד שלו. להיסטוריה הזאת אין מחיר".
וכך, בניגוד לגל פרידמן, שהחליט למכור את מדליית הזהב כדי לממן את שיפוץ הבית שלו, עבדול ג'באר מנותב למקום אחר לגמרי: לעזור. לקחת את הכוח שצבר, ולהשתמש בו בחוכמה ובאחריות. אומנם הכדורסלן הבהיר שבניגוד לספורטאים אחרים שמכרו את הפרסים שלהם מתוך מצוקה כלכלית, הוא במצב פיננסי יציב; אבל זה מעבר לזה. מדובר פה במודעות חברתית. בסדר עדיפויות של אדם עם ערכים. בפרופורציות של איש מבוגר (ששם מאחוריו מאבקי כבוד שאפיינו אותו בעבר). לא סתם ספורטאי שמבהיר שלפרסים עצמם, לחפצים הגשמיים, לגביעים ולמדליות ולטבעות ולגביעים אין ערך אמיתי ואין בהם שום צורך פיזי (כמו שעשה גל פרידמן, ובדרך הסעיר מדינה שלמה), אלא שההצלחה כספורטאי היא אמצעי לקדם דברים חשובים יותר.
ויותר מזה, יש בפעולה הזאת גם צדק חברתי. הרי העושר והתהילה, הכל מהכסף שלנו. הכל בזכותנו. אנחנו אלה שרוכשים את הכרטיסים, קונים את החולצות, משלמים על זכויות השידור, סופגים את נזקי הפרסומות, קונים את כל המרצ'נדייז. למעשה אנחנו אלה ששילמנו לו את המשכורות. לכן זה רק הגון שעכשיו, בערוב ימיו, הוא מחזיר את הכסף לעם, לילדים. כמו בית הספר שהקים לברון ג'יימס באוהיו, כמו תרומות של רבים וטובים אחרים, ששוב ושוב אומרים: אנחנו זוכרים מאיפה באנו, לא לוקחים את זה כמובן מאליו, יודעים להוקיר תודה, ורוצים להחזיר.
השבוע לברון עלה למקום הרביעי ברשימת קלעי כל הזמנים ב-NBA, ועל פי חישובים, הוא עוד עשוי לשבור את השיא של עבדול ג'באר (זקוק לעוד כ-300 משחקים עם 20 נקודות בממוצע). אבל הסנטר הענק, שכיום יותר מתמיד נראה כמו עוף מוזר וייחודי, איש רזה וקירח בן 71 עם לוק של בודהה בגובה 2.18 מטר, יודע לשים דברים בפרופורציות הנכונות. "כל השיאים בספורט סופם להישבר, אבל יום אחרי שזה יקרה, העולם לא ישתנה. לעומת זאת, בכל פעם שאתה מדבר ויוצא נגד חוסר צדק, למחרת העולם עשוי להיות מעט יותר טוב עבור מישהו".