על אפם ועל חמתם של המלעיזים: הניצחון הכפול של אוהדי נבחרת ישראל

אפשר היה לחוש השבוע את העונג של הקהל הרחב מהניצחון של הנבחרת, השני ברציפות, על אלבניה האימתנית, שהרים את מצב הרוח והסב כל כך הרבה שמחה. אבל מהר מאוד התברר שהשמחה היא לאו דווקא מהיכולת של הבחורים, או מהעובדה שהשתפרו הסיכויים לעלות לשלב הבא בליגת האומות - אלא שמחה מהדבר שמלבב יותר מכל את האוהד הישראלי: האפשרות לתקוע למישהו אצבע בעין. מאחר שבכדורגל ישראלי עסקינן, רוחו של היזם והוגה הדעות א' לוזון מרחפת מעל הענף, וכך המנטרה המרכזית שמניעה אותו ומנחה את המעורבים בקלחת, מקורה במשפט קלאסי שמצוטט בהנאה גלויה: "על אפם ועל חמתם של כל המלעיזים".

הכדורגל המקומי, כידוע, לא בנוי על יסודות מקצועיים, אלא מבוסס כלכלית אך ורק על שמחה לאיד, כל ניצחון וכל הפסד הם הזדמנות בעיקר לסנוט במישהו ולחכות לו בפינה, וכך השבוע היו אלה איל ברקוביץ' ושגיא כהן, יריביו המרים של אנדי הרצוג, שהעניקו לאוהד המקומי רווח כפול: גם ניצחון, וגם הזדמנות להקניט את אותם מלעיזים. הרשתות החברתית הוצפו השבוע בסרטון של שגיא כהן קוטל את אנדי הרצוג עם הגעתו לישראל, וכמה נחמד זה לחכות בפינה, להמתין בסבלנת למעידה, עם נקמה שמוגשת קרה, ולהמשיך את מעגל האלימות הבלתי נגמר: איבה של פרשנים, שנענית באיבה הפוכה.

לכן, לצורך העניין, אין הבדל אמיתי בין שגיא כהן לברקוביץ', או לכל אוהד ספורט אחר. אלה מבקרים, ואלה מבקרים. אלה קוטלים, ואלה קוטלים. ההבדל היחיד הוא שדעתם של אלה נחשבת, ושל אלה לא. דברים שפרשנים אומרים מתועדים, והאוהדים לא. האמת היא שכל אחד מאיתנו, אילו היו מקליטים אותו, מצלמים אותו, זוכרים לו - היו מגלים לא מעט שטויות שפלט לאורך חייו, לא מעט טעויות, לא מעט דעות נחרצות שמבוססות על חוש, על רגש, על "הבנה" וניסיון, והתגלו כשטות מוחלטת, מנותקת מהמציאות.

מאז ומעולם השיח היה נחרץ ואלים ("הוא לא שחקן!"), כולם מעליבים, חורצים גורלות בצורה נמהרת, מגיבים בצורה אמוציונלית, נסערים ומזועזעים וממהרים לכתוב טוקבק או פוסט נוקב. נכון שמצופה משגיא כהן לגלות אחריות מיוחדת מתוקף תפקידו, להיזהר ולהישמר בלשונו, אבל אין משעמם מפרשן זהיר ומסויג (סטייל בוני "לא הייתי ממהר להספיד את..."). הבוטות של שגיא כהן, אם כך, היא כורח המציאות. אלה הן דרישות התפקיד. העניין הוא שלפחות במקרה של שגיא כהן, נראה שהוא נהנה מזה.

מי שמכיר את עבודתו כמבקר מסעדות כבר יודע עד כמה הוא שואב עונג מרישעות צינית, מהתעללות במלצרים צעירים ובמסעדנים שהשקיעו את מיטב כספם בעסק. אפשר לזהות שביקורת חיובית מלהיבה ומשמחת אותו, אבל ביקורת שלילית כבר גורמת לו לכשכש בזנב ולהתפייט בהנאה גלויה. זה לא באמת מפליא שהוא נוהג באותה שיטה באנשי הספורט, ולפרקים, כשהמוזה נחה עליו, לא מהסס להעליב ולתקוף את אלה שאינם לרוחו.

השאלה היא באיזו סביבה הוא פועל, ומה הנזק שהוא מייצר. בעסקי המסעדנות לביקורת קוטלת ונחרצת יש משמעות וערך. למסעדה אין אוהדים עיוורים נאמנים, אין לה הזדמנות נוספת, אין לה משחק בשבת הבאה שבה תנסה שוב להוכיח את עצמה, היא תתקשה להתאושש מהמפלה. בכדורגל, לעומת זאת, הבוטות השגיא כהנית היא חלק ממעגל קסמים שמלבה את עצמו, מכלכל את עצמו ומעניק פרנסה לכולם. אין אלא להצטער עבור אוהדי הקולינריה, שלא זוכים ליהנות מהיתרונות של עולם הספורט: לחכות לפרשן בפינה, ולקבל הזדמנות לגחך עליו בעודו מתפתל, נאבק, מנסה למצוא הסברים לתוקפנות שלו.

עוד בנושא
שגיא כהן, ערן זהבי והשחקנים הערבים: הרשת "חוגגת" את ניצחון הנבחרת
גל פרידמן מציע למכירה את מדליית הזהב האולימפית שבה זכה באתונה

פרשת גל פרידמן ממחישה יותר מכל את האובססיה הישראלית למדליה. סיימת מקום שלישי, אתה הצלחה. מקום רביעי, אתה אכזבה. לא משנה הענף, היוקרה שלו, הפופולריות שלו או כמות המשתתפים. גמר אולימפי בשחייה זה לא פחות יוקרתי ממדליית ארד בג'ודו, אבל איתן אורבך רשם "הישג מצוין" וירדן ג'רבי היא נסיכה ש"עשתה היסטוריה". ברוב העולם מקום חמישי בקפיצה משולשת הוא מרשים לא פחות ממקום שלישי בגלישה, אבל שחר צוברי התקבל כגיבור וזכה למענק, חנה מיננקו נותרה עם מחמאות. מדליה היא חזות הכל, מדליה היא המטרה היחידה, ולכן מי שחושב למכור את המדליה שלו הוא לא רק חוטא גדול - אלא כנראה גם קצת משוגע.

אין טעם להכחיש את החשיבות הסמלית של המדליה, של הגביע, של הפרס, שלפעמים רק מלהחזיק אותו, שלא לומר להניף אותו, או אפילו רק לחלוף על פניו - ספורטאי יכול לפרוץ בבכי. מנגד, לא נדרשת גדלות רוחנית מיוחדת כדי להבין שזו רק פיסת מתכת. שהיא רק חפץ גשמי להישג ספורטיבי. שהיא לא ההצלחה, לא העבודה הקשה, אלא רק סמל. המסע, לא היעד, הוא העיקר. אבל בישראל פרידמן הוא קצת מהכל: לא רק עוף מוזר, אלא גם קצת בוגד, כפוי טובה. מוותר על המדליה של כולנו. זורק לפח את כל הזיכרונות שלנו, מזלזל בנו, איך הוא מעז, הרי התרגשנו כל כך. זה מעבר לתחושת שותפות, אלא תחושת בעלות.

פרשת גל פרידמן ממחישה את האובססיה הישראלית למדליה, כי היא מזכירה שמדליה היא היעד היחיד, כמדיניות רשמית. בזה ההצלחה של הוועד האולימפי נמדדת, בשורה התחתונה של תחרות שנמשכת 16 ימים אחת לארבע שנים. וכך מחזקים ענפים מצליחים (ג'ודו, שייט) עם תקציבים, מתמקדים בהצלחות של ספורטאים ספציפיים, מכוונים עליהם זרקורים, וכך הבנייה היא אף פעם לא לרוחב. המטרה היא לא לייצר תשתיות ויסודות של תרבות ספורט בריאה כתוכניות ארוכות טווח, אלא פשוט לחגוג על הפודיום עם החפץ המתכתי העגול. עד שבא מישהו ומזכיר שאין לו משמעות אמיתית.