רץ בהילוך איטי: האם אנו עדים לתחילת הסוף של לברון ג'יימס?

פלייאוף בלי לברון ג'יימס. כמעט בלתי אפשרי לדמיין את זה. לא רק שמאז 2006 זה לא קרה, אלא שמאז 2007 הוא אחד מהשניים-שלושה סיפורים הגדולים ביותר של כל פלייאוף. הוא אחראי להצגות הגדולות ביותר, לדרמות הגדולות ביותר, להתפרקויות המפוארות ביותר. בשבוע האחרון הרעיון של פלייאוף נטול מלך הפך מאפשרי לסביר לכמעט וודאי. ההפסד הלילה (בין רביעי לחמישי) לדנבר, דווקא במשחק בו לברון עבר את מייקל ג'ורדן ברשימת קלעי כל הזמנים (לא ניכנס לזה היום, טוב?), פתח פער מהמקום השמיני שכמעט בלתי אפשרי לסגור בזמן שנותר, ללא קשר לכושר הנוכחי הרעוע של הלייקרס. אבל אצל לברון כמו אצל לברון, גם אי העפלה שלו לפלייאוף תהיה אחד הסיפורים הגדולים של הפלייאוף הזה.

כדי להבין את גודל הדרמה צריך לחזור קצת אחורה ולהזכיר שבמובנים רבים המצב הנוכחי הגיע משום מקום והסלים מאוד במהירות. למרות שלברון בן 34, ממש לא מדובר בשחקן שנמצא בדעיכה. בעונה שעברה הנרטיב המרכזי סביבו היה האופן בו הוא הפך את עצמו לאיירון מן שמשחק את כל 82 משחקי העונה הרגילה ואז ממשיך לפלייאוף שניתן להחשיב כגדול בקריירה שלו, עם ממוצעים של 34 נקודות ב-53.9 אחוזים מהשדה, 9.1 ריבאונדים ו-9 אסיסטים. גם כאשר הוא עבר בקיץ למערב הקשוח ולקבוצה עם סגל בוסרי מאוד, סימני השאלה היו סביב היכולת של הקבוצה הנוכחית להצליח בפלייאוף, לא סביב היכולת להגיע אליו.

כפי שרמונה שלבורן מ-ESPN ציינה בצדק, עד לחג המולד הכל הלך לפי התוכניות של הלייקרס וקינג ג'יימס. לאחר פתיחה מהוססת הקבוצה נכנסה לקצב, התחילה להרשים והתמקמה באיזור המאבק על יתרון ביתיות בפלייאוף. במחזור הכריסמס הלייקרס הביסו את גולדן סטייט בחוץ ועלו למאזן חיובי של 14:20, אבל זה גם היה המשחק בו לברון נפצע והתוכניות התחילו להשתבש. הלייקרס הפסידו את רוב המשחקים ללא לברון, השחקנים הוותיקים הסתכסכו עם לוק וולטון, כל הצעירים גילו שהמועדון מוכן לוותר עליהם עבור אנתוני דייויס. לברון חזר לקבוצה חסרת ביטחון שכל שחקני הרוטציה שלה מבינים שאם הקיץ הקרוב יתנהל לפי התוכניות של מג'יק ג'ונסון ורוב פלינקה, אף אחד מהם לא יהיה בסגל הקבוצה בעונה הבאה. וכדי להקשות עוד יותר, הקבוצה סובלת ממכת פציעות שמסרבת להיגמר ורק גובה עוד קורבנות.

אבל עם כל הכבוד לכל השאר, הסיפור הגדול של השבועיים האחרונים הוא לברון עצמו. הוא הבטיח להפעיל את מוד הפלייאוף שלו לאחר פגרת האולסטאר, ומדובר בשחקן שקלע 41.8 נקודות ב-62.1 אחוזים מהשדה בארבעת הניצחונות במותחן הלא צפוי מול אינדיאנה בסיבוב הראשון של הפלייאוף שעבר. ככה לברון נראה כשהוא עושה כל מה שצריך כדי לנצח. בשבועיים האחרונים, לעומת זאת, המספרים שלו הם המספרים הקבועים של העונה הרגילה וגם ההגנה שלו היא ההגנה הקבועה של העונה הרגילה, ואפילו מעט פחות טובה מהרגיל. אנחנו בשלב בו מכל משחק ניתן ליצור קליפ של לברון מזייף בהגנה.

עד השבוע האחרון ניתן היה להאמין שעוד רגע נראה את לברון האמיתי. רק לפני שבוע, בסיקור מאבקי הפלייאוף במערב שהמסקנה המרכזית שלו הייתה שהדרך של הלייקרס לפוסט סיזן תהיה קשה מאוד, לא הצלחתי להביא את עצמי להמר נגד התעוררות של קינג ג'יימס. אבל ההפסדים לפיניקס, לדנבר ולקליפרס, כנראה הקבוצה האחרונה שעוד היה ללייקרס סיכוי לעבור, הבהירו ששום דבר לא משתנה גם כשהגב צמוד לקיר. איך ניתן להסביר את היכולת הפושרת, בסטנדרטים שלו, של לברון כרגע? יש שלושה כיוונים אפשריים, ולא ברור מי מהם יותר גרוע ללייקרס.

עוד בנושא

לברון ג'יימס עבר את מייקל ג'ורדן, פרץ בבכי, ושוב הובס עם הלייקרס
לברון ג'יימס מסביר: כך מייקל ג'ורדן הציל את חיי, ואפילו לא ידע
סל ניצחון לגורדון הייוורד מול סקרמנטו, שיקגו הפתיעה את פילדלפיה

לברון נמצא בטריטוריה לא מוכרת עבורו. לאורך השנים הוא פיתח רוטינה שכוללת סרגל מאמצים מאוד ברור עם מטרה להגיע לשיא מתי שהוא מכוון לכך. הפציעה במפשעה שגרמה לו להחמיץ 18 משחקים הייתה הארוכה ביותר, ואחת הבודדות, בקריירה שלו. מאוד יכול להיות שהיא שיבשה לחלוטין את הרוטינה. מעבר לכך, לברון גם לא רגיל להיות בקונפרנס שבו גם קבוצות טובות נאבקות על מקום בפלייאוף ולא יכולות להרשות לעצמן להיכנס למשברים ממושכים לאורך העונה. הצורך לבצע סוויץ' בפברואר הוא צורך חריג עבורו גם בעונה סטנדרטית, שהופך למורכב במיוחד כשזה קורה מספר שבועות לאחר שהוא חזר מפציעה.

אם לברון אכן מנסה לעשות יותר ולא מצליח כרגע, זו תזכורת חשובה לכך שהזמן מסרב לעצור אפילו עבורו. ההזדמנות הבאה שלו לשחק בפלייאוף תהיה בגיל 35 וחצי, ואם הוא לא ימצא דרך להתעלות בזמן שנותר בעונה הנוכחית זה כבר לא יהיה מובן מאליו שלברון של הפלייאוף הקודם יופיע גם לפלייאוף הבא. ניתן להניח שזה יהיה שיקול של שחקנים חופשיים שהלייקרס ינסו להחתים בקיץ. אם הם יטילו ספק בכך שהגרסה בה לברון הוא אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה עדיין קיימת, הנכונות שלהם להיכנס לקלחת של הלייקרס תקטן משמעותית. גם כך יש לא מעט עדויות לכך ששחקנים בכירים נרתעים מלשתף פעולה עם לברון.

כאשר לברון חתם בלייקרס, ההנחה הרווחת הייתה שזו לא הייתה החלטה שנבעה משיקולים מקצועיים טהורים. יש לו עסקים בלוס אנג'לס, קל לו יותר להיות מעורב בסוכנות שלו, הוא מעוניין להיכנס לשואו ביזנס ויכול להיות שהוא גם העדיף שהבן שלו יתפתח באיזור. היו לו אופציות מקצועיות מעניינות יותר שהוא ויתר עליהן. זה לא אומר שהוא לא רוצה לנצח, אלא שהניצחון כבר אינו בהכרח הדבר היחיד שמעניין אותו, אולי אפילו לא הדבר העיקרי. הוא לא יסכן את הגוף שלו בשביל להשתחל לסיבוב הראשון בפלייאוף עם קבוצה שהוא לא מרגיש שטובה מספיק כדי להצליח שם.

ביחד עם שאלת הגיל והגוף, שאלת המוטיבציה צריכה להטריד מאוד את מקבלי ההחלטות בלייקרס. האם האינטרסים שלהם זהים לאינטרסים של לברון? האם הגיוני להקריב את הסגל הצעיר והמבטיח שנבנה לאורך שנים כדי לבנות קבוצה שמוכנה להתמודד על אליפות עכשיו עבור שחקן שאולי נמצא בהרגשה שהוא כבר השיג מספיק בקריירה? עד לחודשיים האחרונים התשובה לשאלות האלה הייתה כן חד משמעי, לברון נותן את הסיכוי הכי גבוה בליגה להתמודד על אליפות ומתבקש לבנות לו את הקבוצה הטובה ביותר עבורו בכל מחיר. אני לא בטוח שמג'יק, פלינקה וג'ני באס יהיו חד משמעיים באותה מידה בקיץ.

עם השנים לברון הפך לשחקן יותר ויותר מחושב שחושב ומתפקד כמאמן וג'נרל מנג'ר ומוצא את הדרכים שלו להעביר מסרים. בקליבלנד הוא ניצל את החוזים הקצרים כדי להכתיב להנהלה מהלכים. בלייקרס הוא חתם על חוזה של לפחות שלוש שנים, אז יכול להיות שהעונה הראשונה היא עבורו הזדמנות להבהיר שהוא לא בונה על הסגל הנוכחי וגם לא על המאמן הנוכחי.

יכול להיות שכדאי להנהלת הלייקרס פשוט להקשיב לסופרסטאר שלהם. כי גם בלי קשר לשאלת ההווה מול העתיד, סביר ביותר שאנתוני דייויס מספיק טוב כדי לוותר עבורו על כל הדור הצעיר של הקבוצה, אם זה מה שצריך לעשות כדי להביא אותו. עם כל הכבוד לחודשיים החביבים שהיו לצעירים האלה בסוף העונה שעברה, כרגע נראה שאף אחד מהם לא הולך להתפתח לשחקן גדול באמת. קייל קוזמה הוא סקורר נהדר שלא עושה הרבה מעבר, ברנדון אינגרם לא נראה כמו מישהו שבנוי להוביל קבוצות חזקות וגם לא להיות שחקן משני, לונזו בול מועד לפציעות ומפחד לזרוק לסל, ג'וש הארט הוא רול פלייר חביב.

בלייקרס בוודאי היו שמחים להחתים את דייויס בלי לוותר על הצעירים, אבל בשביל זה הם יצטרכו לחכות עוד שנה, לא להחתים שחקן בכיר בקיץ הקרוב ולקוות שדייויס לא ימצא במקום אחר סיטואציה שהוא ירצה להישאר בה. וגם אז תהיה להם בעיה כשהם יצטרכו להתחיל לשלם לצעירים שיסיימו את חוזה הרוקי. בסופו של דבר, אין דרך להתחמק מכך שקיץ אידיאלי מבחינת הלייקרס יהיה כזה שכולל החתמה של שחקן בכיר וטרייד על דייויס בו הם יוותרו על כל הנכסים העתידיים שלהם, כולל בחירת הלוטרי בדראפט הקרוב. יחד עם לברון, זה ישאיר את הלייקרס עם שלושה שחקנים בכירים חתומים ובלי מקום מתחת לתקרה, אבל זו נקודת מוצא הרבה יותר מעניינת מאשר להישאר עם לברון והצעירים לעוד עונה. אם בשנה הבאה תהיה בלייקרס קבוצה איכותית שתגיע רחוק, אף אחד לא יזכור את העונה הנוכחית. יכול להיות שלברון, שתמיד רואה את התמונה הגדולה, יודע את זה יותר טוב מכל אחד אחר.