בווידאו: מתן בכור על הבעיות של צ'לסי
זו הייתה סצינה עוצמתית, כי היא קרתה בשידור חי, לעיני מיליוני צופים, כשהדמויות המעורבות יודעות שהן לעיני מיליוני צופים, מה שרק הגביר את המתח והחרדה, הקפיא והרתיח במקביל. עשרות מצלמות באצטדיון קולטות את הסיטואציה, מתעדות אותה מכל זווית אפשרית, ומפה נותר רק לברך את במאי השידור, שעשה עבודה טובה, זיגזג בין סארי לשוער שלו, בין חבריו לקבוצה לספסל, לפרצוף ההמום של קבאז'רו, להתמוטטות העצבים של המאמן, ותיעד את הדרמה, שנמשכה אולי שתי דקות קצרות, אבל נראתה כמו נצח, כאילו זו סצינה שנבנתה ובוימה במקצועיות.
יפה היה לראות איך אחרי 120 דקות של משחק בינוני, כשהצופה כבר שמוט על הספה, פתאום הוא מזדקף, כמו כלב שפתאום קולט בחושיו איזה משהו שמתחולל, העיניים נפקחות, האוזניים מתחדדות, וכל כולו ממוקד בסיטואציה, ברגע הטעון הזה, שמרגש הרבה יותר מגול, שמציף רגשות ומטענים. כל אחד הגיב בצורה אחרת להתנהגות של קפה, כי זה מה שעושה סצינה חזקה - היא מציפה.
בסופו של דבר, זה הרבה מעבר לכדורגל. העמדה שהאוהד נוקט בפרשת סארי-קפה בצ'לסי היא לא סתם עניין מקצועי, של מאמן שרוצה לעשות חילוף, ושוער שאולי לא הבין נכון והוא בעצם לא פצוע, וחשיבה טקטית של להכניס שוער מומחה לפנדלים. כל אלה חשובים, אבל פחות מהותיים. אדם נוקט עמדה בגלל העבר שלו, החיים שלו, המטענים שצבר, הגנטיקה, התרבות, הסביבה שבה גדל, הערכים והנורמות, מה שספג מההורים.
והאיש שאני גדלתי עליו בכדורגל הוא דרור קשטן. מבחינתי הוא המאמן האידיאלי, המגדלור, המקור לחיקוי. לכן יש כאלה שמנתחים את פרשת סארי-קפה בצורה עניינית, מקצועית, פרקטית, אבל עבורי, קשטני שכמותי, שמרן רודף כבוד, מעט טרחן - מוקד העניין זה איש מבוגר שמבקש מבחור צעיר למלא את הוראותיו, והוא מסרב לעיני כולם. או במילים אחרות, פישר. כן, ילד חסר כבוד.
לא סתם שוער שהתבלבל ולא הבין את הבקשה - אלא ספורטאי לא ממושמע, שמפר פקודה של מפקד, מזלזל, מתעלם ומשפיל את האחראי עליו, בחוסר כבוד כלפי הקבוצה, הקהל, הקולגות, הבעלים, באגוצנטריות מוחלטת. אומרים לך תצא, אז תצא. מה אתה מתווכח? מי שואל אותך בכלל? מי חינך אותך? נראה לך שזו החלטה משותפת? מה השלב הבא? כדורגלן עם עגיל באוזן? קעקועים ושיער מחומצן?
עוד בנושא
קבאז'רו הועדף בהרכב וצ'לסי ניצחה: "קפה לומד וילמד, הוא תמך בי לחלוטין"
סארי עם הצהרה מפתיעה: אחרי התקרית, השחקנים רק מכבדים אותי יותר
התקרית של קפה יצרה "מחנאות" בצ'לסי: "החילוף היה אמור להיות טקטי"
ומה לעשות, יש פה דור שלם שגדל על קשטן והתחנך על ברכיו. מבחינתנו, הוא הדבר האמיתי. בוק, משעמם, ווינר. האיש שמאמין בסדר, בשיטתיות, בהתנהגות מכובדת. מעין גנרל, שלא מנדב חיוכים מיותרים, לא מסתחבק, מקפיד על משמעת, שומר על הייררכיה, איש של מילה. תמיד עם אותו מעיל, אותם מכנסיים, בקבוק המים עומד על הדשא, החמסה מבצבצת מהכיס, מדבר ביבשושיות, מאמן ביבשושיות, ובכל זאת מבריק.
זה דור שגדל על סיפורי עמנואל שפר, על מאמן שהצליח רק כי הריץ את השחקנים בהרים, סידר להם את הראש, הפך את הפרחחים לבני אדם. זה דור שגדל על שלמה שרף, מאמן קשוח וחסר רחמים, שרק מלשמוע אותו כיום מפרשן, את התגובות הזועמות והאימפולסיביות שלו - כשהוא כבר אדם מבוגר ומפויס (או משהו), כשהוא בסך הכל עם מיקרופון ביד ולא מעורב רגשית - אפשר רק לדמיין איך גער בעבר בשחקניו, איך רדה בהם, התעמר בהם, נזף בהם ללא רחמים, ועדיין הצליח להוציא כמה מהקבוצות הטובות ביותר שידע הענף. והנה גם היום שליימה, הכל כך לא רלוונטי, נוסע בגילו המופלג שלוש שעות לפרשן משחק בקרית שמונה, וחוזר הביתה בשעה מאוחרת אחרי 0:0 משמים, וחושף את האהבה והתשוקה למשחק, עדיין.
ואילו היום אף אחד לא מתחשב במאמן, לא מכבד את האיש עם הטרנינג והמשקפיים והשיער המאפיר, רואים בו כאיש זקן שרק מגביל את שחקניו, שאיבד שליטה על הכוכבים. כולם צריכים להתחשב בכוכבים הצעירים, המיליונרים האלה, להבין ללבו של קפה, מסכן שכזה, כמה עומס יש עליו עם תג המחיר ששולם עליו, איך הוא מצליח להסתדר עם כל הלחץ והציפיות. כולנו גם צריכים לרחם על פול פוגבה, האיש שהתאכזרו אליו וכפו עליו - אוי לא! - לשחק בעמדה שהוא לא אוהב. אז פוגבה המסכנצ'יק עשה פרצוף חמוץ ושיחק בחוסר חשק, ועשה דווקא למאמן שהוא לא אוהב, למרות שלמעשה הוא צריך קודם כל להיות מחויב לקבוצה, לבעלים, לאוהדים, ואז בא מאמן חדש ופתאום הוא בשיאו וכובש כל משחק. אבל מה עם מוריניו? מי ריחם על מוריניו? על מאמן שכבר השיג הכל, עשה הכל, ואומנם הוא איש מרגיז וגאוותן ובונקריסט ומניפולטור, אבל איפה הכבוד למאמן שזכה בכל כך הרבה תארים?
וסארי, מי ירחם על סארי? באיזשהו שלב זה כבר היה קורע לב, כשהוא לא ידע את נפשו מרוב זעם, הלך לכיוון חדר ההלבשה, וכמעט התפטר בשידור חי, כמעט זרק הכל לעזאזל, כמעט ברח משם מרוב בושה כשהוא כבר שבור ומיואש, מרגיש נבגד, כששחקן, עוד פישר, לא מקשיב להוראות לו במשחק גמר בוומבלי. ושלא יהיה ספק - קפה התנהג ככה כי הוא מודע היטב למאזן הכוחות, הוא יודע שהוא שוער עתיד שהושקעו בו עשרות מיליונים, והוא יודע שסארי כבר בדרך החוצה, הוא מריח את הדם ויודע שבלית ברירה הבעלים יגבה אותו, הוא יודע היטב איך דברים עובדים בעולם הכדורגל.
ואז אתה נזכר בקשטן, בקשטינזם, במאמנים של פעם. בדמויות סמכותיות על הקווים, שתמיד נראים גוערים ונוזפים, משעממים, שיטתיים, עקשנים. אולי זה זיכרון סלקטיבי, מעוות מנוסטלגיה, אבל פעם שחקנים התנהגו בייראת כבוד, אף אחד לא העז לחשוב שהוא גדול מהמשחק. ואולי זה סתם תסכול של אבאל'ה, שזוכר איך כיבד את אביו, ואילו היום הילדות שלו לא רואות אותו ממטר, וצועקות ובורחות לו בקניון.