כשדיא סבע חתם השבוע בגוואנגז'ו R&F והצהיר "הגשמתי חלום", למה הוא באמת התכוון? האם הוא רומז שכל חייו חלם להגיע לקבוצה שלא שמעו עליה בישראל עד לפני כמה שנים? האם תמיד שאף לשחק תחת המאמן המיתולוגי דראגן סטויקוביץ' ולהפנים את שיטותיו הנודעות? האם כבר כילד נסחף אחרי שידורי הליגה הסינית של דני דבורין, ויחד עמו גלגל בהנאה את הרררר' ב"ררררנאטיניו", ועכשיו סוף סוף יזכה להיות חלק מהמעמד המכובד הזה? האם מאז ומעולם התרשם מהמתקנים בליגה הסינית, מדגלי הענק, מהיציעים העצומים השוממים, מהקבוצות שקשה להגות את שמן? האם תמיד התרגש מהקצב הסוחף ומהאופי הייחודי, או שמא בלילות פנטז על אתגר הכדורגל האולטימטיבי: הכנעת שוער סיני? על מה בדיוק חלם דיא סבע, על מה?
סביר להניח שב"הגשמתי חלום" התכוון סבע לומר שהוא סוף סוף מרוויח מלא מלא כסף, וזה בסדר, זה טבעי ומובן, אין מה להסתיר, לא צריך להתנצל. אומנם עד עכשיו הוא גם הרוויח לא רע וכנראה הצליח לחסוך כמה שקלים, יותר מרובנו, אבל מעתה זה סיפור אחר לגמרי - 2 מיליון דולר לעונה על פי הדיווחים - וזו שמחה אמיתית, התרגשות אמיתית. הוא כבר יוכל להגשים חלומות אחרים, כמו לקנות בית חדש לו ולאמא, מכונית חדשה, ג'קוזי, האל יודע מה. ושוב, זה בסדר, לא שופט, הלוואי עליי. אני הייתי עושה דברים משפילים בהרבה מלשחק כדורגל בסין, ובאמת עשיתי במהלך חיי, ותמורת סכומים הרבה יותר נמוכים, כך שאין מה להתבייש. רק חבל שהוא לא אומר את זה בפה מלא, בלי לכבס או להסתתר מאחורי הגשמה עצמית וכיו"ב, חבל שהוא לא אומר באלה המילים, "אני דיא דפקתי הקופה, ותלכו כולם לעזאזל".
עוד בנושא:
אלה הם חיינו: האם שווה לשרוף חיים שלמים על עדכוני ספורט ברשת?
רק אל תקרא לי פראייר: מה אמור לעשות אוהד כשמחתימים שחקן חדש?
איך אפשר שלא להשתגע: בין רמי הדר למוריניו וסולשיאר
יכול להיות שזו בעצם שפה של צעירים, שכל הזמן רק מחפשים להגשים חלומות, להגשים את עצמם, מימוש עצמי וחיפוש עצמי וכל מיני ענייני ניו אייג' שכאלה, ועכשיו סבע מרגיש צורך להגיד שהמעבר לגוואנגז'ו הוא למעשה מהלך בעל משמעות, משהו שהוא ייחל לו שנים ארוכות, עוד צעד לעבר המטרה הגדולה. יעני לא סתם מעבר לקבוצת כדורגל חדשה, אלא משהו עם עומק רוחני. הוא לא מדבר פה סתם על ליגה אחרת, אלא על צמיחה אישית, ניצול של כל יכולותיו ושאיפותיו. כלומר חברים, הייתם נאיבים: הוא לא סתם חותם בגוואנגז'ו, הוא מגשים חלום.
פעם שחקנים היו עוברים לליגות אחרות באירופה כדי לחוות חוויות חדשות, לגור בעיר אחרת, להתאמן במתקנים הכי טובים ולשחק באצטדיונים מפוארים ולהתחכך בכוכבים הגדולים, זה באמת היה ביג דיל. אם תרצו, הגשמת חלום רחוק. אבל היום, כמו שמראים לא מעט שחקנים בכירים בכל העולם, היום השאיפה היא אחרת: להסתדר. לרפד את הכיסים. יש קריירה קצרה, וצריך להוציא ממנה את המקסימום, למען העתיד. זו כנראה המורשת ההיסטורית של ערן זהבי לכדורגלני ישראל, זה מה שהוא לימד את חבריו: איך עושים זאת באמת, מה המטרות האמיתיות של כולנו, כאילו כל השחקנים פה גדלו בגטו וחיים לפי המנטרה של 50 סנט, "get rich or die tryin".
ויכול להיות, סביר להניח, שסבע אמר את הדברים כבדרך אגב. סתם זרק קלישאה לאוויר, כי ככה הוא רגיל כל חייו, מתוקף תפקידו: להגיד קלישאות ריקות. כמו להגיד אחרי משחק "צריך להמשיך לעבוד קשה". אומנם באמת צריך להמשיך לעבוד קשה, זה הבסיס להכל, אבל פעם הבסיס היה "הכדור הוא עגול" ו"משחקים משבת לשבת", כדורגלנים אשכרה אמרו את זה וזה נשמע נורמלי וטבעי. עכשיו הם מברברים קלישאה אחרת, זורקים מילים, אומרים משפטים חסרי פשר, משלבים סתם צירופי מילים בצורה אקראית, ואנחנו צריכים לשמוע, ולהאמין, ולהפנים, ולהתייחס. כמו ניב זריהן, שאחרי המעבר להפועל באר שבע אמר שכל חייו חלם לשחק בטרנר (אצטדיון שנפתח לפני שלוש שנים, כן?), ונתן משמעות חדשה ופרספקטיבה חדשה למונח "חלום חיי", מהו חלום ומהם חיים.
אבל כנראה שמקור הבעיה היא היחס הרציני שאנחנו עדיין מעניקים לדברים שאומרים השחקנים, עדיין מראיינים אותם אחרי משחק ומאמינים לא רק שהם מתכוונים להיפתח ולדבר ולספק כותרות - אלא בכלל שיש להם את היכולת לדבר לעניין ולספק תובנות מעניינות על המשחק שזה עתה נגמר, שבסך הכל, עם כל הכבוד, דרש מהם מיומנויות פיזיות כמו ריצה ושליטה בכדור בקור רוח. ובכלל, מה כבר יש להגיד? בשביל מה להכביר במילים? מה הטעם? כל מילה נוספת מהם אחרי המשחק או לפניו היא כמעט תמיד מיותרת, דברים שנאמרים מבלי משים. הם בעיקר נזהרים שלא לפגוע באף אחד, לא לפלוט איזה משהו אמיתי, רק לחזור הביתה בשלום ולקבל את הכסף, ובצדק. זה החלום.