כולנו רואים את עצמנו כאוהדי כדורגל די מסורים, כולנו בקיאים בפרטים, אומנם לא אנשי מקצוע, לא מומחים כמו קופר, אבל כן מכירים את הענף לעומקו, כן מכירים את הדמויות והנתונים, כן בטוחים בצדקתנו, ועדיין, לא קל להיות מנג'ר, לא קל לקנות שחקנים, לא קל לקבל החלטות. אני, למשל, אילו היו בודקים את אחוזי ההצלחה שלי בניתוחים המקצועיים ובהערכות שלי כסקאוט, את כמות הפעמים שצדקתי בתחזיות שלי לעומת הנבואות השגויות - הרי שאילו הייתי מנג'ר, מהר מאוד היה מחכה לי המון זועם מחוץ לחניה באצטדיון רמת גן עם מבט של רצח בעיניים.
כמה מהתחזיות שלי מביכות במיוחד, ולכן חלקן, במיוחד מהתקופה האחרונה, חקוקות לי בראש: הייתי בטוח שהארי קיין הוא שחקן של עונה אחת, חשבתי שטירוף להשקיע 180 מיליון יורו בילד כמו אמבפה, הרגשתי שליברפול תתפרק בלי קוטיניו, ואילו נדרשתי להמר בתחילת העונה על האלופה, הייתי בוחר בבאר שבע. ב-2012 אמרתי בביטחון שחן עזרא הוא שחקן העתיד של ישראל, וכמה שנים לפני כן, ברגעי אופוריה מטורפים, אמרתי לאוהד שלידי: "תזכור מה שאני אומר לך, עוד חמש שנים מעכשיו ראובן עובד ואלי ביטון לוקחים את הנבחרת למונדיאל". למעשה, על זה (בין השאר) מבוסס המודל הכלכלי של הימורי ספורט: על אנשים שבטוחים בצדקתם, ומגלים שמדובר בעולם הפכפך ובלתי ניתן לחיזוי.
לכן עכשיו, כשעולות השאלות האם ירדן שועה יצליח במכבי חיפה, האם הוא שווה את הכסף, האם בני יהודה עשתה את המהלך הנכון, מבחינתי התשובה החד משמעית היא: אין לי מושג. לא יודע. מאיפה לי? קראתי את כל חוות הדעת ואת טורי הפרשנות, קראתי את כל הטוקבקים והפוסטים והציוצים, כולם נחרצים ויודעים ותוקפים מהללים, אבל האמת היא פשוטה: אי אפשר לדעת. זו החלטה קשה, מורכבת, שתלויה בהרבה אלמנטים, ובהם, בין השאר, גם מזל. זה כמובן לא מונע מאוהדי מכבי חיפה ומשאר חובבי כדורגל לפרש את המהלך ולנתח אותו, להגיד מה הם היו עושים, למה זה נכון ולמה זה לא נכון, לקטול ולהלל, ולזרוק לאוויר את דעתם המלומדת, שכבר מזמן צללה למעמקי הרשת, שבתחתיתה נערמים ומצטברים הררי מילים חסרות משמעות של העברות קודמות.
אין הכוונה לזלזל בדעתם של אוהדי כדורגל, או בחוש שלהם או בהבנה שלהם את הענף, כלל וכלל לא. פגשתי בחיי לא מעט אוהדים עם ידע עצום ויכולת לנתח ולהבין מהלכים בצורה מעמיקה, וסביר להניח שחלקם היו מצליחים לא פחות מהאחים ניסנובים למיניהם. מנגד, אי אפשר להתעלם מקלות הדעת שבה אדם מביע את דעתו בנושאים מורכבים, כשהוא לא נושא בתוצאות או בהשלכות. (הדבר צורם הרבה יותר בעניינים רציניים, שכרוכים בהם חיי אדם, כמו צבא וביטחון, אבל זה כבר עניין אחר).
כלומר, ברור שאוהדים כן נושאים בהשלכות, אבל בטח שלא ברמה הכספית, לא מתמודדים עם הלחץ והביקורת הציבורית, והמסקנה כמובן היא שצריך להיות הרבה פחות שיפוטיים וביקורתיים כלפי מקבלי ההחלטות, אבל במקביל, להודות לאל - תודה שעשני אוהד! אותם אי אפשר לפטר, אותם אף אחד לא יעמיד על טעותם, אותם לא יקללו מהיציעים, נגדם לא יעשו מחאה. כמה קל לדבר, כמה כיף לשבח ולהשמיץ, כמה קשה לקבל את ההחלטה. לצעוק "תקנה", "תביא", ואם המחיר יקר להגיד "זה לא הכסף שלי", ואם הרכש מתגלה כפלופ להגיד "חבל על הכסף". לבוא למגרש, לשבת מול המסך, לראות, להתרגש, ולהמשיך הלאה. להיות אוהד זה לוקסוס.
לכן כל כך צורמת הנטייה האחרונה לכנות אוהדים "פראיירים", כמו שמגדירים את אוהדי מכבי תל אביב בכדורסל או מכבי חיפה בכדורגל, שכביכול ממשיכים "לקנות את השקרים" של ההנהלה ולרכוש מינויים. מה פתאום פראיירים? מה פראייר בהם? הם פשוט אוהדים. זה כל הקטע. רבים מהם אופטימיים מלאי אמונה, רבים פסימיים קטני אמונה, אבל כך או כך באים למגרש, מתוך הרגל, מתוך אהבה, מתוך אכפתיות. ל"שקרים" של ההנהלה אין חשיבות, הם היו באים בכל מקרה. ההצלחות, הרמה, התארים, הם רק בונוס.
אל תראו בהם קורבנות, אלא אנשים בוגרים, שבוחרים, בדעה צלולה, להתמסר לדבר הזה. הנטייה להציג אוהדים כיצורים אומללים חסרי בחירה, שכל כך קל להתל בהם ולפתות אותם, היא כמובן נכונה - אוהדים הם יצורים חלשים ונאיבים - אבל רובם עושים זאת מבחירה, ובצורה מודעת. כלומר, לא אנשים חלשים תחת שטיפת מוח, אלא אנשים חלשים, שלא מתביישים בזה. הולכים למשחק ורוטנים. צופים בו ומתמרמרים. ובכיף.
לכן השאלה האם ירדן שועה הוא החתמה טובה או רעה היא לא באמת מהותית. בגדול, אין לה משמעות. היא רק נקודה קטנה בתמונה גדולה. מותר להתווכח עליה, להתפלפל, לנתח, לקיים דיונים ביציע, לא לישון בגללה בלילה. אבל המהות, הבסיס, היא קיום המצוות המעשיות של האוהד: ללכת למשחק, לקנות מינוי, לצפות בטלוויזיה, ולקוות לטוב. זו דעתי, וכאמור, אין לי מושג.