איך אפשר שלא להשתגע: בין רמי הדר למוריניו וסולשיאר

לא צריך להתפלא מההתפרצות של רמי הדר, אלא לתהות איך זה לא קורה לו כל מחזור. לא חייבים להשלים עם המהפך ביונייטד, אלא לתהות מה מקורו. וגם: הארדן, ליברפול וטאפוקו. פז חסדאי מסכם שבוע

ONE

רמי הדר

השאלה היא לא למה רמי הדר השתגע והתפרץ אחרי ההפסד של הקבוצה שלו, אלא איך זה לא קורה כל שבוע. השאלה לא צריכה להיות מה הוביל לזה - אלא איך לא כולם מאבדים עשתונות במסיבת העיתונאים ותוקפים את הענף המושחת ואת העיתונאים הבני זונות. אוהדים משתוללים על הקווים, צועקים ומגדפים, שחקנים רצים לכל עבר ומתנהגים באגרסיביות, כולם משחררים את האנרגיות, נטולי רסן, ורק המאמנים צריכים לשמש דוגמה, לשמור כל הזמן על קור רוח, לכבות את הטירוף אחרי שריקת הסיום כי "זה בסך הכל משחק", כאילו לא התכוננו אליו כל השבוע, כאילו סביבו לא סובבים החיים שלהם.

ואז נגמר המשחק, יש הארכה, יש סוף דרמטי, כמה שריקות שנויות במחלוקת, ואיך אפשר לא להשתגע. עבדת לקראת זה כל השבוע, לא ישנת בלילות, ואז כדור מקפץ על הטבעת וחומק החוצה, שופט קצת נקמני מקבל החלטה נחפזת בקלות דעת, אז איך אפשר, איך אפשר שלא להתחרפן. להפך, עצם העובדה שכולם מכבים את עצמם, משתלטים על עצמם, מספקים קלישאות בעמדת הראיונות כשבעצם רק בא להם לפוצץ לכולם את הפרצוף, זה רק ממחיש כמה האיד מדוכא. כמה תסכול מצטבר באדם. כמה העמדות פנים נדרשות כדי לשרוד.

הרי השיגעון נוכח. זה נורמלי מדי פעם פשוט לשחרר הכל, אפילו קצת בריא. לכן אין צורך להתפלא מ"איך השתגע רמי הדר", אלא להבין ללבו. להזדהות. לסלוח. למעשה, דווקא עכשיו, אחרי שפעם אחת הוציא את הכל, אחרי שסוף סוף נחשפה סערת הרגשות שמתחוללת בתוכו, ראוי לשבח אותו על כל הפעמים שבהן כן הצליח להחזיק את עצמו. (בדיוק כמו שצריך לשבח מדי יום את האלפים שעומדים בפקקים בהשלמה, ולא זונחים את הרכב בצד הכביש אחרי שתלשו לעצמם את השיער).

עוד בוואלה! NEWS

ביס של החיים: כיסונים ממולאים קורנביף בציפוי פריך

אינס שילת ינאי בשיתוף עוף טוב
לכתבה המלאה
פייר? אנחנו נפעמים בעיקר מהפעמיים שלא התפרצת. רמי הדר (צילום: דני מרון)

סולשיאר

בהמשך ישיר להזדהות עם רמי הדר, כיום הגישה בספורט כבר לא מאפשרת להסתכל על הספורטאים כיצורים מפונקים שמרוויחים מיליונים על הזכות לעסוק בתחביב האהוב עליהם, אלא להבין ללבם, להתחשב בלחץ הנפשי הגדול, לרחם על אלה שקורסים וסובלים מדיכאונות, ובכלל, יש לנהוג בבחורים הצעירים האלה בעדינות וברגישות כדי להוציא מהם את המיטב, זה לא קל.

ועם זאת, למרות זאת, בניגוד מוחלט לגישה הרכה כלפי רמי הדר, הרי שאם הייתי אוהד מנצ'סטר יונייטד, ורואה את ההבדלים בביצועים של אותם שחקנים בדיוק תחת סולשיאר, ככל הנראה הייתי מתחרפן מכעס. כי עם כל הכבוד לקשיים, עם כל הכבוד לחמיצות של מוריניו, עם כל הכבוד לעובדה שלא רצו לשחק בשבילו, שדיכא אותם, שהציב מערכים שלא לרוחם, שרק רצו שיעזוב - מרתיח לגלות שכל כך קל להפוך אותם לקבוצה שמחה ונחושה. איפה הייתם עד עכשיו, נבלות?

האם לפני כן המשכורת העצומה לא הספיקה להם כדי להרגיש מחויבים למעסיק? האם השתייכותם למועדון מפואר לא הספיקה כדי לגרום להם לתת את המיטב? ומה לגבי המחויבות לאוהדים? מחויבות לעצמם? האם לא ויתרו לעצמם בקלות מדי? האם לא פטרו את עצמם מאחריות כשפשוט שיננו ש"הוא איבד את חדר ההלבשה"? האם בקריירה כל כך קצרה שווה לבזבז זמן בלחכות שהמאמן יילך כדי שיגיע מישהו אחר שיוכלו לפרוח תחתיו? הוא עשה לכם פרצופים אז שיחקתם בחוסר חשק? לא מביך אתכם שעכשיו כל העולם רואה שזה היה רק עניין של מוטיבציה? אז לא היה לכם טוב, למי כן טוב? נו באמת. איך אפשר שלא להשתגע.

איפה הייתם עד עכשיו, נבלות? סולשיאר (צילום: רויטרס)

יוסטון

תופעה מעניינת, כמעט חסרת תקדים, קורית בימים אלה לכותב שורות אלה: חובב כדורסל ותיק, חובב נבא ותיק, שעוקב שנים אחר המשחק והליגה, צופה ביוסטון הלוהטת ובג'יימס הארדן המדהים, ולא מצליח להתלהב. מצטער. לא נופל. אפילו יותר מזה, בדיוק להפך, רק מעקם פרצוף. משתעמם. אומנם הסיומת מול גולדן סטייט הייתה מעולה, אבל כל רצף ה-40 פלוס שלו חסר כריזמה, בנאלי, חסר נוכחות, נטול חותם. או במילים אחרות, מרגיש שלא כיף לראות את הקבוצה הזאת, את השחקן הזה, את המשחק הזה. האם אפשר להתווכח עם רגשות?

תאמרו שמדובר באיש מבוגר וממורמר שאיבד את זה וכבר לא מסוגל להתמודד עם העובדה שהחיים נמשכו והמשחק התקדם והשתנה ורחוק ממה שגדל עליו - ותצדקו מאוד. אז מה? לא אסלח להם על שגרמו לי להרגיש ככה. אני צופה בטירוף השלשות, בהתקפת הבידוד, בסקור הגבוה, ברכז שמחזיק בכדור 18 שניות ומלהטט לעצמו ואז עושה סטפ-בק (מפוקפק) וזורק עוד שלשה, וכל מה שעובר לי בראש זו השורה "לפעמים אני עובר ליד בניינים ענקיים מקושטים, וזה לא עושה לי כלום".

לא, אתה לא באמת מלהיב. הארדן (צילום: AP)

ליברפול

חופשת סוף שבוע של המשפחה המורחבת, ארבעה אחים מצפים בקוצר רוח ל-22:00 בלילה, שכל הילדים יירדמו, והם יוכלו, כמו פעם, לשבת ביחד, על ספה גדולה, ולראות כדורגל, ליברפול נגד סיטי. כולם, כולל האבא, בעד ליברפול. האבא גדל על האגדות. הגדולים גדלו על האגדות על האגדות. כולם מרגישים חיבור למועדון בזכות המעבר של אבי כהן, גיבור ילדותם. הצעירים יותר התחנכו על המיתוס והתאהבו בסטיבי ג'י ופאולר. עכשיו כולם צופים יחד במאנה, סלאח ופירמינו. הרבה שנים, הרבה דורות, המון קבוצות, מועדון אחד, משפחה.

נדרש מאמץ לא קטן כדי לראות את המשחק, הרבה שיחות עם בעל הצימר, שיזמין את הערוץ, שישלם על החבילה, שיברר את הקוד של הממיר, עוד תזכורת ועוד תזכורת, הכל בשביל הרגע הזה, שנשב ביחד כולנו לראות משחק כדורגל. וזה היה שווה את זה. משחק אינטנסיבי מאין כמוהו, טעון מאוד, קצב בלתי אפשרי, כולם מתמוגגים יחד, יושבים אחד ליד השני, לא מדברים, רק פולטים קולות תגובה למתרחש על המסך. ואז נפתחת המחצית השנייה, והיציע המרכזי במנצ'סטר כמעט ריק, אנשים עוד לא חזרו מההפסקה, עדיין בבופה, בתור לבירה, בתור לנקניקייה, אלוהים יודע איפה. אנשים שנמצאים במקום הכי טוב בעולם, באצטדיון הכדורגל שבו משוחק המשחק הכי טוב בעולם, ומאחרים לחזור לכיסא שלהם, הרי אפשר להשתגע מכפיות הטובה, מאנשים שלוקחים כמובן מאליו את המזל שלהם, המקום שלהם, במקום להתענג ולהתמוגג מכל רגע, כמו שקרה לארבעה אחים מול מסך קטן על ספה צפופה בצימר, שרק ביקשו לראות כדורגל ביחד והגשימו את החלום. ההפסד של ליברפול לא פגם בהנאה. הכדורגל, שלשמו התכנסנו, שוב נראה לרגע שולי.

אל תדאג מוחמד, גם ההפסד שלך נראה לרגע זניח (צילום: רויטרס)

טאפוקו

יבוא יום, והוא לא יהיה עוד הרבה זמן, שבו כל אחד מאיתנו יסתכל לאחור ולא יאמין שהוא העביר שעות ארוכות בעניין רב ובסקרנות אמיתית בשאלה באיזו קבוצה יבחר הכדורגלן קווין טאפוקו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully