רגעי השפל הם כשאני נכנס ל"מארקה", סתם כך, בזמני החופשי, רק כדי להתעדכן. להתעדכן במה? אין לי מושג. רק יודע שעם השנים פיתחתי עניין באתרי הספורט בספרד, בעודי מציץ ומשווה בין עיתוני מדריד וברצלונה, מזהה את ההבדלים בסיקור לפרשיות זהות, את ההתקטננות, את הדיווחים המוטים והמעוותים, ומגחך לשנייה קצרה. גם ל"דיילי מייל" אני כמובן נכנס, הספורט שלהם הוא אחד המדורים האהובים עליי ברשת (בידור במיטבו), מתרשם מניסוח הכותרות ומהתמונות הרחבות, ומשם קופץ ל-ESPN או לבליצ'ר, מתנדנד בין כדורסל לפוטבול, קצת מכללות, סרטונים של מתעמלת שכובשת את הרשת, אולי בייסבול, למה לא? אוהב את אמריקה. אוהב את אנגליה, את ספרד, אוהב את כולם.
על הדרך מזגזג בין לייב בלוגים לשוק ההעברות, בידיעה ברורה שמדובר באוסף של ספקולציות תמוהות וספינים של סוכנים שמנהלים משא ומתן ומשווקים את הסחורה שלהם ומפיצים ידיעות שקריות על חשבון הזמן שלי. כמובן ברקע זורמים עדכונים שוטפים בטוויטר ובפייסבוק ממיליון עמודים וכתבים מכל העולם, בעודי מגולל מעלה ומטה כדי לאסוף עוד מידע תפל, וכל זה לפני המשחקים של הערב, שתופסים חלק נכבד מהזמן שלי, שאולי בעבר נהגתי לכנות אותו "יקר", אבל כעת אני משליך אותו לכל עבר, מבזבז אותו בפזיזות ובחוסר אחריות.
זר לא יבין את הנפח. את כמות המידע שזורמת וממלאת את כל הזיכרון במכשיר המתכלה שנקרא המוח של חובב הספורט. על המעורבות הרגשית אין טעם להרחיב - צפייה בספורט לא רק תופסת חלק משמעותי מהיום, אלא גם ממלאת את החיים בדאגות ובשמחות קטנות, כל הזמן רק ניצחונות והפסדים, עליות וירידות, הזדהות ואיבה, סיפוקים ותסכולים - אבל זה מעבר לזה. אילו היה מדובר רק בצפייה במשחקים, ניחא. אבל מה אכפת לי מכל השאר? למה כל כך חשוב להתעדכן על מאחורי הקלעים, המשכורות של השחקנים, הציטוטים אחרי המשחק, מי עובר לאן, על כל מה שמסביב? למה, למשל, השקעתי ולו דקה אחת מחיי בהתפטרות של שינו זוארץ? לא מספיק לצפות במשחקים, שעליי להשחית דקות יקרות גם על עסקנים?
עוד בנושא
בגרמניה: הליגה חזרה מהפגרה, ושוב נהיה לוחץ בצמרת
באנגליה: ליברפול תנסה לברוח, ארסנל נגד צ'לסי
ביורוליג: הטבלה צפופה בטירוף, מכבי תל אביב ירדה
ובישראל: ניב ברקוביץ' מתפטר בשידור חי בטלוויזיה
אדם מציף את החיים שלו בשלל דמויות, אלפי שחקנים שונים, אין סוף קבוצות וענפים וטורנירים, כולם מעיקים עליו וסוחפים אותו, הכל כדי להסיח את דעתו מטרדות החיים וליצור טרדות אלטרנטיביות, כשהמטרה היא כמובן לסחוט מזומנים מנרקומנים אומללים. הבוקר שלי, למשל, הוא בוקר של אדם מכור. מתעורר, ומתנפל על הטלפון כדי לבדוק תוצאות NBA. אחרי הלילה, זה קריז לכל דבר. מרגיש צורך אמיתי לברר מה עשו לברון, יאניס, ווסטברוק, הארדן, קרי. קאזינס, יוקיץ', דונצ'יץ', דוראנט. מאות שמות מתרוצצים לי בראש. על כל אחד מהם כבר יש לי דעה, נטייה אישית, מעורבות רגשית.
ולא שהבוקר לא עמוס. לא שאין מה לעשות. זה לא שיש פנאי עכשיו להתעסק בכדורסל מארה"ב. צריך לשלוח את הילדות לגן. להלביש, להכין, לצחצח, להתכונן ליום. ועדיין, אחת לכמה דקות מגניב גיחה לעבר המכשיר, בודק מה קורה. ההוא קלע 50, ההם זרקו 70 שלשות, ההוא צלף 11 מ-14, איזה שיגעון. כן, זה הבוקר, בין סטף לילדות. עד כדי כך הוא נוכח בחיי.
ושוב, זה המגוון. העומס. הכמות. קשה להסביר כמה התעסקות זאת. כמה אנשים. ספורטאים, אוהדים, מאמנים. מתל אביב, חיפה וחדרה. מלונדון, מדריד ואוקלנד. ממלבורן, ליברפול ודוחא. בעבודה המכשירים פתוחים, פידים של ספורט מזרימים קשקושים ועדכונים בלתי פוסקים. בימים של אליפות אוסטרליה הטלוויזיה פתוחה על המגרשים הכחולים, רק כדי לבחון האם המוח מסוגל לעמוד בעוד טורניר מלא אקשן, בעוד חרדות, התרגשויות ולחצים. בדרך כלל אלה עדכונים על כדורגל עולמי. אוהב את ההם, שונא את ההם, מברר על כולם. מה עם ליברפול, מה עם יונייטד, סולשיאר וקלופ, פפ ודה בראונה, השנה אנחנו מסוגלים, השנה אנחנו מתרסקים.
כל הזמן נוספים דברים. פתאום, למשל, אתה קולט שמהשנה הבאה דבר חדש הולך ליפול לך על הראש: סביליה. דאבור. עוד קבוצה שתיכנס לך לחיים. בקרוב תכיר את המאמן, המנהל המקצועי, תדרוש את ראשם. תכיר את החלוצים שיתחרו איתו על מקום בהרכב, את הקשרים שלא מוסרים לו, כאילו אין לך מספיק צרות בחיים. אילון אלמוג הוא דוגמה קלאסית, מופלאה ותמוהה כאחת, על עוד בחור שנתקלת בשמו בעבר בצורה מעומעמת, ספק אם ראית אותו נוגע בכדור, ופתאום אתה חרד לגורלו, לעתידו, למחיר השחקן שלו. ומה עם ארז פפיר? הייתכן שבעולם אכזר שכזה, כשמדינתי נאבקת על עתידה, כשפליטים טובעים למוות בים התיכון, כשנשים נרצחות כאילו הן שוות ערך לעזים, הייתכן שאדם מוטרד משופט כדורגל? ערן לוי, שינו זוארץ, שיר צדק, סקוטי ווילבקין, דני פרנקו, דודו דהאן, כפר קאסם סינדרלה, אויש באמת. אין זמן להתעסק בליאו מסי.
הבעיה היא שזה לא ייפסק. ההיגיון אומר לצפות רק במשחקים עצמם, רק באירועי הספורט, להתמקד רק במנה המרכזית, בדבר שלשמו התכנסנו, מתוך הבנה שהשאר הם רק תפאורה ומתאבן לדבר האמיתי. הרי גם ככה המשחקים תופסים חצי יום. גומרים ערבים שלמים. מפרקים זוגיות, מפלגים משפחות. אם אדם משקיע בממוצע שעה וחצי ביום לצפייה בספורט - חישוב פשוט מראה שהוא משקיע בזה כשבע שנים מהחיים, לא חבל על כל השאר?
הבעיה היא שבלי הרקע, אין לזה טעם. צריך לעבוד קשה כדי להפוך את זה למעניין. להתכונן כל היום, להשקיע, לתת את הנשמה, לעשות סקאוטינג, לשבת על הווידאו. הבילד אפ הוא קריטי, הוא הבסיס להכל. הוא מה שמבדיל בין משחק למשחק. צריך להכיר את הדמויות, את המשכורות, להקשיב לציטוטים, כדי להבין במה מדובר. להכיר את ההיסטוריה, את היריבויות, לחיות את זה, אחרת זה ריק. בלי הרקע, כל משחק של ליברפול הוא רק משחק כדורגל, לא התקף לב. בלי זה משחק מליגת העל הוא עוד אירוע משמים, ולא קרב פיקנטי. בדיוק בגלל זה אני לא צופה באליפות אסיה. לא בגלל הרמה, אלא כי אין במה להיאחז. (מאמין שאצטרף בחצאי הגמר, אני לא עד כדי כך דפוק).
