עונת ה-NBA הארוכה מייצרת גיבורים מתחלפים כל הזמן. הגיבור הגדול של הרגע הוא, כמובן, ג'יימס הארדן, שהחליף את יאניס אנטטוקומפו כשחקן הכי פחות עציר בעולם. הארדן נמצא בזון שניתן להשוות רק לסקוררים הגדולים בהיסטוריה ומעלה מחדש את השאלה מה ניתן לעשות מולו. אל שני המועמדים הבכירים ל-MVP ניתן לצרף שני יוגוסלבים שנשארים בעקביות שניים מהסיפורים האישיים הגדולים של העונה: לוקה דונצ'יץ' שבגיל 19 נראה כמו כוכב NBA בהתהוות עם עונת רוקי יוצאת דופן, וניקולה יוקיץ' שמוביל בדרכו הייחודית את הקבוצה עם המאזן הטוב במערב הפרוע, למרות שהיא סובלת ממכת פציעות שרק עכשיו היא מתחילה להתאושש ממנה.
מבין הרביעייה הזאת, יאניס הוא יוצא הדופן. הוא היחיד שנראה כבר ממבט ראשון כמו סופרסטאר ב-NBA כיום: שחקן עם שילוב חריג של גודל ואתלטיות שפיתח את היכולות שמאפשרות לו למקסם את הנתונים החריגים האלה. הארדן, לעומתו, נחשב לשחקן עם נתונים אתלטיים ממוצעים בסטנדרטים של ה-NBA, הוא בטח רחוק בתחום ממייקל ג'ורדן וקובי בריאנט שכמה מהשיאים שלהם הוא משווה בשבועות האחרונים. שלוש קבוצות ויתרו על דונצ'יץ' בעיקר בגלל סימני שאלה הקשורים להתמודדות שלו עם אתלטים ברמה של NBA. יוקיץ' נראה בדיוק כמו השחקנים שהולכים ונפלטים מהליגה, סנטר כבד שלא מגן על הטבעת אמור להיות מחליף שלישי כמו גרג מונרו, לא אחד הכוכבים הגדולים בליגה.
המסקנה הקלה שניתן להסיק מהשלישייה הזאת היא שכישרון והבנת משחק ברמות הגבוהות ביותר יכולים לחפות על חסרונות אתלטיים. אבל השלושה האלה נמצאים בחזית של טענה מעניינת שעולה בשנים האחרונות - שצריך להרחיב את ההבנה לגבי מהי אתלטיות. בדרך כלל, כשמשתמשים במונח הזה מתכוונים ליכולות כמו צעד ראשון קטלני, מהירות גבוהה, ניתור גבוה, עוצמה פיזית. או, בקיצור: יותר מהר, יותר גבוה, יותר חזק. אבל אתלטיות היא הרבה מעבר לתכונות הבסיסיות האלה, ניתן לפרק אותה לעשרות גורמים שונים שחלקם הרבה פחות בולטים לעין. בדיקות וכתבות בשנים האחרונות העלו את האפשרות שלהארדן, דונצ'יץ' ויוקיץ' כן יש יכולות אתלטיות יוצאות דופן, בתחומים שקשה יותר לראות אך הם לא פחות חשובים עבור שחקני כדורסל.
עוד בנושא
הפציעה הולכת ומסתבכת? לברון ג'יימס יחמיץ עוד לפחות שבוע
"מאסטר הבידודים": גם גולדן סטייט מהללת את ג'יימס הארדן
להוריד את הטיקט: הלקחים שאנתוני דייויס יכול ללמוד מגארנט
הטענה הזאת ידועה בעיקר לגבי הארדן, שבשנתיים האחרונות התפרסמו כתבות רבות על כך שכוח העל שלו, התכונה האתלטית החריגה, היא יכולת ההאטה שלו (deceleration). ה-MVP המכהן לא מהיר או זריז יותר מרוב מי ששומרים עליו, אך הוא עוצר מהר יותר מכל אחד אחר ב-NBA כאשר הוא נמצא בתנועה. לשחקן ההתקפה יש יתרון על פני שחקן ההגנה בכך שהוא מחליט מתי הוא עוצר את התנועה ושחקן ההגנה צריך להגיב, כאשר שחקן ההתקפה עוצר מהר יותר כמעט בלתי אפשרי לשחקן ההגנה למנוע ממנו לעלות לזריקה. היכולת הזו של הארדן מכריחה את השומרים שלו להישאר צמודים אליו, מה שפותח את אופציות החדירה והמסירה עבורו. מה גם שיכולת ההאטה קשורה מאוד ליכולת לבצע שינויי כיוון והטעיות.
בשבועות האחרונים הארדן לקח את זה צעד נוסף קדימה, צעד שמבהיר למה יכולת ההאטה הזו שלו היא תכונה כל כך חשובה בליגה כיום. בשבעת המשחקים האחרונים הארדן זרק כמות בלתי נתפסת של 17 שלשות למשחק וקלע 7.1 מהן (42 אחוזים). הרוב הגדול של השלשות הללו הן בעלייה מכדרור, מול שומר שמאחר בעשירית שנייה להגיב לרגע העצירה והעלייה לזריקה שלו. כהרגלו בקודש, הוא גם סוחט כך עבירות רבות ששוות שלוש זריקות, מה שעזר לו להגיע לקו העונשין 14.4 פעמים במשחקים האלה. ניתן לומר שהארדן הולך ומוותר על שאר החלקים במשחק, אם הוא יכול לעלות לשלשה מול כל שומר ולקלוע אותה באחוזים גבוהים, זה מה שהוא עושה מתי שהוא רוצה. השיא הגיע במשחק מול גולדן סטייט, בו הוא קלע 10 שלשות מ-23 ניסיונות מול הגנה שמכירה אותו מצוין, יש לה הכי הרבה כלים בליגה להתמודד איתו והגיעה ערוכה לעצור בדיוק את השלשות האלה. זה לא עזר לה.
העובדה שהארדן חריג ביכולת ההאטה שלו, לא רק ב-NBA אלא ביחס לספורטאים מכל הענפים, התגלתה בבדיקות שהוא עשה במעבדה של P3 - החברה שנחשבת למובילה בתחום המדידות של יכולות אתלטיות. לקראת הדראפט האחרון, התפרסמו ידיעות על כך שגם לוקה דונצ'יץ' ביקר ב-P3 לאורך השנים וגם אצלו התגלו יכולות אתלטיות ייחודיות, כאשר הדגש הוא על אותה יכולת האטה שמאפיינת את הארדן. במדדים בהם הארדן נמצא באחוזון ה-99 לוקה נמצא באחוזון ה-92/93. עם התקדמות עונת הרוקי הנפלאה של הסלובני, הארדן נראה כמו ההשוואה הכי רלוונטית מבחינתו, המדע המתקדם של היכולות האתלטיות עוזר להבין סיבה מרכזית לכך.
בכתבה ב-SBnation לאחר השבוע הראשון של העונה, מייק פראדה הרחיב את הדיון על היכולות האתלטיות הנסתרות של דונצ'יץ'. הוא טען שאת היתרונות שלו לוקה לא משיג בצעד הראשון, אלא בצעד האחרון, בתנועה חדה שיוצרת לו את האפשרות לעלות לזריקה. זה נכון גם כשהוא חודר וגם כשהוא עולה לקליעה מבחוץ. כאשר עוצרים את התמונה רגע לפני הצעד האחרון של דונצ'יץ', פעמים רבות נראה שהוא הכניס את עצמו למצב בלתי אפשרי. אבל אז הוא מבצע תנועה חדה שמצליחה גם ליצור מרחק מהשומר שלו וגם להשאיר אותו יציב לזריקה.
כשחושבים על כך במונחים אתלטיים טהורים, זה מזכיר קצת קפיצה משולשת: תחום בו האתלטים הבולטים הם אלה שלאחר שני צעדים גדולים יש לגוף שלהם כוח לעוד אחד. אבל מה שדונצ'יץ' עושה הרבה יותר מורכב. הוא לא רק קופץ הכי רחוק בצעד האחרון, הוא מבצע בעזרתו פעולה מורכבת שדורשת קואורדינציה וגמישות ברמות הגבוהות ביותר. הצעד האחרון שלו קטלני כי הוא מצליח להישאר אחריו בשליטה על הגוף שלו.
פראדה מראה שזה בולט במיוחד במה שמסתמנת כזריקה האיכותית ביותר של דונצ'יץ', ה-signature move שלו: השלשה בסטפ בק. זו כמובן לא זריקה שייחודית לו אלא עוד נקודת דמיון גדולה להארדן (וגם למאנו ג'ינובילי, עוד מקור השוואה מעניין), אבל ברמה האסתטית הסטפ בק של לוקה נראה אחר ומרהיב יותר. הסיבה המרכזית לכך היא המרחק שהוא גומא בצעד אחורה, הצעד האחרון. כאשר עוצרים את התמונה במהלך הצעד הזה, ניתן לראות שהוא מבצע פיסוק ענק, כמעט שפגט. ובכל זאת, הוא מסיים אותו כשהוא יציב ומוכן לזריקה שנחשבת לקשה ביותר בכדורסל.
הנקודות שקשורות לקואורדינציה ושליטה בגוף מובילות אותנו אל הצלע השלישית. ככל הידוע לי לא נמצא מדד אתלטי משמעותי בו ניקולה יוקיץ' חריג מאוד לטובה, המדע עדיין לא התקדם עד כדי כך, מה שחשוב במקרה שלו אלו התחומים שהוא חריג בהם ביחס למימדים שלו. בהקשר זה, ניתן לדבר על קואורדינציה יוצאת דופן ושליטה מאוד מרשימה בגוף. יוקיץ' מסוגל לבצע פעולות עדינות מאוד על שטח קטן, משחק הפוסט שלו מבוסס על כך שבתנועה קטנה וזריזה הוא מפנה את עצמו לזריקה או למסירה. הוא מבצע הטעיות ותנועות שעבור רוב השחקנים בגודל שלו כמעט בלתי אפשרי להישאר יציב במהלכן, אבל הוא מסיים אותן עם זריקה שנראית קלה (אגב, זה נכון גם לניקולה השני שצריך להיות באולסטאר השנה - ווצ'ביץ').
יוקיץ' בלט כתופעה חריגה כבר בעונת הרוקי שלו, ובכתבה עליו בתקופה זו איאן לוי מהאתר VICE Sports התייחס אליו כאתלט מסוג אחר מהרגיל, כזה שהיכולות האתלטיות שלו באות לידי ביטוי בקואורדינציה, שליטה בגוף ויכולת תמרון. לפי לוי, האתלטיות של יוקיץ' "נמצאת בידיים, בכפות הרגליים, בכתפיים, בפרק כף היד, ובאופן החשוב ביותר במסלולים העצביים שמחברים אותם".
המשפט האחרון כבר מעלה את השאלה האם עדיין ניתן להתייחס ליכולות הללו כאתלטיות ולא כקוגניטיביות. זה נכון גם לחלק מהיכולות של הארדן ודונצ'יץ' שעסקנו בהן, למשל היכולת לבצע שינויי כיוון מהירים ולשלוט בגוף. התשובה המהירה היא שההבחנה לא חשובה במיוחד ואינה חד משמעית. כל שימוש בגוף דורש שילוב בין פעילות קוגניטיבית ליכולת אתלטית, גם כאשר מדובר בפעולות מורכבות יותר מלקפוץ גבוה או לרוץ מהר יש מימד של אתלטיות שנדרש על מנת לבצע את הפעולה, מימד שיכול להבחין בין מי שמבצע אותה בהצלחה למי שלא.
השאלה החשובה יותר היא עד כמה כל יכולת רלוונטית למשחק הכדורסל. מסקנה מרכזית מהתעמקות ביכולות של כמה מהכוכבים הגדולים בליגה כרגע היא שישנן יכולות אתלטיות מאוד חשובות שפחות קל לזהות בעין לא מקצועית. המשמעות של היכולת לעצור במהירות ולעלות לזריקה הופכת את המדדים השונים של יכולת ההאטה לכאלה שצריכים להיות חשובים במידה דומה ליכולת ניתור לגובה ויכולת האצה, מאוד ייתכן שבקרוב נראה אותם בדו"חות הסקאוטינג הבסיסיים. גם תחום השליטה בגוף הוא כזה שחשוב מאוד למדוד ולהעריך, כי הוא מבחין בין שחקנים שיודעים להגיע לזריקות טובות מול הגנה איכותית לכאלה שלא (הוא מאוד רלוונטי גם לשאלה אם שחקן יוכל לפתח קליעה בתנועה).
אך ניתן להתבונן בכך גם מזווית אחרת. הגוף האנושי זו המכונה המורכבת ביותר שאי פעם נוצרה והמדע כיום יודע למדוד רק חלק קטן מאינספור היכולות שלו. אם היינו מסוגלים למדוד הכל, כנראה היינו מגלים שלכל אחד יש כמה דברים שהוא מאוד טוב בהם. הארדן, דונצ'יץ' ויוקיץ' הם גאוני כדורסל, זה לא מקרה שלשלושתם יש גם ראיית משחק נדירה. יכול להיות שעם הזמן הם זיהו את הנקודות בהן יש להם יתרונות, קטנים או גדולים, על השחקנים שמולם ושכללו את היכולת לנצל אותם. אף אחד לא היה צריך לספר להארדן על יכולת ההאטה יוצאת הדופן שלו, הוא קלט את זה מהקלות בה הוא הצליח להשתחרר לקליעה בזכות עצירה מהירה.
"מבחן העין" הפך למושג מושמץ בעולם הערכת הספורטאים, לא מעט תודות לסרט מאניבול שהפך אותו לאנטגוניסט הראשי לגישה מבוססת המספרים. העין שלנו נוטה להטעות אותנו בהתאם להטיות דרכן אנו מתבוננים במציאות. אבל יש שחקנים חריגים שניתן לראות מהר שפשוט יש להם את זה, שמשחק הכדורסל קל להם. אם לא ניתן להצביע על התכונה האתלטית החריגה שמאפשרת את זה, אולי אפשר לצאת מהנחה שפשוט עוד לא למדנו למדוד אותה. זאת בטח לא צריכה להיות סיבה לפסול פוטנציאל של שחקנים.