פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        המרוסק: על דעיכת הקריירה של ז'וזה מוריניו

        הוא יכול היה להיזכר כאחד המאמנים הגדולים ביותר בהיסטוריה. במקום זאת, הוא עבר שינוי אישיותי והרס את תדמיתו עד היסוד. מיכאל יוכין מסביר מדוע זה לא הזמן לשמוח לאידו של המיוחד

        המרוסק: על דעיכת הקריירה של ז'וזה מוריניו
        צילום: רויטרס, עריכת וידאו: ניר חן

        בווידאו: אחת ממסיבות העיתונאים האחרונות (והמיוחדות) של מוריניו

        רבים מנתחים עכשיו את הסיבות לפיטוריו של ז'וזה מוריניו ממנצ'סטר יונייטד, אבל זה מיותר למדי. זה נדוש וברור כשמש. למעשה, זה היה תסריט ידוע מראש. מינויו של הפורטוגלי למנג'ר השדים האדומים היווה טעות בקנה מידה קולוסאלי. היה זה צעד הזוי ואבסורדי אשר גובל באי שפיות. כתבתי זאת כאן, מיד אחרי ההכרזה הרשמית על הגעתו לאולד טראפורד במאי 2016, ולא היה צריך להיות גאון כדי לנבא את התוצאה הסופית.

        ההחלטה להאריך את חוזהו של מוריניו בינואר האחרון היתה מטורפת אפילו יותר, ואם למישהו היה ספק קלוש בגודל המחדל, הרי שאז הגיעו ההפסד לסביליה בשמינית גמר ליגת האלופות ומסיבת העיתונאים המיתולוגית בעקבותיו. כמעט שנה חלפה מאז, ועדיין קשה להאמין שזה באמת קרה - המנג'ר של אחד המועדונים הגדולים בתבל זילזל בו בגלוי, פירט את כישלונותיו, צייר אותו כחבורה של לוזרים, והודיע קבל עם ועדה כי הוא נטול מורשת. התגובה הנכונה היחידה לכך היתה לפטרו, וגם על כך כתבתי.

        רק הנהלה שלא מכבדת את עצמה, או לפחות לא מכבדת את המועדון, מסוגלת להשלים עם נאום מסוג זה ולעבור לסדר היום. והקריסה שלאחר מכן היתה בלתי נמנעת. אם עד אז היתה הקדנציה של מוריניו גרועה, היא הפכה אחרי מסיבת העיתונאים הגרוטסקית לפיאסקו מחפיר באופן קיצוני. המנג'ר הרעיל את הסביבה בכוונה תחילה, ואפילו אלכס פרגוסון הביע באוזני מקורביו את החשש כי קבוצתו האהובה הופכת לקרקס. גם על האווירה האיומה הזו כבר כתבתי לפני חודשיים, ובינינו - אין יותר מה להוסיף. אין מה לחדש עבור מי שקורא את המדור באופן קבוע. את הפיטורים של מוריניו אין צורך לנתח בדיעבד. ניתחנו את עזיבתו מראש.

        עוד בנושא

        רעידת אדמה באולד טראפורד: ז'וזה מוריניו פוטר ממנצ'סטר יונייטד
        פוגבה לא חיכה אפילו שעה: הרשת לועגת אחרי פיטוריו של מוריניו
        ההתחלה המבטיחה, הבעיות, הקריסה והטינופים: סיכום עידן מוריניו

        מאמן מנצ'סטר יונייטד ז'וזה מוריניו (רויטרס)
        הפך אימפריה לקרקס. ז'וזה מוריניו (צילום: רויטרס)

        הוא באמת היה מיוחד מאוד

        ולכן זו העת להסתכל על הדרמה מזווית אחרת לגמרי, כי אנו עדים לטרגדיה. זו לא מילה מוגזמת - המפלה של מוריניו היא טרגדיה אישית לכל דבר. הוא סיים אתמול את תפקיד חלומותיו. הוא סיים, כמעט בוודאות, את דרכו המקצועית בליגה האנגלית. ייתכן שהוא סיים את הקריירה באופן כללי, אם כי בהקשר זה יש מספר אופציות פתוחות לעתיד. וכאשר נזכרים בתחילת הקריירה הזו, ההבדלים בלתי נתפסים. השינויים באישיותו של הפורטוגלי כה גדולים, עד שהעלילה כולה מרגישה כמו ספר בדיוני. האם זה אפשרי? האם ההתרסקות יכולה להיות כה מהדהדת?

        תיזכרו במוריניו של העשור הקודם. היה זה ווינר עם בטחון עצמי בשמיים. הבטחון העצמי הזה הגדיר אותו. הסיפור היה מופלא - המתורגמן של בובי רובסון נסק לגבהים בזכות כשרון נדיר, עבודה קשה ואישיות כובשת. הוא ידע את ערכו היטב. כאשר עזב בטריקת דלת את הג'וב הראשון בבנפיקה, בפורטוגל היו משוכנעים כי יצא מדעתו, אבל ההימור הנועז של מוריניו השתלם בענק. הוא הצעיד את פורטו לזכיה בגביע אופ"א ובליגת האלופות, הגיע לסטמפורד ברידג' כששטיח אדום הונח לפניו והצהיר במסיבת העיתונאים הראשונה הצהיר: "אני חושב שאני מיוחד". בצדק!

        ברור שהוא היה מיוחד. הוא כבש את הפרמיירליג ללא קושי, בנה אימפריה בצ'לסי, זכה באליפות בניסיון הראשון ב-2005, הגן עליה ב-2006, וגרם לכולם לעקוב אחריו עם פה פעור. הוא היה גאון טקטי, גאון פסיכולוגי ואשף ביחסי ציבור. הקבוצה הוכנה באופן מדוקדק לכל משחק, פרשנים העריכו אותו, שחקניו העריצו אותו והיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. הוא משך אש לכיוונו, הגן עליהם, טיפח אותם, שידרג אותם, גרם להם להאמין בעצמם. דידייה דרוגבה ופרנק למפארד היו מוכנים לנשק את רגליו. כאשר פוטר בעקבות סכסוך עם רומן אברמוביץ', הם בכו. גם מרקו מטראצי בכה על כתפו של מוריניו כאשר הפורטוגלי עזב את אינטר בתום הזכיה בטרבל ההיסטורי ב-2010.

        דידייה דרוגבה עם ז'וזה מוריניו, צ'לסי 2004 (GettyImages)
        הוא היה גאון טקטי, גאון פסיכולוגי ואשף ביחסי ציבור. מוריניו הצעיר (צילום: GettyImages)

        מעילוי ססגוני לפרנואיד מריר

        באותן שנים, נדמה היה כי מוריניו נמצא בדרך הבטוחה להיכנס לרשימת המאמנים הטובים בכל הזמנים. עם ראש מורם, הוא בחר את המלחמות הפסיכולוגיות שלו וניהל אותן באופן מופתי. הוא היה ססגוני, חדשני, בלתי ניתן לחיקוי. הוא היה עילוי במלוא מובן המילה. והנה לכם, תראו אותו עכשיו. איך הוגדר בשנים האחרונות? מריר, מפוחד, מתוסכל, עייף, מיושן, פרנואיד. במקום להגן על שחקניו, הוא נלחם בהם ותקף אותם. במקום לשפר אותם מקצועית, הוא עצר את התקדמותם. במקום לנצל את התקשורת לטובתו עם חיוך שובב, הוא הפך לטרף קל עבור העיתונאים, התגונן והתחנן לכבוד. הוא הפך, באמת ובתמים, לקריקטורה של עצמו. בעשור האחרון, הפך מוריניו בהדרגה להיפך המוחלט ממוריניו המקורי. היו לאורך ההיסטוריה מאמנים מעולים רבים שאיבדו את מגע הזהב, אבל קשה מאוד לחשוב על מקרה כה דרמטי.

        והטרגדיה הזו עצובה במיוחד כי אין למוריניו את מי להאשים חוץ מאשר את עצמו. הוא זה שדירדר את עצמו לתהום. היה בכוחו לעצור את השינוי המזעזע הזה, אך הוא לא עשה זאת. הוא לא הבחין כיצד הגישה המופלאה "כולם נגדנו", אשר ליכדה את חדר ההלבשה ואת המועדון כולו, הפכה לגישה ההרסנית "כולם נגדי", אשר פוררה את חדר ההלבשה מבפנים. במקום לצייר אויבים מבחוץ, הוא חיפש אויבים מבפנים. פרנויה קבוצתית מדומה הפכה לפרנויה אישית אמיתית. הוא נתן לאובססיה להשתלט על חייו, והשילוב עם תחושת אי הפגיעות היה קטלני.

        מאמן מנצ'סטר יונייטד ז'וזה מוריניו (רויטרס)
        דירדר את עצמו לתהום. ז'וזה מוריניו (צילום: רויטרס)

        אובססיית ברצלונה שינתה את חייו

        האובססיה כלפי ברצלונה היתה חזקה ממנו. השאיפה המקצועית הגדולה ביותר של מוריניו היתה לשוב לקאמפ נואו כמאמן, וכאשר הקטלאנים העדיפו ב-2008 את פפ גווארדיולה על פניו, הדבר הדיר שינה מעיניו. מאז, הוא השתוקק לנקום, ולא הסתפק בניצחון המפואר על הדשא בחצי גמר ליגת האלופות ב-2010. הדחף העצום הוביל אותו לקבל את המשרה בריאל מדריד, אשר לא התאימה לאופיו. לו היה בוחר את צעדיו בקפידה, כפי שעשה בתחילת הקריירה, סביר שלא היה מגיע לסנטיאגו ברנבאו, כדי לא להיחשף לסכנות, אך המוטיבציה להראות לבארסה מאיפה משתין הדג היתה גדולה מדי. ומשם, הדרך להתרסקות האישית היתה קצרה.

        בריאל מדריד נתקל מוריניו לראשונה בקריירה בחדר הלבשה שלא היה אוטומטית לצידו. הגישה שעבדה באופן כה מושלם בפורטו, בצ'לסי ובאינטר, לא התאימה עוד, אך הוא סירב להפנים זאת. ההצלחה הקודמת עיוורה אותו, והוא חשב שהכל מותר לו. המלחמות הפסיכולוגיות יצאו משליטה במפגשי הקלאסיקו, וחרגו מגבולות הטעם הטוב. האצבע בעינו של טיטו וילאנובה היוותה חציית קו אדום. העימות עם איקר קסיאס,שניסה לשמור על יחסים תקינים עם צ'אבי וחברים נוספים מברצלונה והנבחרת, היווה חציית קו אדום נוסף. מאז, אין לו יותר שותפים לדרך בקבוצה. כולם אויבים פוטנציאליים. כולם חותרים תחתיו. על כולם צריך להפיל את האשמה כדי לצאת נקי. ולכן, אף אחד כבר לא בוכה כאשר הוא מפוטר.

        ז'וזה מוריניו לוחץ יד למאמן ברצלונה פפ גווארדיולה (AP)
        יצר הנקמה הוביל אותו להתרסקות. ז'וזה מוריניו במדריד (צילום: AP)

        מפרשת קרניירו לא היתה דרך חזרה

        "כולם" זו לא הגזמה. אפילו רופאת הקבוצה היא אויב פוטנציאלי. העימות המכוער עם אווה קרניירו, אותה כינה "בת זונה" במהלך משחק על כך שביצעה את עבודתה וטיפלה בשחקן צ'לסי פצוע, היוותה חציית קו אדום נוסף. משם כבר לא היתה דרך חזרה. הנזק המצטבר היה גדול מדי, והפורטוגלי אפילו לא ניסה עוד למזער אותו. לכן המינוי שלו במנצ'סטר יונייטד היה חסר הגיון מבחינת המועדון, לכן המרירות והשליליות היו צפויות מראש, ולכן הפכה הקדנציה הזו לתיאטרון האבסורד.

        זה מאכזב אפילו יותר כי המשרה באולד טראפורד היתה תמיד פסגת שאיפותיו של מוריניו, פרט לברצלונה. הוא בכה כאשר דייויד מויס הועדף על פניו ב-2013, והוא "נאלץ" לשוב במקום זאת לסטמפורד ברידג', אבל גם אז - לפני חמש שנים - זה כבר היה מאוחר מדי עבורו. לו היה מקבל את התפקיד בעשור הקודם, למשל אם אלכס פרגוסון היה בוחר לפרוש ב-2008 אחרי הזכיה בליגת האלופות, ייתכן שהכל היה נראה אחרת. כי מוריניו המקורי בהחלט יכול היה להיכנס לנעליו של הסקוטי ולהפוך לעילוי גם עבור השדים האדומים. בגרסה הנוכחית, זה היה אבוד.

        בשורה התחתונה, ראינו בשני העשורים האחרונים עלילה מהפנטת על אדם שבונה קריירה מזהירה, ואז הורס את תדמיתו עד היסוד. כאשר המסך יורד, זה לא הזמן לשמחה לאיד, על אף שמוריניו רכש לעצמו שונאים רבים מאוד לאורך הדרך. זה הזמן לרחם עליו. הוא הרוויח הון עתק וחווה רגעי אושר מדהימים לאורך חייו המקצועיים, אך כיום מדובר באיש אומלל ששכח מהי שמחת חיים וחיבל בסיכוייו להיזכר כמאמן הגדול אי פעם. כאשר נזכרים בעיניו הבורקות במסיבת העיתונאים הראשונה ההיא ב-2004, זה בעיקר עצוב.

        עקבו אחרי יוכין בפייסבוק

        אווה קרניירו הרופאה לשעבר של צ'לסי עם ז'וזה מוריניו (AP)
        הנזק המצטבר היה גדול מדי. אווה קרניירו (צילום: AP)