למכור את הנשמה לשטן: על השידוך המפוקפק בין מוריניו ליונייטד

בווידאו: זלאטן מדבר על האפשרות שיצטרף למוריניו

ההודעה הסופית על מינויו של ז'וזה מוריניו כמנג'ר מנצ'סטר יונייטד התעכבה במשך ימים בגלל בעיות משפטיות בנוגע לחלוקת הרווחים ממכירת פריטים עם דמותו. לפתע, התברר שצ'לסי עדיין מחזיקה בזכויות אלה. אם תחשבו על זה לרגע, הרי שזה סמלי במיוחד, כי כאן נעוצה אחת הבעיות המרכזיות ביותר של השידוך המאולץ הזה. האם שמעתם על מכשולים כאלה בהקשר למאמנים אחרים? לא, כי זה לא רלוונטי לגביהם. ספלים, מחזיקי סיגרים ונעלי בית עם פרצופו של לואי ואן חאל לא היוו מקור הכנסות מרכזי באולד טראפורד. הפעם המצב שונה. השדים האדומים לא החתימו רק מאמן, אלא בעיקר מותג – והמותג הזה מתנגש באופן קיצוני עם המותג שלהם עצמם.

את המותג הזה טיפח מוריניו במשך יותר מעשור. הוא לא בהכרח זהה לאישיות האמיתית שלו. בהיבטים לא מעטים, מדובר בהצגה כלפי חוץ שנועדה לצרכים שיווקיים. ההשקעה העצומה נשאה פרי, והמותג הפך לחלק בלתי נפרד ממנו. להלן ערכיו המרכזיים – מצליחנות בכל מחיר, ניצחון בכל מחיר, יצירת אוירה לפיה "כל העולם נגדנו", שחצנות, גסות רוח, מלחמות פסיכולוגיות עם יריבים אמיתיים ודמיוניים, וגם מחויבות לספק חומרים עסיסיים לתקשורת במסיבות העיתונאים.

לא כל התכונות האלה מאפיינות את מוריניו האמיתי. כולן מאפיינות את מוריניו המותג. הפורטוגלי יכול להבטיח לבובי צ'רלטון ולאלכס פרגוסון להשתנות על מנת להתאים את עצמו לערכיו של המועדון, אשר אמור לשדר ממלכתיות. הוא באמת מסוגל לשנות במידה מסוימת את ההתנהלות, לרכך את ההתבטאויות, וגם לרצות את הקהל שדורש לראות שואו על בסיס שבועי. אך הנה לכם הבעיה – זה לא ישנה את המותג שהשתלט על הכל כבר מזמן.

לראיה הדעה הרווחת, כמעט קונצנזוס, לפיה דוגל מוריניו בסגנון הגנתי. במבט מפוכח, זה ממש לא נכון. פורטו שלו הציגה כדורגל סוחף, ריאל מדריד כבשה 121 שערי ליגה בעונת האליפות ב-2011/12, וצ'לסי הציתה את הדמיון עם דגש על התקפה בסתיו 2014, עד שחטפה חמישיה מטוטנהאם ושינתה את התוכניות ב-180 מעלות. מוריניו גמיש מאוד ומתאים תמיד את הסגנון למטרותיו ולקבוצה שמנגד. הוא אחד המאמנים הכי רב גוניים בעולם. ואולם, יש מציאות ויש מותג. התדמית שיצר לעצמו, בעמל רב, היא של בונקריסט, והיא תלך איתו לכל מקום. קשה עד בלתי אפשרי לשנות את התודעה הקולקטיבית.

יש שלושה מאמנים בעולם שהפכו למותגי על. יורגן קלופ מביא איתו שמחת חיים והנאה מכדורגל, וכך יתפסו אותו גם כשהוא משתולל על הקווים ונובח על שופטים. פפ גווארדיולה נתפס כמאמן של טיקי טאקה, אחזקת כדור, שימוש בשחקנים בתפקידים מגוונים והשקעה טוטאלית במקצוע. מוריניו הוא איש של תארים, כדורגל משעמם וסכסוכים, וכאן המקום לציין שהתארים לא באמת מובטחים, כי הם לא תלויים בלעדית במותג. אחרי הכל, גם ואן חאל זכה באליפויות בכל מקום בו עבד – איאקס, ברצלונה, באיירן מינכן, אפילו אלקמאר. ביונייטד הוא לא הצליח. לעומת זאת, הערכים הנוספים של המותג יישארו עם מוריניו איתו גם אם יביא זר פרחים לארסן ויתנצל על ברכיו בפני קלאודיו ראניירי. גם אז יחשדו שהוא לועג להם.

גישת "כל העולם נגדנו", איתה מזוהה מוריניו באופן אבסולוטי, מגדירה את קבוצותיו אוטומטית בעמדת האנדרדוג שצריך להתגבר על כל הקשיים ולנצח. היא מתאימה במיוחד למועדונים דלי הישגים עם מסורת לוזרית ששואפים להוכיח לכולם מאיפה משתין הדג. צ'לסי ואינטר היו מושלמות עבור מוריניו בהיבט זה. לעומת זאת, בריאל מדריד הוא היה נטע זר, כי היא רגילה להסתכל על כולם מלמעלה. האנדרדוגיות המובנית של מוריניו העצימה את תחושת העליונות של ברצלונה וגרמה נזק תדמיתי עצום למועדון מבירת ספרד. הלבנים לא השתקמו מהנזק הזה עד היום, למרות הסיכוי לזכות בליגת האלופות בפעם השניה תוך שלוש שנים.

מנצ'סטר יונייטד ידעה היטב את המצב, ובחרה במוריניו בעיניים פקוחות. הדחף לחזור לפסגה גרם לה להשתעבד ללא תנאי למותג של מוריניו. דמותו תשתלט על המועדון. מעכשיו ועד לעזיבתו, מוריניו הוא יונייטד, ויונייטד היא מוריניו.

לצורך הדגמה, תחשבו על ליברפול. מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש? ברור שהמאמן הגרמני שלה. מאז אוקטובר, ליברפול היא קלופ, אבל חשוב להבין שהיא רוצה להיות קלופ. אוהדיה השתוקקו ל"קלופיות" הזו במשך עשורים. יונייטד מעולם לא רצתה להיות מוריניו, כי הוא ההיפך המוחלט מה-DNA שלה. אגב, גם דייויד מויס לא התאים כלל ליונייטד, מסיבות אחרות לגמרי. עם הזמן התברר שגם ואן חאל לא ממש מתאים. אלא שהם לא הפכו לחלק אינטגרלי מהמועדון. יונייטד המשיכה להתקיים כישות עצמאית ללא קשר אליהם. עם מוריניו, זה יהיה בלתי אפשרי. מעכשיו, השדים האדומים מזוהים לחלוטין עם אדם שמסוגל לתקוע אצבע בעינו של טיטו וילאנובה המנוח ולכנות את רופאת הקבוצה "בת זונה" אל מול המצלמות.

צרה נוספת, חמורה לא פחות, היא שמוריניו עבר שינוי אישיותי לא מעודד בימיו בסנטיאגו ברנבאו. במשך כל חייו ניסה מוריניו לגמד את מתחריו על מנת להאדיר את עצמו, אך הפנה את האש החוצה. זה התחיל עוד בפורטוגל, שם כינה את ז'סואלדו פריירה, מאמן ותיק ומוערך, כ"חמור שעבד שנים רבות אך לא הפך לסוס". שחקניו העריצו אותו בפורטו, בקדנציה הראשונה בצ'לסי ובאינטר. הוא היה החבר שלהם, והם אהבו שהבוס נלחם עבורם בכל החזיתות ומושך את האש אליו. הבעיה התעוררה כאשר האש הוסטה פנימה. בריאל מדריד ובקדציה השניה בצ'לסי, רוב השחקנים לא יכלו לסבול אותו, כי הוא לקח את כל הקרדיט על ההצלחות לעצמו והאשים אותם בכשלונות.

וכך, נפלו הקורבנות בתוך המועדון. איקר קסיאס, סרחיו ראמוס, חואן מאטה, אדן הזאר, אווה קרניירו – הרשימה ארוכה למדי. אם צריך לתמצת את השינוי הזה במשפט אחד, הרי ש"כל העולם נגדנו" הפך מבחינת מוריניו ל"כל העולם נגדי". אתם מוזמנים לקרוא על כך בהרחבה כאן. ההבדל בין שתי הגישות דרמטי. מאמן שסובל מפרנויה ומחפש חפרפרות על בסיס יומיומי הורס כל חלקה טובה בחדר ההלבשה ומשאיר אחריו אדמה חרוכה. ב-2007 קיבל לידיו אברהם גרנט חבורה מגובשת בסטמפורד ברידג'. ב-2013 ירש קרלו אנצ'לוטי חדר הלבשה מפולג ומסוכסך בברנבאו.

האם אפשר לצפות שמוריניו יחזור לאיתנו וימצא שפה משותפת עם כל שחקניו כפי שעשה בתחילת הקריירה, דווקא אחרי הפיאסקו הכי צורם בעונה החולפת? כלל לא בטוח. המיוחד מגיע לאולד טראפורד בנקודת השפל העמוקה ביותר שלו, ומאידך ברור לו שהציפיות ממנו גבוהות מתמיד. הוא התחנן לג'וב חלומותיו כי הוא אמור להיות מסוגל להחזיר את יונייטד לצמרת הכדורגל העולמי. ללא תוצאות על המגרש, אין למינוי הזה כל ערך. אוהדי יונייטד יסכימו לבלוע את הצפרדע רק אם התארים אכן יושגו. לכן, כאשר האליפות תתמהמה, יחפש מוריניו אשמים בסביבתו על מנת לטהר את שמו. לפי הדיווחים, שחקני יונייטד רבים הביעו בימים האחרונים ספקות לגבי הפורטוגלי. אם וכאשר ייכשל, הוא לא יתקשה למצוא בקרבם "בוגדים" ששמו לו מקלות בגלגלים.

המצב בעייתי שבעתיים בגלל שגווארדיולה יעבוד מעבר לכביש, ביריבה העירונית מנצ'סטר סיטי. "השכנים הרעשניים", כהגדרת פרגוסון, סיימו לפני יונייטד בשלוש העונות האחרונות, אבל מבחינת האוהדים באולד טראפורד מאזן הכוחות בעיר מבחינה היסטורית ברור כשמש. כוח המותג של פפ עלול לשנות זאת, והדבר האחרון לו יונייטד זקוקה במצב זה הוא מאמן עם תסביך נחיתות אל מול הקטלוני. הרקע ידוע לכל – מוריניו חשק לאמן את ברצלונה ב-2008, והרצון היה חזק אפילו מהשאיפה שגילה בשנים האחרונות לשבת על ספסל יונייטד. גווארדיולה הועדף על פניו, ומאז משימת חייו של המיוחד היא להוכיח לכולם, ובעיקר לעצמו, שזו היתה טעות. הוא נכשל בכך פעם אחר פעם, בעיקר בעיני עצמו, וגם האליפות עם ריאל ב-2012 לא שינתה זאת. "היריבות" בין שני המאמנים שתתחדש במנצ'סטר תפעל לרעתה של יונייטד. היא היתה צריכה להעדיף מאמן שיוכל להיאבק בסיטי בגרסתה החדשה בראש שקט ועם דף נקי, ללא משקעי עבר.

זהו מצב הפתיחה. עוד יהיה לנו זמן לדסקס את סוגיית זלאטן איברהימוביץ', שיקולים ברכישות השחקנים והמערכים הטקטיים של מוריניו באולד טראפורד. גם הקשר ההדוק עם סוכן העל ז'ורז'ה מנדס, לו עלולה להיות השפעה הרסנית על הקבוצה בתקופה הקרובה, יעמוד באור הזרקורים. משעמם לא יהיה, וכל זה עוד לפנינו, אך בינתיים ברור רק שהנהלת יונייטד החליטה לשעבד את עצמה למותג של מוריניו שמנוגד למותג שלה. היא מכרה את נשמתה לשטן.