החתונה היוונית שלהם: הסימנים המעודדים של מכבי תל אביב עם ספרופולוס

החיים הם לא עסק הוגן. בניגוד למה שמספרים לנו כילדים, לא כל אחד יכול להצליח אם רק יחלום להגיע לשמיים. יש טובים יותר וטובים פחות, מתאימים ולא מתאימים, כישרוניים וחסרי כישרון. זה נכון לגבי שחקני כדורסל, אבל גם לגבי מאמנים.

אמנם לפי הסטטיסטיקה החלפת מאמן באמצע העונה לא מועילה בדרך כלל לטווח ארוך, אבל לעתים אין מנוס מהצעד הזה. אפשר לחפור, למשל, ברזומה המפוקפק של יצחק פרי בכל הנוגע לביטחון התעסוקתי של אנשי הצוות המקצועי במכבי ראשון לציון, אבל הוא צדק כשפיטר את צביקה שרף, בהנחה שמי שייכנס לנעליו יהיה גיא גודס. האחרון הוא פשוט מאמן טוב יותר. גם במקרה של מכבי תל אביב, למרות שלל גולגלות המאמנים על חגורתה והעובדה שהבעיות במועדון חורגות מזהות האיש על הקווים, פיטוריו של נבן ספאחיה היו מחויבי המציאות בייחוד לאור זהות המחליף. יתרונותיו של יאניס ספרופולוס ניכרים כבר אחרי עבודה במשך פחות משבוע וחצי.

ראשית, כבר במשחקו הרביעי כמאמן בפרק הזמן הקצרצר הזה אפשר היה להבין מה היווני רוצה מהקבוצה שלו. לעומתו, במשך שנה וחצי היה קשה לדעת מה החזון של קודמו הקרואטי. ספאחיה דיבר על כדורסל מהיר, אבל חלק מתרגילי ההתקפה שלו הגיעו לפואנטה אחרי 18 שניות; אפשר להניח שרצה לשמור חזק, אבל הוא לא הצליח לשפר את קבוצתו אפילו במילימטר בתחום הקריטי הזה; דיבר על קידום צעירים אבל הם נראו תחתיו מפוחדים וחסרי ביטחון; ובחירת הזריקות של שחקניו הייתה רנדומלית והייתה קשורה יותר לרמת הביטחון מאשר לכישורים, היררכיה או הכוונה מהקווים.

עוד בנושא

ניצחון בית ראשון מאז פברואר: מכבי תל אביב הביסה את באיירן
הקלה במכבי ת"א אחרי הניצחון: "ננסה לצאת מהבור שנכנסנו אליו"
היגינס וקלייבורן הובילו את צסק"א מוסקבה לניצחון חוץ על ריאל מדריד

ספרופולוס, לעומת זאת, מעלה על נס את האינטנסיביות והאגרסיביות, והדרישות האלו באות לידי ביטוי קודם כל ברוטציה הרחבה: ניהול החילופים משדר לשחקנים שעליהם לתת הכל בדקות המוגבלות על הפרקט, בלי קשר לגובה החוזה או למוניטין. חלק מאוהדי ופרשני הכדורסל בישראל עדיין נמצאים מנטלית בשנות ה-80', אז מנו הרוטציות שבעה-שמונה שחקנים והכוכבים שותפו 35 דקות ומעלה, אבל הכדורסל האירופי נמצא מזמן במקום אחר. מספר המשחקים גבוה מדי, המאמץ גדול מדי והעומס צריך להתחלק בין תשעה או עשרה שחקנים, כשרק לעתים נדירות הבכירים משחקים יותר מ-30 דקות. ואכן, תשעה משחקני מכבי שיחקו בין 16 ל-27 דקות. ברור שהכל קל יותר במשחק שבו הכל זורם והיריבה נראית רע, אבל מאמנים קודמים של מכבי היו חוששים לתת לקנדריק ריי, למשל, 17 דקות בעמדת הרכז, כשהוא מאבד שלושה כדורים וטועה בקבלת החלטות.

מגמה נוספת שמסתמנת היא הגדרת העמדות הברורה למדי של ספרופולוס. אופנות סמול בול זה נחמד, אבל היווני מעלה בחמישיה את בלאק ואובריאנט ביחד, כשלצדם אנג'לו קלויארו בעמדה מספר 3, מה שייצר למכבי יתרון 13:20 בריבאונד מתחת לסל באיירן. הוא שואף לתת לווילבקין כמה שיותר דקות בעמדה מספר 2, לצד דיאנדרה קיין או ריי כרכזים, ומעדיף להשתמש כמייקל רול מהספסל.

ברמה הטקטית, אין ניסיון לנקר עיניים או להבריק: הכל פשוט אבל יעיל ומובן לשחקנים. בהגנה מכבי כיוונה לקו בפיק אנד רול בכנף (טופסייד) ועשתה בדרך כלל עזרה וחזרה אגרסיבית (הלפ אנד ריקאבר) בפיק אנד רול באמצע, אבל הדריכות של השחקנים ומהירות הביצוע של חיפויים הגנתיים היו משמעותיים הרבה יותר מבחירה בפיתרון הגנתי כזה או אחר. בצד השני של המגרש, נדמה שדיברו עם שחקני מכבי רבות על חשיבות המסירה: מכבי מגיעה למצבי זריקה במהירות, ומגיבה היטב לעזרה ההגנתית באמצעות הנעת כדור לשחקן הפנוי. זה בלט במיוחד במצבים שבהם גבוה - בעיקר טאריק בלאק - התגלגל אחרי פיק אנד רול לפינה (בעקבות חסימה בכנף) או לאמצע הרחבה (לאחר חסימה באמצע, מהלך שנקרא "שורט רול"), קיבל את הכדור ומסר אותו הלאה לשחקן חופשי. 21 אסיסטים מול 8 איבודים אינם נתון מקרי.

חשוב מכל, שפת הגוף של שחקני מכבי שידרה שינוי. באיירן מינכן הייתה בערב רופס במיוחד, אבל זה לא מוריד מהקשיחות והריכוז של המארחים. גם שחקנים כמו אובריאנט או ריי, שעד עתה היו מבולבלים ולא מחוברים, נראו כמו חלק ממערכת הקבוצתית. במקביל, יובל זוסמן נתן את משחקו ההתקפי הטוב ביותר ביורוליג והיה בטוח בעצמו יותר מאשר בעידן ספאחיה.

האם כל זה מבשר שמכבי תעפיל לטופ 8? כנראה שלא. הבור שחפרה לעצמה בתחילת העונה עדיין עמוק מדי. עם זאת, היא מתחילה רצף של חמישה משחקים עד סוף הסיבוב - דרושאפקה בחוץ, באסקוניה וחימקי בבית, ז'לגיריס בחוץ ומילאנו בבית - שבכולם יש לה סיכוי לנצח. חסרונותיה עדיין רבים: עמדות 3-4 עדיין דלילות ו-ווילבקין חייב עזרה בקו האחורי, אבל לראשונה זה זמן רב יש לה כיוון, תקווה ומאמן כדורסל טוב. וזה לא מעט.