פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הנעלם: מרקל פולץ והמקרה המסתורי של ספורטאים בחרדה משתקת

        בארצות הברית כבר מנבאים שיהפוך לבחירת הדראפט הגרועה בהיסטוריה, אבל מאחורי התעלומה ששמה מרקל פולץ מסתתרת תופעה ספורטיבית מדאיגה ומושתקת. יהונתן אליהו חוזר לספורטאים אחרים שהלכו לאיבוד בגלל לחץ וחרדה, ובודק אם זה בכלל פתיר

        מרקל פולץ שחקן פילדלפיה סיקסרס עם ג'יי ג'יי רדיק (AP)
        פשוט איבד את זה. מרקל פולץ (צילום: AP)

        לברני סטינסון לקח שלוש עונות ועשרה פרקים כדי לגלות שגם רב שגל שכמוהו, מומחה בתחומו, יכול לאבד את הקסם בשנייה אחת.

        כשניסה להתחיל עם היידי קלום בבר ויצא לו גמגום מעורר רחמים, הבין צייד הנשים המהולל של "איך פגשתי את אמא" שכוח העל שלו - הדבר שעשה פרק אחרי פרק אחרי פרק - פשוט התפוגג.

        בסופו של הפרק חוזר ברני אל המקורות ופוגש את האישה שהפכה אותו ללא-בתול. אחרי שהוא שוכב איתה פעם נוספת וגורם לה להודות שהוא הכי טוב שהיה לה, מגיעה ההתרה וסטינסון חוזר להיות הליידיז מן שכולנו הכרנו.

        אבל החיים הם לא סיטקום, וברני סטינסון הוא לא מרקל פולץ.

        עוד בנושא

        הלילה: יוסטון וסן אנטוניו השופלו, טריפל דאבל 107 לווסטברוק
        ווסטברוק מאיים על השיא של מג'יק, יוסטון מתרצת את המשבר
        גם הקליעה חוזרת לעצמה: כספי מסיר חלודה, מאמנו משבח

        גם פולץ נראה כבר לא מעט זמן כמי שאיבד את כוח העל שלו. בכל פעם שהוא אוזר אומץ ולוקח זריקה מחוץ לצבע, בכל פעם שמכריחים אותו לזרוק מהעונשין, הוא אבוד. לפעמים זה מסתיים באיירבול, לפעמים הידיים מתבלבלות והכדור בקושי יוצא מהיד, ולעתים רחוקות - מאוד, מאוד רחוקות - זה נכנס.

        33 משחקים בפילדלפיה, אשתקד והשנה: 110 סלי שדה ב-41%, 4 שלשות ב-26%, 31 קליעות עונשין ב-53%.

        25 משחקים במכללת וושינגטון, לפני שנתיים: 209 סלי שדה ב-47%, 2.1 שלשות למשחק (!) ב-41%, 109 קליעות עונשין ב-64%.

        אבל רק מראה עיניים ממחיש את אובדן הדרך והאומללות של פולץ מרגע שקיבל את טייטל "הבחירה הראשונה בדראפט" - טייטל שמציב רף מדומיין שאפשר רק להפסיד ממנו. זהו המסלול המהיר לגרדום: תהיה טוב - עמדת בציפיות. תהיה רע - ואלפי האנשים שמחכים בפינה עם תווית "באסט" ידביקו לך אותה עוד לפני שתלמד איך מאייתים אותה. ובכל פעם שיצוצו להם הג'ייסון טייטומים והדונובן מיטשלים של העולם - אלו שהיה להם גם מה להרוויח - אתה והארגון "הכושל" שעומד מאחוריך תידרשו לעמוד בצד ולהתבייש.

        אז פולץ מקיים את צו השעה הבלתי כתוב. הוא מתבייש, ועוד איך מתבייש. כל הסימנים מראים שהצידוקים הפיזיים שהוא מנסה להעניק למצבו המעורער לא באמת מסבירים שום דבר. בראשית דרכו ב-NBA הוא אכן סבל מפציעה בכתף, אבל בעשרות הבדיקות שעבר מאז לא עלו ממצאים שמצביעים על קושי פיזי אמיתי. סביר להניח שגם בדיקת המומחה שפולץ שלח את עצמו אליה השבוע, בניגוד לדעתה של פילדלפיה, אינה אלא עוד נסיון כדי להסתיר את מה שבאמת מפריע:

        חרדת ביצוע ספורטיבית קשה. או בשמה האמריקאי: Yips.

        מדובר בתופעה פיזית ופסיכולוגית ייחודית לספורטאים. על פי ויקיפדיה, Yips הוא "אובדן של יכולות מוטוריות אצל ספורטאים, שמתרחש באופן פתאומי ובלי שום הסבר הנראה לעין".

        עד היום, היתה התופעה מוכרת בעיקר בקרב שחקני גולף ובייסבול, ומדענים שחקרו אותה התקשו להחליט מה גורם לה והאם הבעיה היא יותר פסיכולוגית או יותר נוירולוגית. חלקם טוען שמקורה בטראומה כתוצאה מפציעות, וחלק אחר גורס שהיא נגרמת אך ורק מלחץ נפשי בנקודת זמן ספציפית, במנותק מהעבר. ה-Yips יכול להיות רגעי או כרוני - כמו במקרה של פולץ, סביר להניח - אבל תוצר הלוואי העיקרי שלו, פחד כמעט משתק מכישלון, זהה תמיד.

        החלק המדאיג יותר: אם להסתמך על התקדימים, זו תופעה כמעט חשוכת מרפא. הפוסטר שלה הוא ריק אנקיל, פיצ'ר מבטיח שהוכתר על ידי ניו יורק טיימס כ"הזורק השמאלי הכישרוני בדורו", עד ששנתיים לתוך קריירת ל-MLB שלו בסיינט לואיס איבד את היכולת לזרוק. אנקיל אולץ לעזוב את הקרדינלס, וארז את עצמו ואת התופעה הפסיכולוגית הנלעגת לליגות הנמוכות, עד שחזר למייג'ורס ב-2004 כסנטר פילדר. ברבות השנים הוא הפך לדובר הבלתי רשמי של התופעה בקרב ספורטאים וכתב ספר אוטוביוגרפי בנושא, בו סיפר על ההתמודדות הבלתי נסבלת.

        "הייתי בפאניקה מוחלטת, ובכל פעם שהייתי צריך לזרוק הצלחתי לשמוע את הדם נוזל לי מתוך המוח. הרגשתי כאילו כף היד שלי עובדת, לא הצלחתי לחוש את הכדור", סיפר.

        ה-Yips מביא איתו מלכוד. אנקיל סיפר ש"האינסטינקט הראשוני כשקורה לך דבר כזה, הוא לעבוד על זה עוד יותר. לזרוק עוד ועוד, בתקווה שתוכל לעשות את זה גם בעיניים עצומות ותוך כדי שינה. זה מה שעשיתי, אבל זאת היתה הטעות שלי, כי זה רק נכנס לי עוד יותר לראש. במקום להרפות, זה הפך לעיסוק היחיד שלי. כל היום וכל הלילה חשבתי איך אני נפטר מזה, במקום לתת לזה לעבור".

        כמו אנקיל, גם התופס מייקי סאסר שיועד להיות כוכב ניו יורק נטס בשלהי שנות ה-80, ראה את הקריירה והחלום מתנפצים לרסיסים בחסות התופעה הנקמנית. אחרי שנתיים במקצוענים הלחץ נכנס לו חזק לראש וגרם לו לשבש בצורה חריגה את הזריקה בחזרה לפיצ'ר. הפחד כרסם בו, והמטס ניסו הכל - אפילו שלחו אותו לטיפול בהיפנוזה - אבל כלום לא עזר. כעבור זמן לא רב הוא נפלט מהליגה.

        "ברגע שה-Yips מגיע לרמה מסוימת, כבר אין דרך חזרה ממנו. זה הופך להרגל", הזהיר סאסר השבוע את פולץ בראיון ל"ניוזוויק". האם יש לפולץ תקומה? הטיפ המפוקפק של סאסר לצעיר המפוחד של פילי הוא, ובכן, "שים זין על כל מה שכולם אומרים. ילד, אתה מסוגל לקלוע. תנשום, תירגע, יש לך את זה".

        אבל פולץ נמצא בפוזיציה אחרת ובעידן אחר. כל העיניים ב-NBA נשואות אליו, וברשתות החברתיות מתענגים על כל פשלה קטנה, אפילו אם היא מתרחשת באימון. וכשילד בן 20 עומד מול מציאות בלתי אפשרית שכזו, כדי להתגבר הוא צריך לנצח לא רק את עצמו - אלא גם את העולם כולו.

        פולץ מקבל יותר עצות מאמפתיה גם בתוך קהיליית ה-NBA. צ'ארלס בארקלי, אחד שיכולות הגולף שלו הפכו מושא ללעג בעקבות סרטון ויראלי בו החבטה שלו דומה באופן מחשיד לזריקת העונשין הקלוקלת של פולץ, הודה בשבוע שעבר ש"הדבר הכי קרוב למה שקורה לפולץ זה מה שקרה לי בגולף. אני מת מפחד כשאני משחק גולף. לפני שאני חובט, אין לי מושג מה יקרה. לא יודע אם מה שקורה לפולץ זה אותו דבר, אבל אם הוא סובל ממה שאני סובל....תנו לי להגיד לכם - זה מבמבעית".

        בארקלי ניסה היפנוזה ומדיטציות, עבר בין רופאים ופסיכולוגים, אבל לא הצליח להביא לפתרון הבעיה. "ניסיתי הכל, ותמיד קמתי בבוקר אם אותה חבטה מחורבנת. גם כשהרגשתי טוב, גם כשהייתי רגוע וחשבתי שזה ילך לי יותר בקלות, עליתי למגרש, התכוננתי לחבוט, והפחד השתלט עליי".

        התסמינים אצל פולץ דומים. גורמים בעילום שם מהסיקסרס העידו לאחרונה ש"הזריקה של פולץ נראית טוב ונכנסת באחוזים הרבה יותר טובים כשהוא נמצא במצב טוב מבחינה מנטלית. הבלגן מתחיל כשהמשחק מתחיל והלחץ עולה".

        לסיפורים כאלה לרוב אין הפי-אנד, גם ב-NBA. תשאלו את ניק אנדרסון, 70 אחוז מהקו לפני הטראומה של משחק 3 בגמר 1995, ו-40 אחוז שהשמידו לו את הקריירה אחר כך. ארבע החטאות העונשין המפורסמות שינו הכל, אפילו גרמו למג'יק להציע לו חוזה חדש עם תמריץ מיוחד: בונוס קטן על כל משחק שהוא מתגבר על הפוביה ועומד על קו העונשין לפחות שלוש פעמים. במקביל נפגש אנדרסון עם פסיכולוג - לא דבר נפוץ במיוחד בימים ההם. מיותר לציין ששום דבר לא עזר.

        לכולם יש חלק בסיפור העצוב של מרקל פולץ. פילדלפיה - בין אם ניסתה לשנות לו את סגנון הזריקה או לא - עשתה לא מעט טעויות, ועכשיו עשויה לו להעביר אותו בטרייד בתמורה לנזיד עדשים; מאמניו האישיים סיבכו את העניינים עוד יותר; האנשים שלחשו על אוזנו והציגו לו מצג שווא; התקשורת והרשתות החברתיות שרידדו את השיח ומיהרו לתייג אותו כ"באסט";

        האם פולץ ימצא את הכוחות כדי לעשות את הבלתי ייאמן ולהתגבר?

        ברני סטינסון הצליח. אבל החיים הם לא סיטקום, וברני סטינסון הוא לא מרקל פולץ.

        מרקל פולץ, פילדלפיה סיקסרס (AP)
        איך זה יסתיים? מרקל פולץ (צילום: AP)