חמש העונות הראשונות של בראד סטיבנס בבוסטון התאפיינו בשיפור מתמיד - בכל שנה מספר הניצחונות היה גבוה יותר מהשנה שלפני כן. לאחר 55 ניצחונות בעונה שעברה, נדמה היה שהכל מוכן להמשך מגמת השיפור העקבי, אולי אפילו לקפיצת מדרגה משמעותית בטור הניצחונות. עם קיירי אירווינג וגורדון הייוורד כשירים שמצטרפים לחבורה הצעירה שנכנעה רק במשחק 7 של גמר המזרח, עם ג'ייסון טייטום שנראה כמו הדבר הגדול הבא, עם המאמן המבטיח ביותר שנראה בליגה מזה שנים רבות, עם חמישייה מאוזנת ומלהיבה - הציפייה הייתה שבוסטון תתנפל על העונה הזאת ותשתלט על המזרח בעידן שאחרי לברון ג'יימס.
לאחר רבע עונה, ניתן כבר להכריז שזה לא כל כך פשוט. לבוסטון יש מאזן חצוי של עשרה ניצחונות ועשרה הפסדים והיא נראית הרבה פחות מרשימה מטורונטו ומילווקי שמוליכות את המזרח. ההפסד במשחק האחרון לדאלאס היה השמיני ב-12 המשחקים האחרונים ולא הותיר יותר מקום לספק שמשהו תקוע בממלכה של סטיבנס.
עוד בנושא
אמש: בוסטון הפסידה לדאלאס וירדה למאזן 10:10 מפתיחת העונה
הלילה: שלשת ניצחון לג'ימי באטלר מול ברוקלין, הלייקרס הפסידו
קוואי לאונרד עונה לביקורת של גרג פופוביץ': "זה מצחיק אותי"
פילדלפיה שוקלת טרייד על מרקל פולץ. פופוביץ': קוואי לא מנהיג
חולשת ההתקפה
מבט מהיר על המספרים מבהיר שכל הבעיות של הסלטיקס בפתיחת העונה מנוקזות לצד אחד של הפרקט. בוסטון מדורגת במקום השני בליגה ביעילות הגנתית, עם נתון אף מעט טוב יותר מהעונה שעברה. ההתקפה, לעומת זאת, מדורגת במקום ה-27 בליגה. רק אטלנטה, שיקגו ופיניקס מספקות כרגע נתונים התקפיים פחות טובים מאשר בוסטון.
הפער הזה דורש התעמקות. יש קבוצות שהכישרון ההגנתי שלהן פשוט עולה בהרבה על הכישרון ההתקפי, ויוטה היא דוגמא טובה לכך. זה לא המצב בבוסטון הנוכחית. חמישייה של קיירי, הייוורד, טייטום, ג'יילן בראון ואל הורפורד היא אחת החמישיות ההתקפיות המסקרנות בליגה. כל ארבעת שחקני החוץ יודעים להוביל כדור, לחדור ולקלוע מבחוץ, כולם גם שחקנים שיודעים לשחק בתוך השיטה של סטיבנס, הורפורד הוא אחד הסנטרים המגוונים בליגה שמשלב בין יכולת מסירה, קליעה מבחוץ, משחק פוסט והבנת משחק ברמה הגבוהה ביותר. זאת אמורה להיות חמישיית האפשרויות הבלתי מוגבלות. גם על הספסל יש כלים התקפיים חשובים כמו טרי רוז'יר שהיה כל כך טוב בפלייאוף וצמד המרכוסים מוריס וסמארט.
בוסטון נראית כמו שתי קבוצות שונות. בהגנה זו נראית קבוצה מחוברת ומתואמת, מסוג ההגנות הגדולות בהן מתפתחת הבנה עיוורת בין השחקנים ונראה כאילו יש להם מוח משותף. כולם קוראים את הסיטואציה נכון ומגיבים אליה נהדר, תמיד יודעים מתי לבצע חילוף, מתי להישאר עם השחקן שלהם, מתי ומול מי לבוא לעזרה. בהתקפה המצב הפוך. השחקנים מבצעים את התרגילים של סטיבנס, אבל עושים זאת ללא תיאום וחדות. החסימות מגיעות באיחור ולא פוגשות את השומר, השחקנים ללא הכדור נעים מעט מוקדם או מאוחר מדי ביחס לתנועה של מוביל הכדור, מה שמקשה עליו למסור להם. לא פעם קורה ששחקנים מסבירים אחד לשני תוך כדי התקפה היכן הם אמורים להיות.
התוצאה היא הרבה מאוד התקפות מתות, בהן לא נוצר יתרון ראשוני ובסופו של דבר אחד השחקנים לוקח זריקה קשה על שומר. גם במצבים האלה, ניתן היה לצפות ליותר מקבוצה עם כל כך הרבה חודרים איכותיים. גם התקפה לא מסונכרנת מזיזה את ההגנה באופן שבסופו של דבר יוצר פתחים עבור קבוצה שכמעט כל שחקן רוטציה שלה מסוגל להגיע עם הכדור לטבעת. אבל הייוורד עוד לא לגמרי חזר לעצמו וזה בא לידי ביטוי בולט במיוחד בקושי לסיים חדירות, טייטום, כפי שכתב אורן לוי, חזר להרגל המגונה מהקולג' של הסתפקות בזריקות קשות מחצי מרחק ורוז'יר מתקשה להסתגל מחדש לתפקיד משני בדקות מוגבלות.
המספרים מדגישים את הקושי של בוסטון להגיע לצבע. היא מדורגת במקום ה-27 בליגה במספר הזריקות מתחת לסל, במקום ה-29 ביחס זריקות עונשין/זריקות שדה ובמקום ה-23 באחוז ריבאונד התקפה, בין היתר בגלל שזריקות קרובות לסל מובילות ליותר ריבאונדים בהתקפה. זו הסיבה המרכזית ליעילות ההתקפית הנמוכה כל כך של קבוצה שדווקא ממעטת לאבד כדורים ואחוזי הקליעה שלה מבחוץ הם רק בינוניים ומטה. בוסטון מגיעה לזריקות טובות מבחוץ, היא מדורגת רביעית בליגה במספר השלשות החופשיות לחלוטין למשחק (18.6), אבל קולעת אותן רק ב-34.8 אחוזים, מקום 24 בליגה. מאחר שיש לסלטיקס קלעי שלשות טובים, סביר שהנתון הזה ישתפר לאורך העונה. הבעיה המהותית קשורה להגעה לצבע.
הקושי להרגיש קבוצה גדולה
אם בוסטון הייתה מזייפת גם בהגנה, ניתן היה לפטור את הקשיים ההתקפיים בכך שהקבוצה עוד לא מחוברת, עוד לא מצאה רוטציה שעובדת, לא מאומנת מספיק טוב, דברים מסוג זה. אך איך ניתן להסביר קבוצה שמתפקדת באופן קרוב למושלם בהגנה ונראית כבויה ומבולבלת בהתקפה, למרות שהכישרון והעומק ההתקפיים שלה לא נופלים מאף קבוצה בליגה? יכול להיות שהפער הזה מעיד על משהו מהותי לגבי בוסטון הנוכחית.
הקבוצה של בראד סטיבנס אוהבת להגיב. הסגנון שלו מבוסס על קריאת היריבה וזיהוי התגובה הנכונה, גם בהגנה וגם בהתקפה. סטיבנס אוהב שחקנים שיודעים לחשוב ולקבל החלטות נכונות. כשחושבים על העונה שעברה באופן כללי יותר, ניתן לתאר אותה כעונה בה בוסטון נאלצה להגיב לשתי פציעות, אחת בפתיחת העונה ואחת לקראת הפלייאוף. בשני המקרים השחקנים ידעו להתעלות בסיטואציה קשה ולהוציא מעצמם את המקסימום: לאחר הפציעה של הייוורד הם יצאו לרצף ניצחונות ולאחר שקיירי נאלץ לעבור ניתוח הם הפתיעו את כולם בפלייאוף.
התגובתיות הזאת נהדרת לקבוצה שמגיעה מלמטה, ועד לשנה האחרונה זה תמיד היה המצב של הסלטיקס, קבוצת העתיד שמרשימה יותר מהצפוי בהווה, בעיקר אל מול הקשיים עימם התמודדה. השנה המצב שונה. אל העונה הנוכחית בוסטון כבר הגיעה כקבוצת ההווה, כטים-טו-ביט החדשה של המזרח, כפייבוריטית. זו עמדה שדורשת גישה אחרת, התמקמות שונה. יכול להיות שפתיחת העונה מעידה על כך שבוסטון לא ביצעה את הסוויץ' שמאפשר לה להרגיש קבוצה גדולה באמת.
איך זה קשור להבדל בין הגנה להתקפה? הגנה אידיאלית היא תגובתית, כזו שיודעת לקרוא את מה שההתקפה מנסה לעשות ולמצוא את הפתרון הנכון בכל רגע נתון. בהתקפה חשוב לדעת להגיב להגנה, אך זה לא מספיק. קבוצת התקפה גדולה היא כזו שיודעת לכפות את הרצונות שלה, לשחק על היתרונות שלה בלי קשר למה שההגנה עושה. שחקני התקפה גדולים הם כאלה שיודעים למצוא את האיזון בין רגעים בהם הם לוקחים חלק בשיטה לרגעים בהם הם חורגים ממנה, לוקחים את המשחק על עצמם. פרט לקיירי אירווינג, השחקנים של בוסטון עדיין מנסים למקם את עצמם בהקשר הזה, כל אחד בדרכו. הורפורד מרגיש יותר מדי בנוח בתפקיד משני, טייטום לוקח על עצמו מה שלא צריך ונעלם ברגעים אחרים, הייוורד בכלל מנסה להזכיר לעצמו את עצמו.
היכולת להפוך לקבוצה גדולה זה ההקשר הנכון לבחון את בוסטון. ניתן להניח שהיא תשתפר לאורך השנה: ההיררכיה ההתקפית תתייצב, הייוורד יחזור לעצמו, הצעירים ימשיכו לגדול, יותר שלשות חופשיות ייכנסו. לאחר משחק החוץ בניו אורלינס, לוח המשחקים של הסלטיקס יהפוך לנוח מאוד לכמה שבועות וכנראה יעזור לה לצאת מאיזור 50 אחוזי ההצלחה. בכל מקרה, במזרח, עם ההגנה שלה, מספיקה התקפה בינונית ומטה כדי להתמקם באיזור הצמרת.
אבל זה לא יספיק כדי לעמוד בציפיות מבוסטון השנה. זו אמורה הייתה להיות הקבוצה בעלת הסיכוי הגבוה ביותר לקרוא תיגר על גולדן סטייט, וכדי לעשות את זה לא מספיקה התקפה ממוצעת. את המשך העונה של הסלטיקס כדאי לבחון לא רק לפי התוצאות, אלא גם לפי הגישה, לבחון האם ניתן לזהות את הסוויץ' המנטלי שנדרש כדי שקבוצה תתחיל להרגיש כמו קבוצה גדולה, כזו שבאה לכל משחק במטרה להביא לידי ביטוי את יתרון האיכות שיש לה כמעט על כל יריבה. בהחלט ייתכן שזה לא יקרה השנה, שיתברר שיש עוד שלב ביניים בדרך לקבוצה שבוסטון מסוגלת להיות. אולי זה יקרה רק אחרי שדני איינג' ישתמש בנכסים הרבים שעוד יש לו (רוז'יר, בחירות סיבוב ראשון מרובות) כדי לבצע גימורים נדרשים ולהביא עוד כמה שחקנים, פרט לקיירי אירווינג, שיודעים איך נראית קבוצה גדולה. קיירי כבר רמז לזה בעצמו, ואולי שם באמת טמון הפתרון.
