הגוף של דומיניק ווילקינס אותת הרבה לפני שהראש הבין. אבל בסופו של דבר, בגיל מתבגר, אחרי שתי גיחות לאירופה, עונה אחת מאכזבת ואינספור טרדות וחרדות, האסימון סוף סוף נפל: אף אחד לא יכול לנצח את הזמן, אפילו לא מי שהודבק לו הכינוי המחייב "סרטון ההייליטס האנושי".
אולי בגלל זה הוא כל כך מבין לליבו של כרמלו אנתוני, עוד אחד שקמטיו המטאפוריים הצליחו לחמוק לו מהתודעה.
"גם היום, שנים אחרי שפרשתי, אני עדיין מאמין שאוכל לעלות על הפרקט ולכסח את כולם. אבל זה רק הדמיון שלי מדבר", אמר ווילקינס השבוע ל-Undeafeated, כשהוא מספר ממקור ראשון איך זה מרגיש להיות "לשעבר" מבלי שאף אחד התריע על כך מראש. "הזמן לא מחכה לאף אחד ב-NBA. ויש נקודה מסוימת בחיים שאתה פתאום מבין שאתה כבר לא מי שהיית. שהגוף כבר לא אותו דבר. הרעב לא אותו דבר. כלום לא אותו דבר. לכוכבים קשה להפנים את זה כי הם תחרותיים מדי. עד היום מדי פעם עולה לי המחשבה שאני עדיין יכול לשחק. בראש ובלב, זה לא עוזב אותך לעולם".
הכנות של ווילקינס פוגעת בול בנקודה: הרי מה שמרתק כל כך בשקיעה העצובה של כרמלו - מלבד החיבה האנושית להתרסקויות מפוארות באופן כללי - נעוץ בפער התפיסתי. את מה שהעולם ראה כבר לפני שנתיים, כרמלו אנתוני עדיין אפילו לא הכניס לסיסטם. את המסקנה הפשוטה שכל בר דעת הגיע אליה ממעקב שטחי בלבד - שכרמלו אנתוני כבר לא סקורר אימתני, שחוסר המוכנות שלו לתרום באספקטים אחרים הופך אותו לשחקן לא יעיל, שמרחב המחייה שלו באזור המיד ריינג' הופך אותו כמעט ללא רלוונטי - הוא רחוק מאוד מלהסיק. ובכל פעם שהוא מסנן מתחת לשפם את המשפט "אני לא שחקן ספסל", נוצר אפקט קומי.
אין ספק, כתב האישום שיוגש נגד כרמלו כשיודיע על סיום הקריירה - תהא ההודעה בחודשים הקרובים או בעוד כמה שנים - יהיה ארוך ומפורט. נכון, הוא לא שמר; ולא מסר; ולא הנהיג; ולא השיג; ולא שאף; ולא התגמש; ולא התממש;
אבל אם אכן ייפלט מה-NBA בגיל 34, אחרי עונה של 16.2 נקודות ו-5.8 ריבאונדים בת'אנדר, זה יעיד יותר על הליגה מאשר עליו. המסר שיהדהד בין כל שחקני ה-NBA, מגדול ועד קטן: למי שלא מוכן להשתנות, שלא מסוגל להמציא את עצמו מחדש, שלא מתיישר בהתאם לדרישות הסף של הכדורסל המודרני, אין זכום קיום. גם אם מדובר בהול-אוף-פיימר עתידי.
עוד בנושא
כרמלו אנתוני שוחרר רשמית מיוסטון, יצטרף לנבחרת פורטו ריקו?
המספרים ממחישים: התלות האדירה של גולדן סטייט בסטפן קרי
הולכים על שתיים: המשבר של הכוכבים הצעירים בשנתם השנייה ב-NBA
השבוע, במקום אחר בארצות הברית, 1.98 מטר על 41 שנה פלוס תשעה חודשים פלוס 28 ימים הראה שאפשר גם אחרת. באופן סימבולי, הסל שהכניס את וינס קרטר למועדון האקסקלוסיבי של 25 אלף נקודות בקריירה היה דאנק, הסמל המסחרי שלו גם בגילו המופלג.
בינו לבין כרמלו אנתוני יש לא מעט קווי דמיון. שניהם סקוררים עם דיפלומה שאף פעם לא הגיעו לארץ המובטחת. שניהם פילסו את דרכם החוצה מהקבוצה שבחרה בהם בדראפט כדי למתג את עצמם במקומות מתוקשרים יותר. גם הדעיכה של שניהם החלה בגיל דומה.
אבל מלבד שבע שנים עודף לוינס, מפרידה ביניהם גם החלטה מהותית אחת: קרטר מכתת רגליים כבר שנים במרתפים החשוכים של ה-NBA, מקפץ בין ארגון לא מתפקד אחד למשנהו, מקבל כל תפקיד שהמאמן מייעד לו, מוותר על זריקות, מוותר על יוקרה, ורוכב אל השקיעה בסטייל.
"קיבלתי החלטה שאני רוצה להישאר בליגה בכל מחיר. אני עדיין יכול לעשות דברים שעשיתי פעם, אבל זה כבר לא מה שדורשים ממני. אני רק רוצה לשחק", הסביר בשבוע שעבר ל-LA Times, וספק נידב עצה לאנתוני: "השאלה היא האם אתה מוכן להתחייב לתפקיד חדש וקצת שונה ממה שהתרגלת. יש לא מעט כוכבים שפרשו רק כי לא רצו להתחיל פרק חדש בקריירה כשחקנים משלימים. הכל שאלה של בחירה".
הכל שאלה של בחירה, אומר השחקן המבוגר ב-NBA, ויש גם מי שתומך בדרך הפעולה הפחות פופולרית. אלן אייברסון, למשל, אמר ש"אני מעדיף לפרוש מאשר להיות שחקן ספסל" כשנדרש לכך בדנבר, ובסופו של דבר התעקשותו אכן גרמה לו להיפלט מהליגה בשלב מוקדם יחסית. טרייסי מקגריידי, למשל, הציע למלו לפרוש מיידית בטענה שזה שווה את זה "רק כדי לא לשמוע את כל האנשים שיורדים עליך ולפרוש כשמקומך בהיכל התהילה עדיין מובטח".
אבל הדרישה של מקגריידי נאיבית - בעיקר כשלוקחים בחשבון (ובצדק) את השיקול הכלכלי. גיל הפרישה הממוצע עולה בזכות העזרים הטכנולוגיים והשיפור ברפואת הספורט, הכסף בליגה זורם כמים, ובכלל - עוד לא נולד הצדקן שיוותר על 2.4 מיליון דולר ל-8 עד 10 חודשי עבודה בשם רוח הספורט.
אנתוני ימשיך לזרוק ולזרוק (ולא לשמור) עד שכל קבוצות ה-NBA יגידו סטופ, אבל השאלה היא האם יוכל לשנות כיוון ולתת סיבה למישהי להאריך לו את הקריירה. ללברון ג'יימס, אחד ששם ללעג את ההזדקנות כפי שהכרנו אותה ועושה שירות רע לכל בני התמותה שנמצאים סביבו, דווקא יש טיפ מעניין.
"הול-אוף-פיימרים וכמה מהשחקנים הכי טובים בתולדות ה-NBA עלו מהספסל, או שלא שיחקו בכלל. זה אומר שהם לא היו שחקנים גדולים? הם בסך הכל משחקים תפקיד מסוים", התייחס ג'יימס למצבו המשונה של מלו, חברו הטוב. "אם אתה לא רוצה לשחק תפקיד מסוים, עדיף שתתחרה בענף יחידני כמו טניס או גולף, כי שם אתה יכול לעשות מה שבראש שלך. אבל אם החלטת להתחרות בענף קבוצתי כמו וכדורסל, אתה חייב להקריב משהו".
לא שההקרבה הזו פשוטה במיוחד. אפשר לספור על כף יד אחת כוכבים בסדר הגודל של אנתוני שהצליחו להמציא את עצמם מחדש ובלטו בנישה משונמכת בשלהי הקריירה. ביל וולטון היה הראשון, כשהפך לשחקן ספסל בבוסטון. אחריו באו גרנט היל, ריי אלן וג'ייסון קיד. ואז וינס קרטר. לא הרבה מעבר לזה.
אולי בכל זאת הם המקרים יוצאי הדופן, ולא כרמלו אנתוני?
בשבוע שעבר, במקום אחר בארצות הברית, גם ברוק לופז הראה שאפשר אחרת. במשחק בודד מול דנבר, הוא קלע יותר שלשות (8) ממה שזרק בשבע שנותיו הראשונות בליגה (0 מ-7), והמחיש פעם נוספת - גם לכרמלו, גם לאחרים - כמה מאמץ והשקעה נדרשים כדי לעבור את מלחמת ההישרדות על מקום ב-NBA. הוא הגיע לליגה על תקן סקורר פוסט-אפ, פרוטוטייפ שכמעט הוצא מחוץ לחוק בליגה בעת המודרנית. גם הוא, כמו רבים אחרים שכרטיס הביקור שלהם לא תאם את סגנון המשחק החדש ב-NBA, היה יכול למצוא את עצמו בקלות מחוץ לליגה.
אבל מלחמת ההישרדות היומיומית גרמה לו לשנות את עורו, לפתח קליעה הכרחית מבחוץ, ולהביא אותה בקיץ האחרון לדרגה כמעט חסרת תקדים - המספרים מראים שאם ימשיך בקצב השלשות הרצחני, הוא ישבור את שיא השלשות לעונה של סבן פוטר - בו מחזיק דירק נוביצקי - אפילו לפני פגרת האולסטאר. "עבדתי קשה מאוד בשביל זה. זה היה תהליך ארוך ומייגע, אבל בסופו של דבר ידעתי שזה מה שעליי לעשות כדי להמשיך להיות שחקן מוביל בליגה", יסביר לופז את המהפך.
זהו הצד האכזרי של ה-NBA, שבשנים האחרונות רק הולך ומתעצם: לא תתאים את עצמך לרוח התקופה - תיפלט. לא תעבוד כאילו שבכל יום מרחפת מעליך סכנת פיטורים - תיפלט.
ספק אם יש ליגה כל כך תובענית ברחבי העולם - לא חשוב באיזה ענף. ואם כרמלו אנתוני יפנים זאת בזמן, הוא עדיין יוכל לבחור מה הוא רוצה להיות: וינס קרטר, ברוק לופז או אלן אייברסון.
