אתרי הספורט בארה"ב לא נוהגים להתרגש מכדורגל אירופאי, אלא אם מדובר במקרי ספקטקל נדירים כמו מספרת של רונאלדו, סלאלום של מסי וכדומה, אבל השבוע ב"בליצ'ר ריפורט" צייצו על ליגת האלופות כי זיהו ספקטקל מזן אחר. חשבון הטוויטר הראה את הנפילה של ראחים סטרלינג ברחבה, ומתחתיה נכתב בתדהמה: "על זה הוא קיבל פנדל!". כי אכן, מבחינת האמריקאים הנפילה הזאת היא כמו גול של מסי ורונאלדו. היא תופעה ספורטיבית ייחודית, מופלאה, בלתי מובנת, מעולם רחוק ותמוה מעבר לים - הכדורגל.
זו סצינה שקשה לדמיין שיכולה לקרות במשחק במאה ה-21, במסגרת היוקרתית מכולן, באחד הענפים הפופולריים והעשירים בעולם. אף אחד כבר לא מעז להגיד שטעויות שיפוט "זה חלק מהמשחק", כי כבר ברור שמדובר בתופעה ארכאית, שעומדת להיעלם מעולם הכדורגל, זה רק עניין של זמן עד ש-VAR יהיה בכל מגרש. אבל מעבר לטעות השיפוט הגדולה והמביכה, הבלתי נסבלת, הפאתטית, שמעמידה באור מגוחך את כל הענף ואת כל המסגרת - עולה השאלה איך זה יכול לקרות. לא רק למה הפנדל אושר - אלא למה שחקנים עדיין צוללים (על אף שבמקרה הנ"ל ייתכן שמדובר יותר במעידה), למה הם עדיין מרמים, ואיך הנורמות האלה מוטמעות בהם כל כך חזק עד שהם שוכחים שיש מצלמות שמתעדות כל רגע מכל זווית וחושפים אותם לעיני כל.
עוד בנושא:
הצלילה של ראחים סטרלינג הפכה לבדיחה הכי גדולה ברשת
סטרלינג ניסה לתרץ את הצלילה, גווארדיולה לא אהב את זה
חשיפה: כך רימתה מנצ'סטר סיטי את חוקי הפייר פליי
עוד ב"פוטבול ליקס" על מנ' סיטי: כך פותה פפ גווארדיולה
אין ספק שבקרב חובבי ספורט אמיתיים, כדורגלנים לא זוכים לכבוד או להערכה גדולים מדי. הם נחשבים למפונקים וחסרי משמעת. זה אומנם ענף עם הילה, אבל עדיין עממי מאוד, עם קהל חוליגני וקטטות על המגרש. גם הקטטות נגמרות בדרך כלל בשחקן שנשכב על הדשא ואוחז את הפנים, מציץ מבין האצבעות אם השופט מסתכל עליו, ואם כבר הוציא כרטיס ליריב. הכדורגלנים המפורסמים בעולם, גם אלה מהאקדמיות המפוארות, קיבלו את היסודות מהמגרש בשכונה. זה הסטנדרט. זכור המקרה הקלאסי באליפות העולם בראגבי האחרונה, ששופט נזף בשחקן נבחרת צרפת והבהיר לו שאם הוא רוצה להמשיך להתנהג כמו שהוא מתנהג, ש"יחזור בעוד שבועיים, לא היום", כשעל המגרש הזה ישחקו כדורגל, לא את הראגבי הג'נטלמני. סביר להניח שמוסר העבודה של הרוב הגדול של הכדורגלנים הוא רציני ומלא מחויבות והשקעה, אבל גם בקרב הקהל הרחב הם נתפסים כפוחזים ותיאטרליים, ולא רק בישראל.
רק לאחרונה רוברט הות הגרמני, שחקן מהדור הישן, לעג לקלאסיקו הספרדי, הגדיר אותו כ"20 שחקנים שכל הזמן מקיפים את השופט, שוכבים ומחזיקים את הפנים", ואמר על צוללנים ומתחזים ש"אנחנו משקיעים 15 או 16 שנה בקריירה עם תזונה נכונה, עבודה בחדר כושר, הופכים כדורגלנים להכי חזקים שאנחנו יכולים, אז אחרי זה אתה אומר לי שנגיעה קטנה מספיקה כדי להפיל מישהו להתגלגל על הדשא?". השבוע, למשל, ניימאר התלונן על השופט במשחק של פריס סן ז'רמן נגד נאפולי ואמר שהוא דיבר אליו ב"חוסר כבוד", וייתכן שזה נכון, אבל ייתכן גם שניימאר איבד את הזכות לקבל יחס מכובד אחרי המונדיאל. כלומר, סביר להניח שהשופט הזה הוא פשוט עוד חובב כדורגל, אחד מני רבים, שלא מחבב את הברזילאי, שלא סולח לו על ההצגות וההתפתלויות ברוסיה, שחושב שהן הביכו את עצמו וכל אוהד של המשחק.
אלה הקודים. מדי פעם מופיע ראחים סטרלינג כזה, שהפעם לא ביים נפילה אלא קצת מעד, סוחט פנדל שלא היה, וממשיך כאילו כלום. למעשה, הוא היה קצת מרוצה מהפנדל, בידיעה שהפגין מיומנות מקצועית, שידע לסחוט, להוציא את המיטב מהמצב. אולי אפילו קצת שמח יותר מאשר בפנדל רגיל, במובן של "מים גנובים ימתקו". אומנם אחרי זה הוא התנצל, כנראה כי הבין כי הפעם מדובר בתקרית יוצאת דופן, אבל זאת ברירת המחדל של הרבה כדורגלנים: ליפול.
אולי זו בעיה של המשחק. אלה הכללים. החוקים של הפנדל הם בעייתיים ויוצרים כשלים בסיסיים. בהרבה מצבים, אכן עדיף לשחקן ליפול. זה הדבר הנכון מבחינתו. כשהוא לא במצב שמסכן את שער היריב, והוא מזהה רגל מושטת ברחבה, ההיגיון דורש ממנו לסחוט פנדל. לא להמשיך לשעוט קדימה בניסיון לעשות את המיטב, בכל הכוח שלך, להיות הכי חזק שאפשר, להמשיך גם אם מושכים לך בחולצה, אלא להתמסר למעידה, לחפש אותה. לבעיטת עונשין מ-11 מטר יש אחוזי הצלחה גבוהים יותר מלרוב המצבים האחרים ברחבה. כלומר, עשה את הדבר הנכון, ותמעד. זה מה שדרש ממנו המאמן כשהיה ילד, זה מה שדורש ממנו הקהל, זה גם מה שצועק לו הפרשן בטלוויזיה: תיפול! למה לא נפלת?
לצפות מראחים סטרלינג להתנהג אחרת זה נאיבי. לבקש ממנו לחשוב לרגע על הנזק התדמיתי שהוא גורם לעצמו, לקבוצה שלו, למשחק - זו ציפייה גדולה מדי. לקוות שלא יסתפק בגמול מיידי (פנדל) ויבין את התמונה הגדולה, את הערכים שהוא מנחיל לצעירים, את גודל האחריות, שלא לומר לצפות ממנו להודות בפני השופט שלא היה כלום (ולצאת גיבור!) - זה קצת יותר מדי. אלה דברים שחזקים ממנו.
במיוחד בימים אלה, ימים לא קלים לכדורגל העולמי. בכל בוקר מתעוררים בפאניקה בעלי קבוצות, סוכנים, שחקנים - כולם בלחץ ממה יחשפו היום ב"פוטבול ליקס". כולם תוהים מתי גם השם שלהם יופיע ברשימה השחורה, מתי גם החטאים שלהם יתגלו. כל יום נחשף עוד חוזה מלוכלך, עוד עסקן מושחת, עוד עוולות ורמאויות, עוד סכומים מטורפים שנזרקים על שטויות וזוטות. זו הסביבה שבה ראחים סטרלינג פועל. בקבוצה שמוציאה מיליארדי ליש"ט בניסיון להשיג ניצחון בכל הכוח, בכל מחיר. בקבוצה שמעוותת את החוקים, בכל יום. זה רק סמלי ששלושה ימים אחרי שרימה, באותו שבוע שבו הביך וסחט את הפנדל המכוער של השנה, מנצ'סטר סיטי מודיעה על הבעת אמון בסטרלינג, ומאריכה את החוזה שלו.