פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אומרים שהפעם זה שונה: קוואי לאונרד הופך את טורונטו לכוח אמיתי

        הפרשנים כבר מתייחסים לטורונטו כקבוצה השלמה ביותר ב-NBA פרט לגולדן סטייט, ואפשר להבין למה: לאורי פורח, סיאקם גדל להיות דריימונד גרין חדש, ולאונרד נראה בדיוק כמו פעם. הייתכן שהפעם הבועה לא תתפוצץ בפלייאוף?

        דמאר דרוזן עם דווין קייסי, טורונטו ראפטורס (AP)
        כבר נפלנו במלכודת הזאת יותר מפעם אחת, אבל האם הפעם זה שונה? דרוזן ודווין קייסי בעונה שעברה (צילום: AP)

        השנים האחרונות לימדו אותנו שתי אקסיומות לגבי העונה הרגילה, שתי מלכודות שחוזרות שנה אחרי שנה ועדיף לא ליפול בהן: לא לקחת ברצינות את המשבר של הקבוצה של לברון ג'יימס ולא להאמין להייפ של טורונטו. כל שנה הרף עולה והפיתוי גדל בדיוק במידה שמאפשרת למלכודת להיטמן מחדש. הפעם השינויים היו מרחיקי לכת: לברון החליף קבוצה ובעיקר עבר לקונפרנס אכזרי שלא ממתין לקבוצות בתהליך התגבשות, טורונטו נפטרה מעולו של לברון, החליפה את המאמן שכשל שנה אחרי שנה בפלייאוף ובעיקר ביצעה שדרוג פוטנציאלי בעמדת הפרנצ'ייז פלייר. האם זה מספיק כדי להיכנס פעם נוספת למלכודת הקנדית?

        במילה אחת: כן. שמונה משחקים מספיקים כדי להרגיש שטורונטו החדשה נראית כמו הדבר האמיתי. זו לא רק תחושה שלי, זאק לואו מ-ESPN כבר התייחס לראפטורס כקבוצה השלמה בליגה פרט לגולדן סטייט וכמי שיכולה להתברר כאיום הגדול ביותר על הווריירס השנה. לא קל להסביר מה גורם להרגשה שיכולת של קבוצה מסוימת בשבועיים הראשונים של העונה היא מהסוג שמיתרגם בצורה טובה לא רק לכל העונה, אלא גם לפלייאוף. בטח כשמדובר בקבוצה שלא השתנתה עד כדי כך מזו שסיפקה עונה רגילה אדירה ופלייאוף כושל בשנה שעברה. הטרייד עם סן אנטוניו, שהביא את קוואי לאונרד ודני גרין במקום דמאר דרוזן ויאקוב פלטל, הוא השינוי היחיד בסגל. המאמן החדש ניק נרס היה העוזר בעונה שעברה ונחשב לאדריכל השינוי ההתקפי שכבר קרה לפני שנה.

        עוד בנושא

        דריימונד גרין מתעקש: בוסטון היא עדיין האיום הכי גדול על הווריירס
        ג'יי אר סמית' הביע רצון לעזוב את קליבלנד, ועלול להיקנס על כך
        להעיר את הדב: האפקט האדיר של לברון ג'יימס על הספורט בלוס אנג'לס

        מאמן טורונטו ראפטורס ניק נרס (AP)
        לא מעט שינויים מרעננים. ניק נרס (צילום: AP)

        השינוי ברוטציה

        סיבה מרכזית לתחושה שטורונטו היא קבוצה אחרת, קבוצה שנולדה מחדש, היא שנרס שינה את אופי הרוטציה שלו והפך אותה לכזו שמתאימה הרבה יותר לעידן החדש. בשנה שעברה החמישייה הראשונה כללה את סרג' איבקה ויונאס ולנצ'יונאס כצמד גבוהים ששיחקו את רוב הדקות שלהם אחד לצד השני. היו להם 1,476 דקות משותפות בעונה הרגילה, ממוצע של כ-20 למשחק. השנה, בשמונה משחקים, יש להם פחות מדקה מצטברת משותפת. את עמדת הפאוור פורוורד מאיישים פסקל סיאקם ואו ג'י אנונובי, שחקנים שונים מאוד אך לשניהם יש איכויות של שחקני חוץ.

        איבקה הפך לסנטר במשרה מלאה, שינוי שהוביל לתחייה מחודשת שלו בפתיחת העונה הזו. עד לא כל כך מזמן הקונגולזי/ספרדי היה יכול לתפקד כפאוור פורוורד, אך בליגה בה העמדה הזאת מאוישת יותר ויותר על ידי שחקני כנף הוא הלך בה לאיבוד. בהגנה הוא התקשה לרדוף אחרי שחקני חוץ ולא הביא לידי ביטוי את ההגנה שלו על הטבעת. בהתקפה הוא בעיקר חיכה על קו השלוש והתגלגל החוצה בחסימות. הקליעה שלו מבחוץ די טובה, אבל הוא לא מרגיש שם טבעי ולא יודע לקבל החלטות כמו שחקן חוץ.

        התחייה מחדש שלו קשורה להיפוך מגמה משאר הליגה: הליכה פנימה במקום החוצה. בשנה שעברה 63.4 אחוז מהזריקות של איבקה היו מהשלוש או מחצי מרחק, השנה רק 41.7 אחוזים מהזריקות שלו הן מבחוץ ו-58.3 אחוזים מהזריקות הן מתוך הצבע, חלק גדול מהן לאחר מהלכי פיק נ' רול בהם הוא מתגלגל פנימה. קשה לפספס כמה יותר בנוח איבקה מרגיש בצבע. הוא מסיים נהדר ליד הטבעת ויודע לעצור ולעלות לפלואטר יעיל במידת הצורך, התנועה שלו חדה והחלטית. הוא מוקף בארבעה שחקני חוץ שלרובם איכויות של עושי משחק, כך שיש לו שטח לעבוד ויש מי שיפעיל אותו. כבר עכשיו ניתן להכריז שסיבה מרכזית לדעיכה המסחררת של איבקה בשנים האחרונות היא שרוב הזמן הוא לא שיחק בעמדה שמתאימה לו ב-NBA כיום.

        שינוי נוסף של נרס, שנחשב למהפכני אפילו בסטנדרטים הנוכחיים, הוא שהוא לא מחויב לחמישייה מסוימת אלא משנה בהתאם למאץ'-אפים השונים. בעוד שקוואי, גרין וקייל לאורי עולים בחמישייה באופן קבוע, הוא נע בין סיאקם לאנונובי בעמדת הפאוור פורוורד ובין איבקה לולנצ'יונאס בעמדת הסנטר. לא בטוח שהניסוי הזה יחזיק מעמד, בעיקר כי סיאקם ואיבקה נראים נהדר ביחד, נהדר כחלק מהחמישייה הראשונה ונהדר באופן כללי, בעוד שולנצ'יונאס מרגיש מאוד בנוח לעלות מהספסל ולחגוג מול סנטרים מחליפים.

        פסקל סיאקם, טורונטו ראפטורס (GettyImages)
        דריימונד גרין חדש, או לפחות סוג של. פסקאל סיאקם (צילום: GettyImages)

        פסקל סיאקם

        לקמרוני המרתק, שנכנס לעונה השלישית שלו בליגה, מגיע סעיף משלו. סיאקם התחיל את העונה רביעי בהיררכיית הצעירים המבטיחים של הראפטורס, לאחר אנונובי, פרד ואנווליט ודילון רייט. אך בעוד כל השלושה החמיצו משחקים ולא ממש נכנסו לעונה עדיין (מה שאומר שההצלחה המוקדמת של הראפטורס מתרחשת כמעט ללא היחידה השנייה העוצמתית שלה), סיאקם התנפל על העונה ועל ההזדמנות שקיבל בחמישייה. אם הוא ימשיך כך הוא יוכל להיות מועמד מעניין לתואר השחקן המשתפר של העונה.

        סיאקם מדגים את ההשפעה של דריימונד גרין על עמדת הפאוור פורוורד כיום. הוא כמובן עוד רחוק מהשוואה לתופעה מגולדן סטייט, אבל מה שהופך אותו לשחקן מעניין כל כך הם שני המאפיינים הדריימונדיים שלו. הראשון הוא שמדובר בשחקן הגנה אקטיבי מאוד שמסוגל לשמור על כל חמש העמדות. הוא משלב בין הגנה אישית טובה על כל סוג של שחקן ליכולת גבוהה מאוד בהגנה הקבוצתית: הוא מתזמן נהדר הגעה לעזרה, יודע להפריע למהלך ההתקפי וזריז מספיק כדי לחזור לשחקן שלו בזמן. המאפיין השני הוא שמדובר בריבאונדר הגנה איכותי, שברגע שהוא מוריד ריבאונד הוא מיד מוביל בעצמו התקפות מעבר שמובילות לנקודות קלות רבות כל משחק.

        לעומת גרין, סיאקם לא קולע שלשות כמעט בכלל ולא רואה משחק ברמה של רכז. הוא מחפה על כך בכך שהתנועה שלו לטבעת מאוד אפקטיבית עם ובלי הכדור. מאחר שהוא קלע החוץ הכי פחות מאיים של הראפטורס ההגנה נוטה להתעלם ממנו, הוא מנצל את זה כדי לזהות חורים לתנועה ללא כדור וכדי ליצור תנופה ראשונית לחדירות. הוא מסיים נהדר בצבע בתוך צפיפות וקולע זריקות שנראות קשות אך נכנסות באחוזים גבוהים מאוד (59.4 אחוזים מהשדה בינתיים). היכולות הייחודיות שלו, בעיקר יכולת הובלת הכדור והמסירה, יוצרות איזון בריא בחמישייה של הראפטורס שיקשה על נרס להוציא אותו ממנה.

        קייל לאורי, טורונטו ראפטורס (רויטרס)
        שובר שיאי אסיסטים. קייל לאורי (צילום: AP)

        ההתקפה

        שני המאפיינים המרכזיים של התקפת הראפטורס הם קבוצתיות ויוזמה. זה מתחיל במנהיג הוותיק. קייל לאורי נכנס לעונתו ה-14 בליגה, כאשר רק פעם אחת היו לו יותר משבעה אסיסטים למשחק (7.4 לפני חמש שנים). כרגע הוא מוסר 11.1 אסיסטים למשחק, כולל שישה משחקים רצופים בספרות כפולות. הוא כל הזמן מחפש את השחקן הפנוי ומתווה גישה בה מוותרים על זריקה בינונית בשביל עוד מהלך, עוד חדירה והוצאה, עוד חסימה, עוד רגע של המתנה למקרה שייווצר חור בהגנה שניתן לנצל. הגישה הזו מדבקת וכל משחק שעובר ניתן לראות איך שאר השחקנים מתאימים את עצמם.

        נרס עוזר לעקרונות ההתקפיים לבוא לידי ביטוי כשהוא מארגן סטים מורכבים ומרובי הטעיות, הוא אוהב במיוחד חסימות מדורגות שיוצרות יותר הזדמנויות בהן ההגנה יכולה להתבלבל. גם אם המהלך הראשוני לא מוביל לזריקה טובה, הוא בדרך כלל יוצר יתרון התחלתי חשוב. נרס נותן גם ביטחון לשחקני המשנה ליזום יותר מכפי שהם רגילים: ולנצ'יונאס מוסר יותר מתמיד, איבקה לא מסתפק בזריקות מחצי מרחק אלא מגיע לטבעת ולקו העונשין. מי שנהנה במיוחד מהסגנון ההתקפי הוא דני גרין, עוד שחקן שחווה תחייה מחודשת. גרין תלוי מאוד ביכולת של החברים לקבוצה לסדר לו זריקות נוחות, והשילוב בין כישרון למחויבות קבוצתית הופך את טורונטו לקבוצה שמספקת לו הרבה כאלה, והוא קולע כרגע 2.8 שלשות למשחק ב-46.8 אחוזים (קשה להאמין שהנתונים האלה יחזיקו מעמד). אך הוא לא מסתפק בשלשות, כאשר אין לו זריקה טובה גם הוא יודע לחדור ולשמור על השטף ההתקפי. במשחק האחרון מול פילדלפיה היה אפילו מהלך בו הוא קיבל כדור בפוסט ומסר אסיסט לסיאקם שנע ללא כדור לצבע.

        זה לא מקרה שמי שלא הוזכר עד כה בחלק הזה הוא קוואי לאונרד. הסקורר הבכיר, שקולע 27.3 נקודות באחוזים מעולים מכל הטווחים, פחות מעורב בשטף ההתקפי ומשיג את הנקודות שלו ברגעים שלו ובדרך שלו. אך זה גם היתרון של קוואי על דמאר דרוזן שהוא מחליף בטורונטו. לעומת דרוזן, קוואי לא צריך להשתלט על משחק ההתקפה כדי להיות אפקטיבי. הוא סופרסטאר כל כך חריג, כי הוא מסוגל לקלוע 30 נקודות כמעט בלי שנשים לב: פה שלשה, שם זריקה מחצי מרחק, מדי פעם חדירה מוצלחת. הוא לוקח על עצמו את המשחק בעיקר כשההתקפה נתקעת. בשקט האופייני לו הוא משמש כתוסף שמופיע בדיוק מתי שצריך ולא דורש גרם מיותר של תשומת לב, מה שמאפשר ללאורי לנהל את ההתקפה הזורמת רוב הזמן. השילוב הזה נראה מצוין.

        קוואי לאונרד, טורונטו ראפטורס (GettyImages)
        נותן את הטון בשני צדי המגרש. קוואי (צילום: GettyImages)

        ההגנה

        מבחינת המספרים, ההגנה כרגע פחות טובה מההתקפה וגם מההגנה של שנה שעברה. זה קורה בעיקר בגלל ריבאונד הגנה חלש (מה שיכול להתברר כבעיה עם איבקה כסנטר) ואחוזי שלשות גבוהים של היריבות (שהגיוני שיתיישרו בהמשך). אבל המאפיינים המוצלחים של ההגנה הקנדית הם בדיוק אלה שמחפשים בהגנת פלייאוף איכותית, לכן דווקא בהגנה תחושת השינוי עוצמתית יותר.

        המאפיינים המוצלחים מאוד מזכירים קבוצה מסוימת מאוקלנד: שחקנים שמסוגלים לשמור על כמה עמדות, חילופים אוטומטיים כמעט על כל חסימה, הרבה מאוד האסל ואקטיביות שמובילה לאיבודים של היריבה ולמתפרצות. יותר מהכל, זו התחושה שיש לשחקנים של טורונטו תיאום עיוור בהגנה, שהם פועלים כיחידה אחת. החמישייה הראשונה מורכבת מחמישה שחקנים עם הבנת משחק הגנתית גבוהה מאוד, ונראה שתמיד הם יודעים מתי לבצע חילוף, מתי לבוא לעזור, את מי להשאיר פנוי, איך להתמודד עם כל תרגיל של היריבה.

        אם בהתקפה נדמה שקוואי מתנהל בעולם מקביל משלו, בהגנה הוא המנהיג והדבק. הוא חי כל פוזשן, הוא מכוון את החברים לקבוצה, לפעמים נדמה שהוא משדר להם מסרים תת הכרתיים והם מבצעים בדיוק את הפעולה שרצה. לאונרד הוא קודם כל שחקן הגנה עילאי, וניכר שבטורונטו הוא נהנה מההגנה הקבוצתית וסומך על החברים לקבוצה.

        זו עשויה להיות נקודה חשובה לא פחות מהאיכות של הקבוצה. העונה של טורונטו עומדת בסימן ההימור שמסאי יוג'ירי לקח על קוואי, הימור שכחלק ממנו הוא ויתר על אולסטאר שרצה לסיים את הקריירה בקנדה. המשאלה של יוג'ירי היא שקוואי יגלה בטורונטו משהו שהוא ירצה להמשיך להיות חלק ממנו, משהו שישכנע אותו להישאר. אף אחד לא יודע מה עובר לקוואי לאונרד בראש, אבל שבועיים וחצי לתוך העונה קל הרבה יותר לדמיין מצב בו הוא יחליט להישאר בטורונטו מאשר לפני פתיחת העונה. יש לא מעט סימנים לכך שמתפתח שם משהו שיהיה קשה לעזוב.