פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אני ואתה כבר לא נשנה את העולם: מי מופתע מקלינגר ואוחנה?

        הם ממותגים כמנהיגים, כאנשי מילה וכבוד, אבל מי שמופתע מההתנהלות של ניר קלינגר ואלי אוחנה בפרשה האחרונה, לא עקב אחרי הקריירה שלהם, ולא מבין את כוחו של הכדורגל הישראלי. פז חסדאי כבר מזמן לא מאוכזב

        ניר קלינגר מאמן הפועל חיפה (יוסי ציפקיס)
        אלה הנורמות, זו המסורת וזה הענף. ניר קלינגר (צילום: יוסי ציפקיס)

        יש בציבור תחושה קלה של הפתעה, אולי זו אכזבה, מהמהלך האחרון שלכאורה רוקחים ניר קלינגר ובית"ר ירושלים. משום מה היו ציפיות שונות מהדמויות המעורבות, כאילו התרגלנו פה לסטנדרט מקצועי מסוים ולקודים אתיים, אבל האמת היא שאין מה להיות מופתע. זו המציאות. אלה האנשים, אלה הדמויות, אלה הנורמות, זו המסורת, זה הענף. משה חוגג הוא אולי איש עסקים מכובד שמותיר רושם יחסית רציני, אולי הוא נראה מבטיח כי החליף את טביב ואמר שיילחם בגזענים, אבל חוגג נוהג באותה צורה ועם אותם שיקולים קרים שבה הוא נוהג בעולם העסקים. הכדורגל הישראלי הוא כנראה המקום האחרון בעולם שיגרום לאדם להסס בטרם יעשה מעשה לא מוסרי.

        העניין הוא בעיקר עם ניר קלינגר ואלי אוחנה. מהם האכזבה. לכאורה, מהם מצפים ליותר. מדובר בשתי דמויות חזקות, שני שחקני עבר גדולים, עם אופי דומיננטי, עם נוכחות בולטת. שניהם ממותגים כאנשי עקרונות, אנשים עם ערכים, או למעשה, אנשים של מילה. ולמה מילה? כי הם יודעים לדבר. תמיד מתראיינים עם ביטחון, תמיד מדברים בצורה ישירה וגלויה. הם שתי דמויות שאיכשהו זוכות לאמון הציבור, מתוקף היותם כדורגלנים בעל שיעור קומה, מנהיגים בדמם, שסחפו קבוצות לתארים, אבל יותר מזה - שניהם כבר הוכיחו שיש ביכולתם לעשות את הדבר הנכון, הנעלה, האמיץ.

        עוד בנושא:

        בואו לעקוב אחרי וואלה! ספורט בעמוד האינסטגרם המתחדש שלנו
        יואב כץ תוקף: "נתתי לניר קלינגר יד חופשית מדי, וטעיתי"
        האיש שהחזיר את הכבוד למאמנים: על התפטרותו של ניר קלינגר מהפועל חיפה

        מאמן הפועל חיפה ניר קלינגר עם גביע המדינה (ברני ארדוב)
        הפועל חיפה הצילה לו את הקריירה. ניר קלינגר חוגג גביע (צילום: ברני ארדוב)

        גם לקלינגר וגם לאוחנה יש מעשה כזה ברזומה, מעשה שהגדיר קריירה ועיצב תדמית, שהראה יש בהם את הכוח ללכת נגד הזרם: אוחנה חזר מאירופה לבית"ר ירושלים שבליגה הלאומית, והפך לגיבור על זמני ומיתג עצמו כרומנטיקן וסמל; קלינגר העז להתעמת עם אבי נמני במכבי תל אביב, שחרר אותו ואת טל בנין, ומיתג עצמו כאדם אמיץ ונטול פחד. שניהם כיכבו בתקופת המעבר של הכדורגל הישראלי לעידן המקצועני, והציפייה הייתה שהם יעזרו לקחת את הענף קדימה, שישמשו דוגמה, שינצלו את הידע והמנהיגות שלהם כדי לסחוף ולשדרג. בפועל, זה לא קרה. בפועל, לאורך השנים ההילה שלהם נמוגה, ודהתה באפרוריות המקומית.

        קלינגר מיתג את עצמו לאורך הקריירה כאדם בעל אופי, רק השאלה היא איזה אופי. מאז ומעולם היה ווינר, אבל גם ידע להתלכלך. היה מחויב, מנהיג, אבל גם בכיין סדרתי לשופטים. כמאמן זכורה לו האליפות הגדולה עם מכבי תל אביב, אבל גם שורה של כישלונות. הוא הצטייר כאיש עקרונות כששחרר את נמני, אבל אולי ניצח בקרב, אבל הפסיד במלחמה. לזכותו תמיד עומדת העובדה שהוא דוגרי, כלומר מרואיין טוב, אדם שכיף לשמוע אותו, כלומר איכשהו מייצר חיבה. בפועל, כמאמן, אחרי האליפות הגדולה ב-2002/03, הוא קרטע. הסתובב בקפריסין, והגיע עד לשעריים. למעשה, הפועל חיפה הצילה לו את הקריירה. שיקמה לו את הקריירה. החזירה לו את הכבוד המקצועי. השבוע, אחרי פתיחת עונה חלשה, הוא עזב, ועוד הציג את זה כאילו "לקח אחריות".

        אלי אוחנה יו"ר הפורום המקצועי של ההתאחדות לכדורגל (קובי אליהו)
        הפך לעוד פיסה במכלול הבעייתי שנקרא הכדורגל הישראלי. אלי אוחנה (צילום: קובי אליהו)

        גם אלי אוחנה מאז הפרישה ידע לא מעט אכזבות. כמאמן היו לו כמה רגעים יפים, אבל גם לא מעט נפילות. אומנם תמיד נותרו לו הכריזמה, הביטחון, הנוכחות, תכונות שניצל היטב כפרשן, אבל במקביל היה לו קשר חברי מיוחד עם אלי טביב (אדם שקירבה אליו לאו דווקא מצטיירת כמשהו חיובי), וגם תקופה שנויה במחלוקת, שבה שימש במקביל כמאמן נבחרת הנוער ופרשן ב"יציע העיתונות", שם נהג להגן על ההתאחדות ויושב הראש שלה אבי לוזון. כך שגם אוחנה, לאורך השנים, נתן לבוץ שבביצה לשחוק לו את התדמית. מכדורגלן על, מנסיך העם, הוא הפך לאחד האדם, לעוד דמות, עוד עסקן, עוד פרשן, עוד פיסה במכלול הבעייתי שנקרא הכדורגל הישראלי. בשנה שעברה, בתור מחזיק זכויות הניהול של טביב, הוא היה חלק מפיאסקו בבית"ר, וקולו לא נשמע.

        התחושה היא שאם בשנת 1993, בימים שקלינגר ואוחנה היו בשיאם המקצועי, כשעוד היו צעירים מלאי אמונה וביטחון - אילו אז היו אומרים להם שיום אחד, כמנהלים וכמאמנים, כאנשים שנותנים את הטון בענף, הם יהיו אחראים על מהלך ציני שכזה, הם היו מתקשים להאמין. אולי גם היו שולפים כל מיני מונחים ארכאיים כמו "עקרונות" ו"ערכים". ייתכן שגם כפרשנים הם היו מביעים סלידה ממהלך כזה, וייתכן שגם עכשיו לא נוח להם עם הסיטואציה. אבל מתוך הקלחת, דברים נראים אחרת. השנים עוברות, הקליפה מתעבה והלב מתקשה. הציניות משתלטת. בגילם, במעמדם, אל תלמדו אותם, אל תטיפו להם מוסר. מניסיון הם יודעים שהכל נשכח, שהכל יעבור, שאוטוטו ידברו על מישהו אחר (שחר, חיפה, רפואה), כל דבר שיסיט מהם את האש. אחרי כל כך הרבה שנים בביצה, העור כבר מכוסה בבוץ. מי זוכר איך פעם הם בהקו.