פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        עדיין הילד שלא רוצה ללכת לבית ספר יום אחרי הפסד בדרבי

        השנים חלפו, התבגרת, השתנית, אתה רואה את העולם במבט מפוקח, אבל רק הדרבי הארור הזה, רק הוא לא מצליח להרפות. פז חסדאי על טראומות ילדות ועוד יום במאבק בלתי נגמר

        עדיין הילד שלא רוצה ללכת לבית ספר יום אחרי הפסד בדרבי
        צילום ועריכת וידאו: יוסי ציפקיס

        לעובדה שלא היה דרבי בליגה כבר יותר משנה אין שום משמעות. זה שהקבוצות לא נפגשו על כר הדשא, לא אומר שהן לא מרגישות זו את זו, מתחככות זו בזו מדי יום. היא תמיד נוכחת, היריבה העירונית. תמיד אורבת. אפשר להרגיש את המבטים שלה, העין שלה שורפת לך בגב. היא שם כל הזמן. האחות הבלתי נסבלת, שאי אפשר להיפטר ממנה.

        היה יפה לראות בשנה שעברה את אוהדי הפועל תל אביב מקניטים את מכבי על העונה הכושלת שלה תחת ג'ורדי המאמן. באמת היה יפה, לא בציניות. זאת המהות של האיבה העירונית. המחויבות הטוטאלית להקניט. הם באמת, מהליגה הלאומית, ירדו על מכבי, שלא זכתה באליפות. מילאו את חובתם ללעוג, לעקוץ. כך היה גם בצד השני, בעבר, במסע של הפועל באירופה, שאוהדי מכבי תל אביב הקניטו את הפועל על השער העצמי של שמעון גרשון. אתם, המעאפנים, שמקבלים בראש בדרבים וכושלים בליגה כל עונה, אתם יורדים על הפועל על גול עצמי ברבע גמר גביע אופ"א מול מילאן? כן! זה מה שאוהדים של יריבה עירונית עושים! מקניטים. תמיד שם, לא מרפים.

        הדרבי הראשון בליגה הוא הטופ של הטופ. למשחק שהיה העונה בגביע הטוטו אין משמעות. הוא לא באמת חשוב. העובדה שאוהדי מכבי תל אביב ראו את הגמר מול חיפה ורק חשבו על חלוקת הדקות לקראת המשחק הבא, רק דאגו משחקן שייפצע מאיזו שטות במשחק שולי, רק חששו מעומס מיותר או התרגשות מיותרת שעלולים להסיח את דעתם של השחקנים לפני הדבר האמיתי, רק זה ממחיש את היוקרה של דרבי ליגה.

        ההיסטוריה מראה שדרבי זה הדבר האמיתי, משחק שמגדיר קבוצה, שמבדיל בין גברים לילדים, צומת שמוציא קבוצה לדרך חדשה. כשאומרים שלדרבי חוקים משלו, כבר לא מתכוונים רק לעובדה שמבחינה מקצועית הוא משחק בפני עצמו, אלא גם לתחושות הייחודיות שלו. כלומר, לא משנה אם אתה בא קטן או גדול לדרבי, לא משנים הבדלי התקציב, המיקום בטבלה. אין לדברים האלה משמעות ברמה הרגשית. אתה לא שמח יותר או פחות אם ניצחת דרבי כפייבוריט או כאנדרדוג. אתה לא בא רגוע יותר אם אתה פייבוריט, להפך, רק דואג ולחוץ יותר. אם הפסדת, אתה לא יכול להתנחם שלפני כן ניצחת כמה דרבים ברציפות. הדרבי האחרון הוא שקובע. הוא העולם והוא מלואו.

        עוד בנושא:

        מאמן השוערים של מכבי תל אביב: "אנחנו פייבוריטים ברורים לזכות באליפות"
        ולאדן איביץ': "הליגה ביוון היא ברמה אחת מעל הליגה הישראלית"
        הפועל תל אביב: רוג'ר ככל הנראה יירד לספסל בדרבי ביום שני
        עקבו אחרי וואלה! ספורט באינסטגרם

        שחקני מכבי תל אביב שרן ייני, אלירן עטר מניפים את גביע הטוטו (ברני ארדוב)
        למי לעזאזל אכפת מגמר גביע הטוטו מול מכבי חיפה? יש דרבי! (צילום: ברני ארדוב)

        זה משהו שהולך איתך כל החיים. אלה החוויות הכי חזקות של כל אוהד. ימים שהוא לא ישכח. התמונות רצות לו בראש כאילו זה היה אתמול, ולא לפני 27 שנה. זוכר איפה ישב, מה עשה לפני ומה עשה אחרי, מהלכים שלמים רצים לו בראש. קלישאה על גבר מזדקן שלא זוכר כלום, שכל המוח שלו קווץ' ושוכח מה הרגע אמרו לו שצריך להביא מהסופר, אבל זוכר בפרוטרוט מהלכי כדורגל, ואף יודע לדקלם את השידור במלואו. בזה המוח שלו מלא. זיכרונות בעלי משמעות.

        זה משחק שהוא משתלהב בו, עד שהוא לא מכיר את עצמו. יוצא מזה אחר כך, ולא מבין תחת איזה חומרים היה. לכל אחד יש סיפור על דרבי בלתי נשכח - ניצחון גדול, הפסד כואב - שיכול לשבור לך את הלב. מסעיר עד דמעות, לטוב ולרע. זה משהו שגורם לך לרקוד מאושר ברחובות יפו, שעה אחרי המשחק. זה משהו שגורם לאדם לא לרצות לקום בבוקר. זה המשחק היחיד שעדיין מחזיר אותך לילד שהיית, שלא רצה ללכת לבית ספר ביום ראשון אחרי ההפסד בדרבי (פעם כדורגל היה בשבת).

        ולעזאזל, התבגרת. זה לא ששלושה ילדים בני תשע מחכים לך בכיתה כדי לנופף לך בפרצוף עם צעיפים אדומים. אתה כבר רואה את הכדורגל בפרספקטיבה אחרת, בעיניים מפוקחות, אתה מנוסה, חבוט, הצרות שלך בחיים מורכבות יותר, המשחק לא מרגש אותך כבעבר, כל הכשלים שלו הופכים גלויים וחשופים יותר ויותר. אבל רק הדרבי מצליח לייצר את התחושה שהילדים האלה עדיין אורבים, כל הזמן, מחכים לך בפינה אחרי המפלה ומסתערים עליך בהקנטות, כמו נלסון מ"הסימפסונס", שמניף לעברך אצבע וצועק "הא-הא". בסופו של דבר, דרבי הוא סיפור של טראומות ילדות. צלקות.

        הידיעה שזה סבב שלא נגמר, היא משהו שקשה לשאת. אין נחמה בזה שתמיד יהיה את הדרבי הבא, אלא בדיוק להפך, זה רק מעיק. והילדים האלה, שצוחקים עליך בבית הספר אחרי הפסד, הם לא הולכים לשום מקום. מישהו לימד אותם את זה, הנחה אותם מה לעשות, איך להתנהג, איך לחגוג בהתרסה, איך לעקוץ את החבר השבור, זו מסורת שעוברת מאב לבנו. גם ביום שלישי יהיה אבא או אמא שישלחו את הילד לכיתה עם צעיף, יסבירו לו מה לעשות, ייצרו עוד טראומות, עוד ילדים אומללים, שנקלעים למלחמה בלתי נגמרת. שיהיה בהצלחה.

        שחר פיבן, שחקן מכבי תל אביב, פייסל מוליץ', שחקן הפועל תל אביב (ברני ארדוב)
        יאללה, שיתחיל כבר. פיבן ומוליץ' בדרבי הקודם, וחסר המשמעות, בגביע הטוטו. ועכשיו, לדבר האמיתי (צילום: ברני ארדוב)