פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        על מה כל המהומה? חלון ההעברות מסעיר את ליגת העל

        הסוכנים מרוויחים, השחקנים מזגזגים, הבעלים משתגעים. אבל האם מישהו שכח שרק לפני שבוע כל אותם כוכבי חלון העברות חטפו בראש מאלבניה וצפון אירלנד? פז חסדאי חזר מיוון השלווה לטירוף ישראלי לא מובן, שלאחרונה משתקף היטב בדמותה של אלונה ברקת

        על מה כל המהומה? חלון ההעברות מסעיר את ליגת העל
        עריכת וידאו: ניר חן

        הימים הסוערים של שוק ההעברות הם הזדמנות נוספת להיזכר בחופשת הקיץ ביוון: ימים קסומים, בהם העדכון על העסקאות וההתפתחויות היה במינון נכון - פעמיים ביום. פעם אחת בבוקר, לפני שיוצאים, ופעם נוספת בערב, אחרי שחוזרים. ובאמצע? חיים. בלי טלפון ומכשירים, שממש אפשר להרגיש בחום החודר והצורב שלהם את האנרגיות השליליות שהם מקרינים. חיים רגילים, בלי חבילת גלישה, בלי עדכונים אובססיביים, אלא יותר רגעי חסד, יותר אוזו וירקות טריים, יותר אינטראקציות בין אישיות שכוללות מבט זה על זה, פחות התראות לטלפון על כל הדלפה של סוכן נואש.

        היתרון היה ברור. לא נאלצת לחיות את העסקה, לא חווית כל התפתחות בה, לא התעדכנת על כל "פיצוץ", לא קראת כל ספין. להפך, קיבלת רק את השורה התחתונה. חוזר בערב, פותח טלפון, ורואה כותרת: "מאור בוזגלו חתם בבית"ר ירושלים". זהו. אפילו אין צורך להיכנס לידיעה ולהתעמק בפרטים. "מאור בוזגלו חתם בבית"ר ירושלים" אלה חמש המילים היחידות שחשובות. לא הפגישה בין יעקב להנהלה, לא המשא ומתן הכספי (הפומבי והסודי), לא "התקרב" ולא "התרחק". רק לעדכן מי חתם, ובאיזו קבוצה.

        מרחוק, מיוון, בחיים כל כך נורמליים עד שכל רגע בהם מרגיש נדיר יותר ויותר, הטירוף המקומי נראה חסר פרופורציה, מופרע, שלא לומר מגוחך. ואילו עתה, בימים אלה ממש, מורגשת שוב סערה בכדורגל הישראלי - חלון ההעברות גועש, עם שלל עסקאות וכותרות - ואותו אדם נסחף אחר סוגיות הרות גורל: איך תסתיים פרשת דן איינדיבנדר? כמה הפועל באר שבע תשלם על דיא סבע (מלך השערים)? האם גיא מלמד ייכלל בעסקה, ומה זה אומר על בן שהר?

        ושוב הוא נזכר בשקיעה ביוון - ברגעי שלווה בהם הוא גולל כותרות במכשירו, הביט בהן בהרף עין והתייחס אליהן בביטול - ונוכח איך חלפו להם רק מספר שבועות, והנה הוא שוב נסחף למערבולת המסחררת הזאת. איך זה קרה? איך מרחוק הכל נראה הבל הבלים, ופתאום הוא שוב בפנים, לא מצליח להרים את הראש ולזהות באיזו בועה הוא כלוא?

        עוד בנושא:

        בואו לעקוב אחרי וואלה! ספורט באינסטגרם
        מכבי תל אביב: "אם בן שהר יסכים לרדת בשכרו, יהיה על מה לדבר"
        מכבי פתח תקוה מציעה ליוסי בניון להשתלב בצוות האימון בעונה הבאה
        שב לבירה: דן איינבינדר חתם לשלוש שנים בבית"ר ירושלים

        גיא מלמד שחקן הפועל באר שבע מאוכזב (יוסי ציפקיס)
        ייכלל או לא ייכלל בעסקה? אנחנו לא מסוגלים לעמוד בלחץ. מלמד (צילום: יוסי ציפקיס)

        השחקנים עצמם, שעוברים מקבוצה לקבוצה, כבר מזמן לא מפתיעים, זה דבר שבשגרה. כבר לא קשה לתהות מה עובר על איתי שכטר, שבשיא הטבעיות לובש צהוב וכחול, וככל הנראה מצליח להרגיש מחויב. כבר לא תוהים מה מרגיש דן איינבינדר, שעזב את בית"ר, חזר לבית"ר, עזב את בית"ר ועכשיו שוב חוזר לבית"ר, כאילו היה כדור שנחבט במכונת פינבול. כבר לא מופתעים ממה לעזאזל עובר בראש של בן שהר, שככל הנראה בטוח, ממש בטוח, שבקבוצה הבאה הוא יממש את הפוטנציאל שטמון בו, וסוף סוף יקבל את הכבוד הראוי לו.

        גם מהתנהלותם של הבעלים אנחנו לא מופתעים. לא מופתעים מסכומי הכסף שמושקעים פה, מהדרישות המופרזות, מעזות המצח של הלוזונים, מהאופטימיות של משה חוגג. הכל צפוי. הדבר היחיד שלא מובן, הפן המסתורי היחיד, הוא מה עובר על הקהל. איך אדם יוצא מפה לרגע, מביט על הכל מהצד ותוהה "מה זה הקקה הזה", ושנייה אחרי זה צולל פנימה בהנאה. ומילא לא הייתה קיימת נבחרת ישראל, אבל השבוע שוב חובב הכדורגל המקומי קיבל המחשה ברורה לרמה המקצועית של המשחק. דאבור וזהבי, נאתכו וכיאל, שגרירינו וכוכבינו בניכר ובארץ הקודש, קיבלו בראש מאלבניה ומצפון אירלנד, ובשיא הטבעיות, בנון שלאנטיות.

        האם זה גרם למישהו לתהות על מה כל המהומה? האם מישהו החל לפקפק באיכותם של גיבורי ליגת העל? האם זה הוריד ממחירם של דיא סבע או הכישרון הצעיר מנור סולומון? האם זה גרם לבעלי הקבוצות לעצור לרגע, ולחשוב שאולי כדאי להתחיל להשקיע בזרים מאלבניה או צפון אירלנד, אם ממילא הם חזקים יותר, מהירים יותר, טכניים יותר וזולים יותר? או אולי להביא משם מאמנים, תשתיות, מאמני נוער, משהו? האם ייתכן שהמחירים האלה, הסכומים האלה, הם אלה שיוצרים את הבועה המנופחת הזאת והם אלה שבסופו של של תהליך יוצרים נבחרת גרועה?

        חס ושלום. לעולם לא. כי אם מישהו מחפש דוגמה לעד כמה סוחף הכדורגל הישראלי, כדאי שיציץ באלונה ברקת. זו שנראתה כל כך עדינה ושלווה בתחילת דרכה, מדברת בנועם וברוגע, משדרת ניהול מתון ושפוי, אבל ככל שעובר הזמן מתגלה כחמת מזג, כבעלים שקונה שחקנים בלי לעצור, בלי לחשוב על "מה יגידו", לא מתפשרת על עונה פיננסית, לא מוכנה לוותר מראש, פשוט נסחפה לאמוציות של הענף. השיא היה בפרשת האפודה של הרוש, כשהיא כל כך רתחה, כל כך כעסה על ההתעקשות של מכבי, עד שאיבדה את קור הרוח וגרמה לעיכוב המשחק ברבע שעה. ייתכן שמיוון, על כוס מוחיטו, הכל ייראה לה הבל הבלים, אבל מפה, מבפנים, מהקלחת הרותחת, גם היא מבינה שבלי הזעם, האיבה, השמחה לאיד, התשוקה - לא יישאר פה כלום.

        אלונה ברקת בעלי הפועל באר שבע (יוסי ציפקיס)
        ככל שעובר הזמן מתגלה כחמת מזג, כבעלים שקונה שחקנים בלי לעצור, בלי לחשוב על ?מה יגידו?. ברקת (צילום: יוסי ציפקיס)