פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ברוך הבא לישראל מר הרצוג: מה מאמן הנבחרת למד מהבכורה באלבניה

        פה זה המקום עם הבלמים המוגבלים והמגנים שלא מגביהים, פה מחויבים לדרמות לפני הכדורגל, כאן אוהבים לקטול ולהלל, ובעיקר להיסחף. פז חסדאי על החוליה החלשה, הדרמה של זהבי ושידור שהמחיש את כל הבעיות של הכדורגל הישראלי

        אם אומרים שחוזקה של שרשרת נמדד בטיבה של החוליה הכי חלשה שלה, הרי שנבחרת ישראל אתמול (שישי) הייתה חזקה כמו ניסו קפילוטו (לא סימן טוב), אבל השאלה היא אחרת: האם אוהד כדורגל ישראלי, שהסתכל לפני המשחק על ההרכב, יכול היה לנבא מראש מי יהיה החוליה החלשה? האם לא נכון לומר שלפני המשחק לתפקיד "החוליה החלשה" היו כארבעה או חמישה מועמדים פוטנציאליים? קפילוטו אומנם עשה את המקסימום מבחינתו, כאילו לקח אחריות באופן מודע וניסה לחפות על חבריו ("עזבו, אני כבר אעשה את השטויות, עליי"), אבל האמת שדי היה לתת מבט חטוף בדף ההרכבים ולעבור על שמות השחקנים בחוליית ההגנה כדי לדמיין את החורים והכשלים שצפויים לנו מאחור. לא נדרש להיות גאון טקטי גדול, אלא סתם להכיר את הדמויות. מלכתחילה זו הייתה שרשרת מלאת חורים, שגם ככה חוברה לה לראשונה לפני ימים ספורים.

        שרן ייני, למשל, היה שחקן ספסל במכבי תל אביב, רק בגלל פציעות השתחל להרכב בקבוצתו, ופתאום הוא שוב הסלע של הנבחרת, המנהיג הוותיק. עאיד חבשי, שרשם הופעת בכורה בנבחרת, מעד בעברו במשחקים הרבה פחות מלחיצים, מול חלוצים הרבה פחות מיומנים, במפעלים שוליים יותר מגביע האומות. אלי "דורש 800 אלף יורו לעונה" דסה רושם פתיחת עונה מקרטעת, בלשון המעטה, אוהדי מכבי תל אביב תוהים מדוע הוא עדיין פותח בהרכב בקבוצתם, ובאופן מצמרר, מתברר שעדיין אין אופציות עדיפות עליו לנבחרת הכדורגל הלאומית. בנוסף, אירוניה היא שדסה וטאלב טואטחה, המגן בצד השני, ידועים במגבלותיהם ההגנתיות, ולכן לכאורה אידיאלים למערך הזה לאור היכולת ההתקפית שלהם - אך למעשה אינם מסוגלים להגביה בצורה מדויקת לרחבה. אז מה הקטע? במה הם כן טובים?

        עוד בנושא:

        ערן זהבי שוחרר מהנבחרת בגלל הפציעה, גם בירם כיאל שוחרר בגלל אירוע פרטי
        גורם בנבחרת ישראל: "היציאה של ערן זהבי השפיעה לרעה על כולם"
        הרצוג: "עדיין אופטימי לקראת העתיד", זהבי על ההחמצה: "הרגשתי קליק ברגל"
        חיימוב 6, זהבי 5, דאבור 4, קפילוטו 3: ציוני נבחרת ישראל באלבניה

        עאיד חבשי שחקן נבחרת ישראל (רויטרס)
        איך הוא נהיה פתאום שחקן הרכב בנבחרת ישראל? אעיד חבשי (צילום: רויטרס)

        אבל אוהדי נבחרת ישראל אנחנו, לא סתם למודי סבל אלא ממש פגועי ראש מכל המכות שהונחתו עלינו, ואיכשהו הגענו למשחק אופטימים, באופן יחסי כמובן. כי הגיע צוות חדש, שהכניס אנרגיות מחודשות. ובהתחלה צרם לשמוע במסיבות העיתונאים את האנגלית במבטא גרמני שלהם, עם כל האסוציאציות שזה מעלה, אבל הם באמת מדברים לעניין, אומרים את הדברים הנכונים, נראים רציניים וענייניים, וחוץ מזה, אם ברקוביץ' כל כך נגדם, איך אפשר שלא להיות בעדם?

        זה גם התחיל טוב. כבר בהמנון הייתה תחושה טובה. בתקופה שבה חלקים רבים במדינת ישראל נסחפים ללאומנות, גזענות וכפייה דתית, היה ממש משמח לראות נבחרת עם קפטן צ'רקסי, שחקן אתיופי, ארבעה ערבים בהרכב, שני שחומי עור, צוות אוסטרי, וכל זה בשישי בלילה, בערב שבת, על אפם ועל חמתם של המזועזעים מגשר איילון. לרגע נראינו מדינה נורמלית, עניינית, שפויה, עם מדים יפים. ואז התחיל המשחק, וגם הכדורגל היה סביר. הזדמנויות, צירופי מסירות, זהבי יורד לגליצ'ים. הייתה תחושה שמשהו יכול לקרות, והרי רק בשביל זה הביאו את הרצוג, בשביל השינוי, הריענון, היכולת לחוש תקווה. כי בינינו, האם יש עוד מדינה באירופה מלבד לאוסטריה שעדיין זוכרת את הימים היפים של הכדורגל הישראלי? מי עוד יכול להאמין בנו?

        אבל כמו שמאה חכמים לא יצליחו להוציא מקרקעית הנהר אבן שטיפש אחד זרק, כך מאה מאמנים מהטופ האירופאי (ולא שהרצוג הוא כזה) לא יצליחו למנוע מבלם ישראלי למעוד ולהתבלבל ולסדר גול ליריבה. כי בסופו של דבר, עם כל הכבוד להכנה הטקטית, לבחירת הסגל וההרכב, לשיחות המוטיבציה ולתוכניות החומש - בסופו של דבר זה קפילוטו, שצריך להתמודד עם חלוץ יריב, לקפוץ בתזמון הנכון, לפגוש את הכדור עם הרגל הזווית הנכונה, להישאר עומד על הרגליים. זה לא פשוט כמו שזה נשמע.

        אנדי הרצוג, מאמן נבחרת ישראל (רויטרס)
        "כמו שמאה חכמים לא יצליחו להוציא מקרקעית הנהר אבן שטיפש אחד זרק, כך מאה מאמנים מהטופ האירופאי (ולא שהרצוג הוא כזה) לא יצליחו למנוע מבלם ישראלי למעוד ולהתבלבל ולסדר גול ליריבה" (צילום: רויטרס)

        בנוסף, ההרצוגים והרוטנשטיינרים לא מבינים שהם צריכים להתמודד פה עם דרמות גדולות ומורכבות, שהן הרבה מעבר לכדורגל, הרבה מעבר לעניינים מקצועיים. ערן זהבי, למשל, כמה רגש הוא סוחט מהקהל, כמה אנרגיות, כמה אמוציות לכאן ולכאן. כל פעולה שלו נבחנת, כל ג'סטה קטנה שלו נשפטת, "הוא נראה מחויב מתמיד, אין עוד מלבדו" אומרים מעריציו, "בושה שסלחו לו, לעזאזל הנבחרת הזאת" אומרים שונאיו. אתמול הוא הספיק לבשל כדור גדול לכיאל, להחמיץ מול שער ריק (אולי אחרי הליגה הסינית הוא הופתע למראה שוער שמנסה להגיב), ודווקא שם, מול השער החשוף, בדיוק ברגע הזה, אחד הקילרים הכי גדולים שזכורים פה היה צריך להרגיש קליק ברגל, כדי להגדיל את הסיפור, להעצים, להפוך את הכל למוגזם. לפעמים נראה כאילו כולם רק ניצבים בסיפור שלו.

        ואם הרצוג באמת רוצה להבין כמה הכל סוער פה, כמה אמוציות וחוסר פרופורציה יש במקום הזה על ענף מדשדש, ענף בלי אף נציגה באירופה אחרי הדחות מול קבוצות מקפריסין ונורבגיה - כדאי היה שיקשיב לשידור אתמול בערוץ הספורט, ויבין את ההיסחפות, לפה ולשם ולכל הצדדים. מצד אחד ניצב לו שגיא כהן, שקוטל בסיום את המאמן החדש (זה שעובד עם הנבחרת ימים ספורים, כן?), עם פרשנות מתלהמת ואגרסיבית, כאילו החלטה או שתיים של הרצוג הן אלה שאחראיות לכל הכשלים בענף; ומצד שני עמיחי שפיגלר ועומרי אפק, שהתלהבו ממנור סולומון בטירוף חושים אמיתי, השוו אותו לאמבפה, ודיברו עליו כעל תקווה של עם שלם ויהלום של פעם בדור, ולא כעוד שחקן צעיר, מוכשר ומבטיח, שמתנהל במציאות ישראלית ייחודית, בליגה מלאת כסף ואשפי תקשורת ויחצ, כאילו כבר לא שמענו בעבר על הדבר הבא (גם ניר ביטון נבחן בסיטי), כאילו לא כולנו כבר למודי אכזבות שיודעים שכדאי להיזהר בלשוננו ולהימנע מבניית ציפיות לא ריאליות. כן מר הרצוג, ככה זה פה, תתרגל: הרבה יותר רגש מכדורגל. כרגע צריכים פה מישהו שרוצה לעבוד.

        מנור סולומון, נבחרת ישראל (AP)
        כבר זכה להשוואות לאמבפה. מנור סולומון (צילום: AP)