"הגול הזה היה סנסציוני. צפיתי במשחק בסלון, וברגע שהבעיטה של אנדי הרצוג נשקה לרשת, כל מי שהיה בבית פשוט נעמד המום מול הטלוויזיה. זה היה רגע כל כך גדול בהיסטוריה של הכדורגל האוסטרי".
יוהנס ארטל, שהגיע בעצמו לנבחרת אוסטריה ורשם במדיה שבע הופעות בין 2006 ל-2007, היה אז בן 15. בכתבה למגזין "דיס פוטבול טיימס", הוא תיאר את התחושות של מדינה שלמה.
עוד בנושא:
21:45, ספורט 5: ישראל מתחילה את דרכה בליגת האומות בחוץ מול אלבניה
כמו בימי אנדי הרצוג: אוסטריה ניצחה 0:2 את שבדיה במשחק ידידות
השניים הם הגבול: על השילוב המבטיח בין ערן זהבי למונס דאבור
"ערן זהבי רצה לשחק כחלוץ, אבל ההחלטה לא נובעת ממאבקי אגו עם מונס דאבור"
כי עם כל הכבוד לבעיטה החופשית ההיא - שעברה בין הרגליים של אבי נמני, הכניעה את דודו אוואט וקרעה את הלב ל-42 אלף הישראלים ביציעי אצטדיון רמת גן ולעוד מאות אלפים מול מסכי הטלוויזיה ב-27 באוקטובר 2001 - השער הכי מפורסם של אנדי הרצוג נכבש בכלל קצת יותר מארבע שנים קודם לכן. זה היה שער הזהב. הרגע הכי קסום בקריירה הבינלאומית שלו.
אז לכבוד המשחק הראשון של האוסטרי כמאמן נבחרת ישראל ואולי כדי לספק השראה גם לשחקנים בכחול-לבן, הנה תזכורת לערב בו "הרצוג הנחית את הפטיש על שבדיה" ולקח את אוסטריה למונדיאל האחרון שלה.
6 בספטמבר 1997. אצטדיון ארנסט האפל בווינה היה מלא עד אפס מקום לכבוד המשחק הכי חשוב של אוסטריה במסגרת בית ד' של מוקדמות המונדיאל. הנבחרת של הרברט פרוהסקה כבר ניצחה את שבדיה בחוץ 0:1, משער של הרצוג כמובן, אבל הגיעה למשחק כשהיא רק במקום השלישי, אחרי סקוטלנד ושבדיה. לסקוטים היה משחק עודף, בעוד שבדיה ידעה שתיקו מקרב אותה למונדיאל כי נותרו לה משחקי בית מול לטביה ואסטוניה. מבחינת אוסטריה, זה היה משחק של להיות או לחדול.
ההתרגשות באצטדיון הייתה בשיאה והשפיעה כנראה גם על השדר הוותיק האנס הובר. כאשר עברו אליו לפני המשחק, הובר שינה לפתע את קצב הדיבור וסיפק רגע טלוויזיוני בלתי נשכח. רשתות חברתיות עוד לא היו אז, וכולם תהו מה לעזאזל הם ראו על המסך. צופים הודו כי חששו שהובר חטף שבץ לנגד עיניהם, היו שתהו האם הגיע שיכור או מסומם לשידור. רק ימים לאחר מכן התברר כי הוא שמע את עצמו בעיכוב באוזניות ולכן דיבר בצורה איטית ובלתי מובנת, אבל הסצנה הזו בכל מקרה נכנסה לפנתיאון.
כך גם המשחק. כי בערב הזה בווינה היה הכול, חוץ מכדורגל טוב. אצטדיון מלא באקסטזה, מתח שיא, פאדיחה טלוויזיונית, שלוש הרחקות וכאמור שער חלומי.
שבדיה הייתה עדיין בעיצומו של דור הזהב שלה. אחרי חצי גמר היורו הביתי ב-1992 וחצי גמר המונדיאל בארה"ב ב-1994, היא הייתה הפייבוריטית הגדולה לסיים ראשונה בבית. הסיכויים שלה גברו בדקה ה-40, כאשר טוני פפר כיסח מאחור את מרטין דאלין והשאיר את המארחת ב-10 שחקנים. אלא שנראה היה ששבדיה מסתפקת בתיקו, וכך אוסטריה הרשתה לעצמה לצאת למתפרצות. אחת כזו, בה הרצוג שלח את המחליף פטר שטוגר בדקה ה-68, הובילה להרחקתו של רולנד נילסון.
שתי הנבחרות נותרו ב-10 שחקנים, ובחלוף שמונה דקות הגיעה "הנחתת הפטיש" של הרצוג. פר זטרברג איבד, טוני פולסטר השתלט על הכדור בחצי המגרש האוסטרי ומסר מיד למספר 10 בלבן-שחור. הרצוג, שלאורך מרבית שלבי המשחק זכה לשמירה כפולה ואפילו משולשת, מצא עצמו פתאום לבד. הוא הוביל את הכדור באין מפריע מול שלושה בלמים שבדים, המשיך להתקדם, ראה את יואכים ביורקלונד מתקרב אליו ואז שחרר את הנצרה מ-22 מטרים ושלח כדור אדיר לפינה הרחוקה של תומאס ראבלי הוותיק, שערך את הופעתו ה-140 בשערה של שבדיה. 0:1 אדיר של אוסטריה בדקה ה-76.
כל האצטדיון נכנס לטירוף, אבל להצגה הזו הייתה עוד מערכה. מסירת עומק נהדרת של ניקלאס אלכסנדרסון בדקה ה-82 הותירה את זטרברג לבד מול מיכאל קונסל, שגלש לעברו והכשיל אותו מחוץ לרחבה. השופט הספרדי אנטוניו לופס נייטו שלף אדום שלישי במשחק והותיר את אוסטריה בתשעה שחקנים. לפרוהסקה נותרו עוד שני חילופים, כך שהוא הכניס את פרנץ וולפהארט לשער במקום הכובש הרצוג. השוער הוותיק עשה את העבודה עם שתי הצלות ונתן את האות לחגיגה הגדולה. אוסטריה תלויה בגורלה.
"זה אחד מרגעי האושר המושלמים בקריירה שלי, הניצחון הזה שימח מדינה שלמה", נזכר הרצוג בראיון ב-2013. "היה משחק משוגע, שלושה אדומים. כבר היינו מוכנים לחתום על 0:0, אבל אז זה הגיע". ארבע ימים לאחר מכן ניצחה אוסטריה בבלארוס, וחודש לאחר מכן היא השלימה את העבודה עם רביעייה מול אותה יריבה כדי להבטיח את המקום הראשון ולהעפיל למונדיאל השישי בתולדותיה והאחרון עד כה. סקוטלנד תפסה את המקום השני והשיגה את הכרטיס לצרפת כסגנית הכי טובה, ואילו שבדיה נשארה בבית למרות שניצחה בשני מחזורי הסיום ונפרדה בעצב מדור הזהב שלה, שהיה מקבל הזדמנות נוספת בטורניר גדול אלמלא הטיל של הרצוג. קשר ורדר ברמן הפך רשמית לסיוט של השבדים.
משחקי המוקדמות הוכיחו כי נבחרת אוסטריה שייכת להרצוג. הוא הברומטר שלה, הוא השחקן הכי יצירתי והוא זה שיודע להתעלות כשהכסף מונח על השולחן. "הרצוג תמיד מצא פתרונות, גם במצבים הכי קשים", אמר העיתונאי האוסטרי מרקוס גייסלר למגזין "דיס פוטבול טיימס" בשנה שעברה. "הוא מעולם לא איבד את קור הרוח שלו ויכול היה לספק את המסירה המושלמת. גם הייתה לו בעיטה נהדרת - חזקה וכמעט תמיד למסגרת. זה מסביר מדוע כבש כל כך הרבה כקשר. המונדיאל הזה אמור היה להיות הטורניר שלו. הוא היה בגיל המתאים ובכושר המתאים, אבל הפציעה מנעה ממנו לעמוד בציפיות. גם שלו".
הרצוג נפצע בצורה קשה במשחק האחרון של המוקדמות מול בלארוס, כחודש לאחר השער הגדול לרשת שבדיה, והבין אז שהחזרה שלו תהיה גבולית. לכושר משחק מלא, הוא יחזור, אם בכלל, ממש לקראת המונדיאל. בתקופת ההכנה לטורניר בצרפת הגיעה פציעה נוספת בכף הרגל ומאמן פרוהסקה, ששיתף פעולה עם הרצוג בנבחרת עשור קודם לכן, התלבט אם להכלילו בסגל למונדיאל. בסופו של דבר נכנע לרגש וזימן את הקשר למרות המגבלה הפיזית, ולימים הודה כי טעה בהחלטתו.
אחרי שפתח במשחק הראשון מול קמרון ונראה מוגבל בתנועה שלו, הרצוג שותף רק כמחליף בשני המשחקים הבאים והסתפק בשער בפנדל בהפסד 2:1 לאיטליה, כשאוסטריה סיימה את דרכה בשלב הבתים עם שתי נקודות. "המונדיאל בצרפת זו האכזבה הספורטיבית הגדולה בחיי", הודה שנים לאחר מכן. "הייתי מנוסה, הייתה לנו נבחרת נהדרת והייתי בכושר שיא. אבל באוקטובר נאלצתי לעבור ניתוח וידעתי שייקח לי שמונה חודשים לחזור לכושר, הייתי בטוח שאספיק לחזור בזמן, אבל היו מהמורות בדרך. הכאב לא עבר, שיחקתי עם משככי כאבים ובאימונים נזהרתי. לא הגעתי בכושר. במשחק השני כבר הייתי מחליף, היקום קרס מבחינתי".
"הרצוג שוב לא זכה להראות את היכולות שלו על הבמה הכי גבוהה, כי במונדיאל 1990 הוא היה צעיר מדי מכדי להשפיע וב-1998 זו הייתה הפציעה", הסביר גייסלר. "חבל שכל העולם לא זכה לראותו כמו שהאוסטרים או אוהדי הבונדסליגה ראו". למרות התסכול הגדול ואקורד הסיום הצורם של דור הזהב עם התבוסה ההיסטורית 9:0 בספרד במרץ 1999, הרצוג המשיך לשחק בנבחרת וב-2002 עבר את חברו פולסטר והפך לראשון אי פעם שמגיע ל-100 הופעות במדים הלאומיים.
הקשר פרש בסופו של דבר עם 26 שערים ב-103 משחקים בינלאומיים, וב-2005 חזר לנבחרת כאיש צוות של המאמן הזמני וילי רוטנשטיינר. הרצוג היה אמון על הקשר עם השחקנים, שרובם ככולם העריצו אותו וגדלו על "השער הנצחי" נגד שבדיה שנכנס להיסטוריה גם בזכות יופיו וגם בשל חשיבותו הרבה.
מרקוס קייזנבנר, שזומן לסגל הראשון של הרצוג ורוטנשטיינר ב-2005, אמר: "כל שחקן צעיר באוסטריה הסתכל עליו בהערצה, אני זוכר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בי כשזכיתי לשחק תחתיו. כולם דיברו על רגל שמאל שלו, אבל הייתה לו תכונה מדהימה שלא לכולם יש וזו התשוקה המוחלטת למשחק, שהיא אולי הנכס הכי גדול שלו".
האם ידביק בתשוקה הזו גם את שחקני נבחרת ישראל? נותר רק לקוות.