אמא, הבאתי אבדיה: היום שבו הכדורסל הישראלי יכול להביט במראה ולהתגאות

ביום ראשון שעבר הפסידה נבחרת קרואטית בגמר לצרפתי בן 19 בשם קיליאן אמבפה מפריז סן ז'רמן.

ביום ראשון הזה הפסידה נבחרת קרואטית בגמר לישראלי בן 19 בשם גיל בני ממכבי רעננה.

ישראל אלופת אירופה. נכון, זה רק עד גיל 20. ונכון, המבחן האמיתי של נבחרות עתודה הוא בכלל לייצר שחקנים לנבחרת הבוגרת. ונכון, חלק מהיריבות בטורניר נאלץ להסתדר ללא כמה מהכוכבים הבולטים. ונכון, עד עכשיו מתקשים בארץ להבין אם לעיר שבה הכל קרה קוראים קמניץ או בכלל חמניץ. ונכון, אנחנו לא משלים את עצמנו שממדינה שהידרדרה לשיפולי שלב הבתים של היורובאסקט הפכנו לאימפריה זוללת תארים.

אז מה. ישראל אלופת אירופה. מותר להניח ליום אחד לציניות, ופשוט לעצור לרגע, להתרגש, ליהנות, לחוות ולנצור את הרגע. דווקא בגלל השפל שאליו הגיע הענף בשנים האחרונות. דווקא בגלל שאולי ההישג הזה לא יחזור על עצמו שוב בקרוב, אם בכלל. דווקא בגלל שמדובר בשחקנים שעדיין ניזונים מאהבה נטו למשחק ולכדור, ושעוד לא "התקלקלו" בהתמסחרות המקצוענית. הכי אמיתי, הכי תמים, הכי טהור, כפי שהגדיר זאת עודד קטש. כמו הספורט שכולנו התאהבנו בו כילדים.

נבחרת העתודה אלופת אירופה, סיקור מיוחד

סגירת המעגל של בית הלחמי והתרומה של פיני גרשון: גיבורי הזכייה השקטים
גם בארצות הברית ובאירופה התלהבו מישראל: "זוסמן מדהים, אבדיה נהדר"
תפנית במכבי תל אביב: רצון להשאיר את יובל זוסמן, לחץ גם על דני אבדיה
עודד קטש: "זה אושר טהור, תמים ואמיתי. כאוהד, פשוט נהניתי לצפות"

83:57 - ההפסד הכי גבוה של עתודת צרפת מאז 2002.
98:75 - ההפסד הכי גבוה של עתודת ספרד מאז 2004.
106:84 - ההפסד הכי גבוה של עתודת יוון מאז 2013.

על פניו, כביכול ולכאורה, הנבחרת לא עברה דרך קשה מדי בדרך אל התואר. רומניה היא הנבחרת היחידה שלא ניצחה בטורניר; יוון סיימה במקום ה-13 וניצלה ברגע האחרון מירידה לדרג ב'; ספרד, שנותרה מחוץ לחצי הגמר לראשונה מאז 2006, גירדה בקושי את המקום השביעי; צרפת הפסידה גם במשחק על מדליית הארד; וקרואטיה רשמה בסך הכל הופעת בכורה בגמר.

אבל כל זה, כאמור, רק על הנייר. ישראל דילגה על פני הגדולות שבמדינות הכדורסל באירופה. שחקניו של אריאל בית הלחמי הפגינו בגרות ואופי, שלא תמיד אפשר למצוא אצל כדורסלנים בגיל צעיר כל כך. הם יכולים לשחק בליגת המשנה, או לא לשחק בכלל, אבל יש בהם משהו בשל יותר מבחינה מנטלית. אגב, וכשהפער הזה ייסגר, ביום לא רחוק, גם הפערים מאותן נבחרות ייעלמו, וכבר לא נביס כנראה את צרפת, ספרד ויוון בפער מצטבר של 71 נקודות תוך פחות משבוע.

ישראל לא סתם פירקה את יריבותיה השונות בדרך לקרב על התואר; עד לגמר, היא הכריעה את כל המשחקים כבר ברגעיהם הראשונים. ששת ניצחונותיה בטורניר הושגו בהפרש ממוצע של 23.5 נקודות - ו-18.3 מתוכן נפערו עוד לפני הירידה להפסקת המחצית.

לפעמים, כשהדרך נראית קלה מדי, וכשהכל עובד בצורה חלקה מדי, מקונן חשש ממשי שהכל יקרוס עם הופעתו של המשבר הראשון. אתמול, בתחילתו של הרבע השלישי, הגיע רגע המבחן. קרואטיה פתחה מבערים וסגרה בתוך שתי דקות כמעט את כל ההפרש שהושג בשני רבעים, כשצימקה מ-45:34 ל-47:45. אחרי שנטל פסק זמן מוקדם ובהול, בית הלחמי שיגר לפרקט את גבי צ'צ'שווילי במקום הקלע המוביל שלו נכון לאותו רגע (בני) ואת עידו שבת במקום אבדיה.

בשמונה הדקות שנותרו עד סיום הרבע פגעו הקרואטים ב-1 מ-13 מהשדה ואיבדו חמישה כדורים. ישראל רצה ל-0:7 ול-5:13, ולמעשה הכריעה את הגמר. לא שעשר נקודות הפרש (50:60), כשנותרו עשר דקות לסיום, הן ערובה לגארבג' טיים; אבל זה היה שח-מט של בית הלחמי, שמוטט את היריבה מבחינה פסיכולוגית.

מקום שני בנקודות (84.7).
מקום שני במספר שלשות (9.4).
מקום רביעי באחוזים לשלוש (36.9).
הכי הרבה חטיפות (11.7).
הכי מעט איבודים (11.0).

אומרים לזכותו של המאמן הישראלי שהוא טקטיקן דגול, ואומרים לגנותו שבמקום ללמד יסודות הוא מעמיס על שחקניו דו"חות סקאוטינג במסגרת הנבחרות הצעירות. כך או כך, העתודה באה מוכנה לכל משחק. היא הפגינה אגרסיביות. היא עטה על היריבות כחיית טרף. היא רצה. היא שרטה. היא הייתה כל מה שנבחרת ישראלית, הסובלת מחיסרון מובנה בעמודות הסנטימטרים, האתלטיות ומאסת השרירים, צריכה לעשות.

מה שיפה ומיוחד בנבחרת הזו הוא שלא כל החסרונות הרגילים באו בה לידי ביטוי. כבר הרבה שנים לא צמח בישראל גארד גבוה, אחראי ומגוון כמו יובל זוסמן; כבר המון שנים לא גדל בארץ כוכב עם סט תכונות מרשים כמו דני אבדיה; ובהיעדר פיור שוטרז בדור האחרון, אפשר להביט על 38 השלשות שהמטירו בני ובריסקר בטורניר - 5.5 בממוצע למשחק ב-45.7 אחוזי דיוק - ולהתענג.

ואז חייבת להישאל השאלה: מה הלאה? אבדיה, בן 17 שנים, שישה חודשים ו-20 ימים, זכה באליפות אירופה ונבחר לחמישיית הטורניר, אבל אסור לו אפילו לשתות שמפניה בגלל גילו הצעיר. הוא סיים את הטורניר עם ממוצעים מרשימים של 12.7 נקודות ו-6.4 ריבאונדים; פעם בעשור, בקירוב, קורה דבר כזה. האחרון שהעמיד מספרים דומים באליפות עד גיל 20, עוד לפני שמלאו לו 18, היה אלסנדרו ג'נטילה ב-2010, שקלע 17.5 נקודות למשחק במדי העתודה של איטליה.

עד הקריסה (בעיקר המנטלית) שדירדרה את הקריירה של ג'נטילה בשנתיים האחרונות, הוא הספיק להפוך לשחקן יורוליג לגיטימי פלוס בזכות עקומת התקדמות נכונה. איך נהגו איתו? בגיל 18, מיד לאחר שכיכב בנבחרת הצעירה, הוא היה שווה 7.7 נקודות ב-18 דקות לערב במדי בנטון טרוויזו ביורוקאפ; באמצע העונה הבאה עבר לארמאני מילאנו, ובגיל 21 כבר היה הסקורר השני בטיבו שלה - כשרק פציעה שלו, משוכנעים באיטליה עד היום, מנעה מהקבוצה להעפיל לפיינל פור על חשבון מכבי תל אביב. כן, אפשר לקחת בני "טיפש עשרה" ולזרוק אותם למים העמוקים. גם בליגה, גם בזירה האירופית.

הזכייה המרגשת של העתודה מגיעה שלושה חודשים אחרי השבתת הליגה, ובשיאו של הפולמוס המתיש סביב מעמדם של השחקנים הישראלים, המתאזרחים והזרים. זו שעתם הגדולה של הפופוליסטים. מצד אחד יטענו הטוענים כי אם רק תיתנו למקומיים לפרוח ולשחק, הם יוכיחו עד כמה הם טובים וראויים; מצד שני ידווחו המדווחים כי אם כוכבי הענף הם בניהם של מארק בריסקר, זופר אבדיה, דיוויד בלאט ובראד ליף (הלוואי), איך אפשר לבוא בטענות למתאזרחים ולעולים ש"באו לגנוב לצברים מקומות עבודה"; מצד שלישי יבקרו המבקרים את מכבי תל אביב שמייבשת ומספסלת את הצעירים שלה, בזמן שאבדיה וזוסמן גדלו להיות כל כך טובים ונוצצים, ולא ממש נהרסו כשבין אוקטובר ליוני הם בכלל לובשים צהוב.

כששואלים למה לא גדלים כאן ברקוביצ'ים, גורדונים, קטשים וטפירוים, נוטים לטעות ולחשוב מדוע אין כבר "שחקני חמישייה" לגיטימיים מתוצרת הארץ; אבל הייחודיות של אותם שחקנים הייתה במנהיגות שלהם, בקור הרוח ובאפשרות לקחת אחריות ולקבל את ההחלטות המכריעות. פחות מעניינת השאלה אם הישראלים יקבלו 17.4 או 23.6 דקות בממוצע; כדי לגדל שחקנים שהופכים להיות מנהיגים, הם זקוקים לאמון המלא מהמאמנים, שבפסק הזמן המכריע של משחק צמוד לא יציירו תרגיל שיבודד גארד זר כזה או אחר, אלא יגידו לזוסמן/אבדיה/בני ואחרים לקחת את הזריקה שחורצת גורלות.

נבחרות שהגיעו שנתיים ברציפות לגמר היורו עד גיל 20:
ישראל 2017, 2018.
ספרד 2014, 2015, 2016.
יוון 2009, 2010.
צרפת 2009, 2010.
סרביה 2006, 2007, 2008.

במובן מסוים, הטוב עוד לפנינו. הרבה לפני שנקבעה זהות האלופה, הוכרז כי אליפות אירופה עד גיל 20 תיערך בשנה הבאה בתל אביב. וזו הזדמנות שנפלה משמיים למנף את הזכייה ולמסמר את הקביעה שהכדורסל הוא הענף הקבוצתי המוביל והמצליח בישראל, על ידי משיכתם של עוד אוהדים רבים ובעיקר עוד ילדים להפוך לשחקנים בפוטנציה.

המשימה הזאת תוטל על איגוד הכדורסל, ובעיקר על המנהל המקצועי פיני גרשון. בתור בעל השכר הגבוה ביותר בארגון, וכמי שהוא גם דמות צבעונית ושנויה במחלוקת, גרשון מושך אש. הרי ככה זה ישראלים: אם אתה מרוויח הכי הרבה כסף, יגידו עליך שאתה לא עושה כלום. במקרה הזה מדובר בטעות גדולה.

מקרה הבוחן של אבדיה מוכיח כמה חשוב שתהיה דמות דומיננטית במסדרונות הצרים ובחלונות הגבוהים של הענף. סרביה כבר סימנה את הטאלנט הצעיר ורצתה אותו אצלה; היא הייתה מוכנה להציע לו לא מעט כדי שיעבור לשחק בנבחרות הצעירות שלה, והפעילה עליו לחץ כדי שיקפוץ על העגלה המנצחת. רובנו היינו מנצלים את ההזדמנות הזו, אבל האיגוד - בהובלת גרשון - הסכים לזרוק אותו למים העמוקים בגיל צעיר ולתת לו את הבמה שמשפחתו רצתה, ובכך "לנעול" אותו כשחקן נבחרות ישראל לכל הקריירה. ורק על זה, מגיעים למנהל המקצועי דיבידנדים על ההצלחה. אמא, הבאתי אבדיה!