בקיץ 2010 הייתה רבקה מרינו על גג העולם. "שיחקתי נגד ונוס וויליאמס בסיבוב השני של ה-USOPEN", סיפרה מרינו בספטמבר 2013, "בזמנו היא הייתה מקום רביעי בעולם, ולא שיחקתי אף פעם נגד מישהי ברמה הזאת. הצלחתי לדחוף אותה למשחק צמוד, והפסדתי 7:6 במערכה הראשונה, היא ניצחה גם במערכה השנייה 6:3, והפסדתי את המשחק. זאת הייתה הזדמנות מדהימה שלא אשכח לעולם, ובסיום המשחק היא ניגשה אליי ואמרה לי: 'עכשיו אני יודעת איך זה לשחק מולי'. זה היה מדהים. מחמאה מספורטאית ברמה הכי גבוהה בעולם, כזאת שהרבה אנשים מכבדים ומעריצים, שתהיה בהיכל התהילה. אם היא אומרת עלייך דבר כזה, אז את לוקחת את זה לתשומת ליבך. אמרתי לעצמי - 'אם יש לי את היכולת הזאת, אני צריכה להמשיך עם זה'".
קצת פחות משנה אחרי אותו משחק נגד וויליאמס, מרינו קרסה. השחקנית שסחבה את טניס הנשים הקנדי על כתפיה באותם השנים פשוט לא הייתה יכולה יותר. כמה חודשים אחרי שהגיעה לדירוג השיא שלה בקריירה (38) היא הפתיעה והודיעה שלוקחת הפסקה כדי להתאושש מנטאלית. אחרי חצי שנה ללא טניס, מרינו חזרה בספטמבר 2012 בתקווה לקאמבק אך הוא לא צלח. בתחילת 2013 הודיעה על פרישה ממשחק פעיל בשל דיכאון קליני, ואז היא ממש לא התחרטה על כך. "עשיתי מסיבת פרישה גדולה, אני במקום כל כך הרבה יותר טוב עכשיו", הכריזה באותה שנה. אבל כעת, ארבע וחצי שנים לאחר הפרישה, הסיפור מקבל תפנית נוספת: בצל מחלת הסרטן בה לקה אביה, מרינו חזרה לשחק ומטפסת במהירות בדירוג העולמי בדרך למה שנראה כאחד מסיפורי הקאמבק הגדולים של הספורט העולמי.
עוד בנושא
דודי סלע בדירוג הכי נמוך מאז 2007, סרינה ודג'וקוביץ' חוזרים לטופ
נובאק דג'וקוביץ': "פעם ראשונה שקראו לי 'אבא' מהיציע, זה מושלם לקאמבק"
קרבר: "זה חלום שמתגשם", סרינה: "שיחקתי בשביל כל האימהות"
רבקה מרינו מגיעה ממשפחה ספורטיבית. דודה היה אלוף אולימפי מהמשחקים האולימפיים ברומא 1964 בחתירה. גם אחיה המשיך באותו המקצוע, ולמד באוניברסיטת ברקלי, אך מרינו התאהבה דווקא בטניס. מגיל 10 היא הייתה עם מחבט ביד, הלכה והתקדמה עד שהפכה לטניסאית נוער טובה מאוד. "בגיל 17 הייתי צריכה לקבל החלטה - ללכת ללמוד באוניברסיטה כמו שתכננתי ולשחק שם, או ללכת על קריירה מקצוענית", סיפרה, "כולם אמרו לי שאני כל כך טובה, אז החלטתי ללכת על זה, על קריירה מקצוענית".
ואכן, מהר מאוד מרינו פרצה. המשחק ההוא נגד וויליאמס נערך כשעוד לא מלאו לה 20, והפריצה המדהימה שלה, הפכה אותה לכוכבת בין רגע, "אף אחד לא הכין אותי לרגע הזה, אני לא הטיפוס שהיה רגיל לכל התקשורת הזאת, הייתי ביישנית מאוד וברחתי מאור הזרקורים, וזה היה לי קשה מאוד". במקביל להצלחות ולהתקדמות, הלחץ הנפשי בעקבות הריחוק מהבית בוונקובר התגבר עד שהפך לבלתי נסבל. "התגעגעתי כל כך לבית שלי. הרגשתי שאני מפספסת דברים כל כך חשובים בחיים של אנשים אחרים וגם בחיים שלי. מעולם לא הייתי בבית ביום הולדת שלי, בימי הולדת של המשפחה והחברים שלי, פספסתי חתונות, לידות, הלוויות. פספסתי הכול".
ואם לא די בכך, מרינו סבלה מהצקות חוזרות ונשנות ברשת, בימים שבהם התופעה עוד לא הייתה ידועה ומסוקרת כל כך, ולא זכתה לגינוי נרחב. הפסדים לא צפויים גררו תגובות מרושעות, והספורטאית הקנדית העידה על עצמה שהייתה יושבת במיטה וקוראת הכול כשהיא לא מפסיקה לבכות. קצת לפני שעלתה למקום ה-38 בעולם, ואחרי שטיפסה לסיבוב השלישי ברולאן גארוס, מרינו פשוט נשברה. "הייתי עצובה, אבל הסתרתי את זה, לא רציתי להיות נטל כי הייתי אמורה להיות חזקה. נסעתי בברימינגהאם באוטובוס בדרך למגרש, והתחלתי לבכות. לא ידעתי למה בכיתי, לא הייתה סיבה, אף אחד לא מת, אף אחד לא היה חולה. פשוט הייתי עצובה ולא הצלחתי להכיל את זה עוד. המאמן שלי שאל אותי מה לא בסדר, וכשלא ידעתי לענות הוא עצר אותי ואמר לי שאני צריך עזרה מקצועית. הוא שלח אותי לפגישה עם מטפל, ואני מודה לו על זה כי הובחנתי כסובלת מדיכאון קליני".
מרינו המשיכה לשחק, אבל מצבה הלך והתדרדר. השנה הודתה כי היו לה מחשבות אובדניות באותה תקופה, אבל היא המשיכה לשחק, "זה לא שהייתי כל היום במצב של דיכאון. יכולתי לתפקד, אבל היו ימים שהיו פשוט רעים יותר מהאחרים. היו ימים שלא יכולתי לצאת מהמיטה". לאחר שהתחילה את סדרת הטיפולים הוחלט שמרינו תיקח הפסקה מטניס. אך לאחר שהמצב לא השתפר אחרי שבעה חודשים, החליטה לפרוש סופית. "באמת שהאמנתי שהחלק הזה בחיים שלי נגמר, שלא אחזור לשחק יותר", סיכמה.
סיפורה של מרינו התפרסם בכל רחבי קנדה, אך נשכח במהירות בעיקר בזכות עלייתה לגדולה של טניסאית קנדית אחרת, ג'ני בושאר. מרינו, מצידה, עברה שינוי בחייה - היא נרשמה לאוניברסיטת בריטיש קולומביה, והצטרפה לנבחרת החתירה, בדיוק כמו דודה ואחיה, "זה כל כך שונה וכל כך נכון מבחינתי להצטרף לספורט קבוצתי פתאום, נבחרת של נשים שעובדות ביחד כדי להגיע לאותה המטרה", סיפרה השנה, "זה הפך את החוויה הלימודית שלי להרבה יותר טובה, ואפשר לי להיות חלק מהקהילה". בתחום הנפשי היא נפגשה במשך שנים עם מטפלים על מנת לשפר את מצבה, "זה לא שבוקר אחד הכול היה טוב יותר, זה היה תהליך ארוך מאוד שלמדתי בסופו של דבר לקבל את עצמי".
במקביל לחתירה וללימודי ספרות אנגלית, בשנת 2016 מרינו חזרה לטניס כשהתחילה לעבוד כמאמנת ילדים. "זה היה בעיקר כעבודה ולא משהו אחר", היא מציינת. אלא שככל שהאימונים התקדמו היא גילתה את האהבה שלה למשחק יותר ויותר, "פתאום מצאתי את עצמי מגיעה לפני האימונים כדי לחבוט בכדורים והתחלתי להרגיש טוב עם זה. ככל שהזמן עבר התחלתי להבין שאני אוהבת לשחק הרבה יותר ממה שאני אוהבת לאמן, אבל בראש שלי עדיין הטניס נתפס כמשהו שהשאיר בי צלקת גדולה ולא הייתי מוכנה לזה".
האירוע ששינה את כל התמונה וגרם לקאמבק היה טראומתי במיוחד. בפברואר בשנה שעברה התגלה אצל אביה של מרינו סרטן בפרוסטטה, בדיוק כשבתו שקלה את עניין החזרה לטניס. "זה הכניס הרבה מאוד דברים לפרספקטיבה אחרת", היא סיפרה בראיון למגזין הבריאות העולמי, "החיים הם פשוט קצרים מדי, אמרתי לעצמי, 'זאת ההזדמנות המושלמת עבורי ללכת על זה, ואם אני אכשל, אז שיהיה, אבל לפחות שידעתי שלא השארתי שום דבר על השולחן'". כמה שבועות לפני פתיחת שנת הלימודים האחרונה שלה, היא נשרה מהלימודים, "עזבתי הכל כדי לחזור לשחק שוב טניס. יש לי פה עניין לא סגור".
מרינו קיוותה לחזור לסבב עוד בנובמבר שעבר, אך הדבר נמנע בשל עניינים ביורוקרטיים והקנדית המוכשרת הייתה צריכה לחכות עד חודש ינואר כדי שזה אכן יקרה. בתחילת 2018 היא טסה לטורקיה להתחרות בשלושה טורנירי ITF קטנים באנטליה, "אני בסדר עם זה שאני אצטרך לעבור מוקדמות בטורנירים כאלה, אני חייבת להתחיל לצבור נקודות במקום כלשהו", הכריזה. אלא שאיש לא ציפה לקאמבק כזה. מרינו זכתה בשלושה טורנירים רצופים ותוך חודש אחד עלתה למקום ה-630 בעולם. מיד לאחר מכן שבה הביתה ואז יצאה למסע במזרח הרחוק. הלקח המרכזי שלה מאירועי תחילת העשור הוא שצריך לשמור על קשר עם הבית. "הטכנולוגיה היום מקלה על הקשר עם האנשים בבית", סיפרה.
בימים אלו מצבו של אביה החולה משתפר והקאמבק הספורטיבי נמשך. ביום ראשון האחרון זכתה מורינו בטורניר ITF שנערך במולדתה בעיר וויניפג לאחר ניצחון בגמר על יוליה גלושקו. בעקבות הזכייה צפויה מרינו לעלות לסביבות המקום ה-330 בעולם. ההצלחה שלה בוויניפג סוקרה בכל תקשורת הספורט בקנדה, "הקאמבק המופלא של רבקה מרינו נמשך", נכתב ב-CBC, כשהטניסאית אפילו זוכה לראיון ברשת TSN האמריקאית. "זה כאילו הקריירה שלי בגרסה שנייה. אני נהנית מאוד כי למדתי מכל ההתנסות בעבר. אני יודעת למה אני נכנסת עכשיו, אני מבינה את התהליך, ויודעת מה יבוא עכשיו ויכולה להיות מוכנה אליו". היא הודתה בחודש שעבר שהחלום שלה הוא להגיע שוב לטורניר גרנד סלאם, דבר שנראה גם כעת קצת רחוק.
מרינו העידה על עצמה כטיפוס פרטי, אבל היא דווקא בוחרת לשתף את כולם בסיפור הנפילה שלה. לדבריה: "המפתח הוא שאני רוצה להדגיש שספורטאים יכולים להיות גם כן חלשים. בחברה שלנו מצפים מאתנו להיות חזקים, אבל אנחנו לא תמיד מרגישים ככה, וצריך שאנשים ידעו שזה בסדר להיות חלש, זה בסדר להיות עצוב, אפשר לשתף את זה, אבל אנשים עדיין נופלים בין הכיסאות בחברה שלנו. יש את כל הכלים לטפל בכל בעיה, אבל אנשים לא ניגשים לקבל טיפול, בגלל שהם מפחדים. אנשים לא יודעים לאן ללכת, אני לא רציתי להיות נטל ואם המאמן שלי לא היה אומר לי ללכת לקבל עזרה, לא הייתי מקבלת אותה.
מורינו סיכמה את תחושותיה כך: "אנחנו צריכים להניח שאם יש שם עזרה, זה לא אומר שאנשים ייקחו אותה, אנחנו בתור חברה צריכים לדאוג לחברים ולמשפחה שלנו, ולהניח שהם יכולים להיות חלשים, ואנחנו צריכים לתמוך בהם. בכך שאני מספרת את הסיפור שלי, אני מתחזקת, ואני מרגישה חזקה יותר ממה שהרגשתי בכל משחק טניס שאי פעם שיחקתי".