1. "הם לא אוהבים אותי, אז חזרתי בשבילם", אמר ג'רמי פארגו בחצי חיוך עם שובו לישראל, כשנשאל על קבלת הפנים שתצפה לו מאוהדי מכבי תל אביב. את העונה הוא סיים אמש (חמישי) על הבמה שבמרכז הגוש המעודד בשער 7 ביד אליהו, כשהוא מצמיד מגפון לפיו ומנהיג את מקהלת השירה של אותם אוהדים בחגיגות האליפות.
בגיל 32, כמעט תשע שנים אחרי שהפציע לראשונה בשמי הכדורסל הישראלי, פארגו הפגין את הרוח שחסרה למכבי. השחקן שבו בא כשהקריירה שלו בדעיכה כדי לנסות ולהתניע אותה מחדש, הרכז שבו בא כדי לחפש את החברים לקבוצה ולהפוך אותם לטובים יותר, והאדם שבו בא עם גישה חדשנית ואפילו נדירה - אפס ציפיות, הרבה הומור ורוח חיובית וללא חשיבות עצמית יתרה.
וכך, אולי בלי להתכוון, נקטו הצהובים בצעד טקטי שעומד בצורה הפוכה מכל האסטרטגיה שעומדת מאחורי הפעולות שלהם בחודשים האחרונים; במקום להתלונן על השיטה והחוקים בליגת העל, מכבי פשוט פיצחה אותם. דיון תומפסון, נייט רובינסון וריצ'רד האוול הגיעו בשלבי הסיום של העונות האחרונות וחוללו מהפכה? אז מחזירים את פארגו במהלך בזק מפתיע; כל הליגה הסדירה מתבררת כלא יותר מהכנה לשני ערבים מרוכזים בחודש יוני? אז מפסידים 11 פעמים במהלך העונה ובכל זאת זוכים באליפות.
"אם כל אינסטינקט שלי התברר תמיד כמוטעה ושגוי, אז ההפך חייב להיות נכון", אמר ג'ורג' קוסטנזה בעוד רגע של היגיון מזוקק מתוצרת סדרת המופת סיינפלד. ופארגו הוא רק דוגמה אחת, כי גיבורי האליפות הזו הם אותם אלה שלא נספרו לאורך כל הדרך, אבל את הכסף ספרו במדרגות.
למשל, נוריס קול, שנקלע לדכדוך מתמשך ולבסוף התברר שהוא בסך הכל צריך את השותף הנכון בקו האחורי כדי לענוד עוד טבעת אליפות. ברגע הכי מלחיץ מבחינתה של מכבי אמש (חמישי), כשהפועל חולון פתחה בסערה את המחצית השנייה, נגסה בהפרש וצימקה ל-52:42, הזעיק נבן ספאחיה פסק זמן וחזר ממנו עם הרכב נמוך ועם דיאנדרה קיין בעמדת הפאוור פורוורד. הוא הכניס את קול, שבאופן מיידי השתלט על המשחק: ריבאונד התקפה שלאחריו שתי נקודות מהקו, אסיסט לסל ועבירה של אלכס טיוס, שתי נקודות בהתקפה הבאה, והסדר שב על כנו.
וגם, אולי, ג'ייק כהן - הישראלי היחיד שבמכבי הסכימו לשחרר למשחקי הנבחרת בתחילת העונה - שקלע אתמול 18 נקודות בגמר. המדהים והמרשים הוא שהאיש אפילו לא הצליח לנפץ שום שיא; היו לו עוד שתי תצוגות כאלה במהלך הפלייאוף הנוכחי.
וכמובן, כאמור, פארגו. הוא סיים את המשחק עם 3 מ-11 מהשדה, וקלע רק שבע נקודות, הכי מעט שהיו לו מאז חזר לישראל. אבל כל זה לא רלוונטי, כי את ארבעת האסיסטים שלו הוא מסר בארבע הדקות הראשונות שהתבררו כארבע הדקות המכריעות. מכבי תל אביב ברחה ל-2:17 (28 מול 4- במדד המשוקלל) ועיצבה את הקווים לדמותו של הגמר הזה - הגמר שהבטיח להיות פתוח לחלוטין והפך בן רגע לגמר הכי חד צדדי שהיה בישראל בשש השנים האחרונות.
עוד בנושא
מכבי תל אביב זכתה באליפות אחרי שהביסה 75:95 את הפועל חולון
ספאחיה עונה לדייויד פדרמן: "יש לי חוזה, אני נאשר במכבי תל אביב"
גלן רייס ג'וניור עזב מיד בסיום, גיא פניני: "אי אפשר להפיל עליו את התיק"
במה חיקה נבן ספאחיה את דיוויד בלאט? מספרי האליפות של מכבי תל אביב
שובה של הצלחת: אלבום תמונות מהזכייה של מכבי תל אביב באליפות
2. בבוקר שלאחר ההפסד המכריע להפועל גליל עליון, בחצי גמר הפלייאוף ב-1993, התעורר מוטי דניאל ומיהר לחלון "כדי לבדוק אם השמש בכל זאת זרחה". שנה אחר כך, במשחק שהשיב למכבי תל אביב את התואר, נתלתה כרזת ענק ביד אליהו - "האליפות כמו לאסי, תמיד חוזרת הביתה", ומאות אוהדים פרצו לפרקט כדי לחגוג את הזכייה ההיסטרית.
מה שארבע שנים קשות ושחונות יכולות לעשות. ב-2014, כשהצהובים לקחו את האליפות ה-51 שלהם, זה היה עוד יום במשרד. הם גזרו רשתות, הצטלמו, הורידו שיפוד וסיגר ב-206 ומיהרו לארוז את חפציהם כדי לעלות על המטוס הראשון הביתה. שום דבר מזה לא הזכיר את החגיגה ה"ספונטנית" (כהגדרתו של הכרוז שי סידי) מחוץ להיכל, שתוכננה מבעוד מועד והסגירה אושר, סיפוק והקלה אמיתיים.
הצהובים הרוויחו ביושר את דקות התהילה שלהם. הם זכאים להתרכז בסוף השבוע הזה בחגיגות. אבל כמי שמלינים כבר שנים על כך שהאליפות בישראל היא בכלל גביע, אל להם להסתנוור מהניצוץ הבוקע מהצלחת המוזהבת: זו הייתה, במקרה הטוב, עונה שבה הם עצרו את הסחף ומנעו את המשך הידרדרות המועדון; אספקטים רבים באופי הניהול של המועדון נותרו בעייתים ואף החריפו.
בהתנצחות עם אוהדים ברשתות החברתיות, 24 שעות לפני הגמר, רמז דני פדרמן שבשלוש השנים האחרונות הפסידה מכבי לפחות 40 מיליון שקלים. "ההפסד גדול משמונה ספרות (כשהסיפרה הראשונה היא לא 1, לא 2 ולא 3)", היו מילותיו המדויקות, כולל ההערה בסוגריים. גם מהלך הפיצול, בין אם יקרה ובין אם יחוזל"ש, לא נולד אחרי חשיבה מעמיקה - והשלכותיו הכספיות הצליחו להפתיע בדיעבד את הוגיו.
אם האפקט המיידי של אליפות ישראל 2018 יהיה דומה לזה שהביאה איתה אליפות היורוליג ב-2014, קרי - התקבעות בחשיבה שכל הבעיות נפתרו או כלל לא היו - הצהובים עלולים לשלם מחיר יקר על הזכייה הזו. כפי שהפעם לא דפדפו את החגיגות, כך אסור להם לדפדף את הפקת הלקחים.
3. "עד היום לא ראיתי את המשחק בהקלטה. לא הייתי מסוגל, וגם לא נראה לי שאראה אותו אי פעם", אמר לי דן שמיר בראיון לפני חמש שנים, כששאלתי אותו על גמר האליפות הדרמטי ב-2007, שבו כמעט זכה באליפות היסטורית בעונתו הראשונה כמאמן ראשי, אבל הפסיד לג'יימי ארנולד / סמי בכר / מאיר טפירו (תלוי את מי שואלים). 11 שנים חלפו, וספק אם שמיר העז לצפות באותה הקלטה. 11 שנים הוא המתין כדי לשוב לגמר, והנה שוב נתקל בנבן ספאחיה, ושוב הפסיד.
שמיר קיבע בשנתיים האחרונות את מעמדו כמאמן המוביל בישראל. הוא לא זכה בתואר, אבל בעזרת בחירת שחקנים מבריקה, חשיבה יצירתית, ניהול סגל נכון וקבלת גיבוי (אבל גיבוי אמיתי) מההנהלה, כיסה על כל הפערים התקציביים שבין הפועל חולון לבין הפועל ירושלים ומכבי תל אביב; קבוצתו סיימה את העונה שעברה במקום הראשון, והעונה החזיקה בו עד למחזור הסיום; אף שקרסה בפלייאוף של העונה שעברה, היא הצליחה לזכות העונה בגביע המדינה והגיעה עד לקרב על האליפות. שזה, במקרה הרע, מה שהיא שווה. סביר יותר להניח ולומר שהיא הוציאה מעצמה את המיטב.
אי אפשר למחוק את ההישגים שאליהם הגיעה חולון, אבל הטעם החמוץ והמריר שנותר מסיום העונה שלה לא נוגע רק לתבוסה במשחק הגמר - אלא לתחושה שבגלל שאצה לה הדרך, אבדה לה הדרך. "לעולם לא תצטער על מה שלא אמרת", אומר הכלל הידוע שבו נפלה חולון דווקא ברגע המכריע של העונה.
החזרתו של גלן רייס ג'וניור הייתה נתפסת כלגיטימית אלמלא ההצהרות המפוצצות והערכים שניכסו לעצמם במועדון ("כבוד האדם חשוב מכבוד האליפות", אמר הבעלים שלמה אייזיק. האומנם?). הגישה האסרטיבית, יש שיאמרו דורסנית, שבה אפשר לבלוע את אותם ערכים לטובת זכייה בתארים, נתפסה כבעייתית וגרמה לחולונים לאבד את הסימפטיה הטבעית לה זוכה האנדרדוג. הכבוד וההערכה לניהול הקבוצה אבדו כשמהלך ההחזרה נעשה בצורה שלומיאלית, שאפילו לא איפשר לכוכב הסורר לשחק בחצי הגמר.
ביום שאחרי, כשתביט על העונה הארוכה שעברה עליה, תוכל חולון להביט בסיפוק ובגאווה, ובעיקר להותיר מאחוריה את הפרק בהיסטוריה שנקרא גלן רייס ג'וניור. הוא הביא לה גביע, אבל הוא לא יוכל להיזכר בספר דברי הימים לצידם של מאליק דיקסון ופי ג'יי טאקר. גם חולון, כמו מכבי, צריכה להפיק את הלקחים שלה. היא צריכה לקחת את התמונה שנראתה מיד עם שריקת הסיום, כשגיא פניני מיהר לעבר תמיר בלאט, חיבק וניחם אותו כמו אח גדול. זו הרוח שצריכה להישאר במועדון הזה, ולא רוחו של רייס ג'וניור.
