הם בני אותו גיל. הקריירה שלהם כמאמנים ראשיים החלה בנקודת זמן דומה. שנים שהם מתחרים על אותן משרות, על אותו סטטוס. אבל למרות כל הקווים המקבילים והדרכים המצטלבות, אמש, ללילה אחד, נראה שהפרידו בין דן שמיר לעודד קטש שנות אור.
קשה לחשוב על שתי דמויות יותר מנוגדות בכדורסל הישראלי: קטש הוא הנסיך, שחקן עבר עם הילה של כוכב, שולף מדופלם מהמותן, עם חושים מחודדים ויצירתיות מתפרצת; שמיר הוא, ובכן, הלפטופ. המאמן הידען והשקדן שמכין את קבוצתו ביסודיות, יורד לפרטי פרטים ולא מסתמך על החושים, אלא בעיקר על השכל הישר.
גם ההתפתחות שלהם כמאמנים שונה לחלוטין. קטש ניחן בראש ובראשונה ביחסי אנוש טובים וביכולת להתחבב על שחקניו ולגרום להם לרצות לשחק עבורו, תכונה לא מוערכת דיו כשמדובר במאמנים. שנית, הוא בורך בכושר אלתור נהדר, תכונה שסייעה לו להגיע להישגים יפים בכדורסל הישראלי, וחיפתה פעמים רבות על יכולתו המוגבלת לבנות קבוצות מרשימות באמת. שמיר, לעומת זאת, מצטיין בכל התחומים שאין בהם קיצורי דרך: הוא מכיר את השוק מא' ועד ת', תופס מציאות לעתים קרובות וקבוצותיו נראות פעמים רבות מאומנות וממושמעות.
עוד בנושא
הפועל חולון ניצחה את הפועל ירושלים 76:80 ועלתה לגמר הפיינל פור
פניני ורייס התחבקו, דן שמיר: "ניצחנו עם מהלכים גדולים של מלחמה"
עודד קטש מתוסכל: "היינו פזיזים מדי, אפשר היה לשחק יותר חכם"
הפיוס בין פניני לרייס, הטירוף של ג'ורדן המילטון: התמונות מחצי הגמר
אמש התהפכו היוצרות. ההימורים של קטש, בדרך כלל באנקר במשחקי הכרעה, קרסו בזה אחר זה, והוא המשיך להתעקש ליישם אותם, כמי שמסרב להאמין שהקלף החזק שלו משחק הפעם אך ורק לרעתו; נכון, קשה להאמין שיותם הלפרין - בהתחשב בדעיכתו המתמדת וברזומה הבעייתי שלו במשחקים על כל הקופה - היה משנה משהו; ונכון, קיילין לוקאס רחוק מלהיות שחקן מוביל שמסוגל להפוך את מאזן הכוחות במשחק; ונכון, חלק מהקליעות הקשות של ג'ורדן המילטון לא היה ניתנות לעצירה גם אם ירושלים הייתה נסוגה מהחילופים האוטומטיים; אבל בשורה התחתונה, הרוטציה הקצרה של ירושלים שיחקה לידיים של חולון הקצרה, אפשרה לה ליפול מהרגליים לקראת הסיום מבלי לשלם על כך מחיר משמעותי, ובנוסף הובילה להשתלטות מוגזמת של ג'רום דייסון על ההתקפה, דבר שיכול היה להימנע בעזרת שימוש מושכל - גם אם מינימלי - בלוקאס והלפרין.
מנגד, שמיר ניצח היכן שנפל לא מעט פעמים בעבר. אי אפשר לדעת מה באמת היו רחשי ליבם של שחקני חולון ערב המשחק, בהתחשב בסאגה הקומית סביב שיתופו של גלן רייס. גם אם המהלך הביזארי להחזרת הכוכב הסורר בא מיוזמת השחקנים כפי שאנשי חולון טענו, קשה להאמין שהם לא הושפעו מכך ושדעתם לא הוסחה. לכן האתגר של שמיר לקראת המשחק היה בעיקר מנטלי, עוד לפני שהיה מקצועי. סיטואציה הזויה שכזו בוודאי דורשת מהמאמן להפגין יכולות אנושיות ברמה גבוהה. פה שיחה אישית, שם זריקת מוטיבציה. וזה, כידוע, מעולם לא היה אזור הנוחות של שמיר.
אבל אז עולה לפרקט ג'ורדן המילטון, שאמור להיות הנפגע העיקרי מהקאמבק של רייס (ובטוח, אגב, שהוא לא צידד במהלך), ונראה חד, נחוש ומפוקס יותר מבכל משחקיו בישראל; ואז ג'ו אלכסנדר, השחקן שצבר מוניטין של פרימדונה במכבי תל אביב, נכנס עם רגל אחת מתפקדת ושנייה מדדה, ומספק דקות מרשימות דווקא בצד ההגנתי השנוא עליו; ואז חנן קולמן, המקופח הראשי בקו האחורי של הסגולים, שחיבר 0 נקודות בשלושת המשחקים האחרונים בסדרה מול הפועל אילת, נועץ את השלשה המכרעת;
אם היו ספקות בנוגע למידת הריכוז או המוכנות של שחקני חולון בעקבות הפארסה שהקבוצה שלהם יצרה בכוחות עצמה, שמיר ויחידת החיסול שלו הסירו אותם לחלוטין. על הדרך, המאמן גם הדף חלק מסימני שאלה בנוגע לאיכויותיו האנושיות.
אבל הנוקאאוט האמיתי של שמיר בכלל לא היה לקטש. מאחורי הקלעים, ניטש מאבק סמוי בינו לבין מי שאחראי יותר מכל לעונה העגומה של ירושלים. כשם שדן שמיר הוא המוח שמאחורי הפועל חולון המוצלחת בהיסטוריה (גם אם לא הטובה בהיסטוריה, תואר ששמור לקבוצה הדומיננטיות והמרשימה שזכתה באליפות לפני עשור בדיוק), כך גיא הראל הוא הכתובת שמאחורי הפועל ירושלים הגרועה בעידן אורי אלון. שניהם, אם תרצו, פחות או יותר באותו סטטוס: הם בחרו את השחקנים, הם התוו את הדרך, הם אלה שהיו צריכים לנצל את המשאבים שהועמדו לרשות קבוצותיהם על הצד הטוב ביותר.
אחד עמד באתגר בצורה מעוררת כבוד, והשני נכשל כישלון חרוץ. אחד הנחית כוכב יציב ואחראי כמו טו הולוואי, והשני הטיל את יהבו על ג'רום דייסון הקפריזי; אחד הבריק עם החתמה של שחקן איכותי כמו ג'ורדן המילטון בזמן שהשוק דליל במיוחד, והשני מינה את המאמן הלא נכון וגרם לאפקט דומינו שהשפיע בצורה שלילית על העונה כולה; אחד מתפקד כמו שאראס בגרסה ישראלית (לאחרונה סיפרו בליטא ששאראס נוהג להירדם תוך כדי צפייה במשחקים מהליגה הצרפתית והגרמנית, מהן הוא מושך לא מעט שחקנים לז'לגיריס. מעניין איך שמיר דג את המציאות שלו), והשני מעורר השוואות הרבה פחות מחמיאות.
להראל יש לא מעט מניות בהצלחות של ירושלים בשנים האחרונות. היו לו כמה מהלכים משני עונה שברוב המקרים הביאו תארים. ברייסי רייט, דיון תומפסון, טיי מקי - כולם הגיעו במהלך העונה, וכולם שינו את הקבוצה לטובה וסייעו להגיע להישגים ממשיים. אבל מעבר לכך, בחירת השחקנים בירושלים במשמרת שלו הייתה בעייתית במקרה הטוב, וגם החוזים ארוכי הטווח שהוענקו לשחקנים כמו ליאור אליהו, יותם הלפרין ויוגב אוחיון תקועים כעת כמו עצם בגרון.
אם אכן אורי אלון מנמיך פרופיל ומפחית את התערבותו בהפועל ירושלים, ספק אם הראל הוא מי שהיה רוצה להשאיר לה בירושה בתור האיש החזק במועדון.
וחולון? היא תקבל עכשיו, בדרך לא דרך, את האיש היחיד שגדול יותר מכל דמות מפתח במערכת, כולל דן שמיר. גלן רייס יבנה מתח, יוסיף עניין, יהפנט בדרכו, ולרגע יצליח לגרום אפילו למכבי תל אביב ולהנהלתה המפוקפקת להיראות לידו וליד חולון כמו אי של שפיות.
רק על זה מגיעה לו אליפות. או שלא.
