כאשר יום אחד נסתכל אחורה אל פלייאוף 2018, מה נזכור ממנו? האליפות של גולדן סטייט היא הנשכחת מבין השלוש שלה, בעיקר אם יהיו עוד. אין בה את הראשוניות של האליפות הראשונה ואת הדומיננטיות של השנייה, אולי היא תיזכר כאליפות שהושגה על אף קשיים רבים לאורך העונה. יכול להיות שנזכור גם את יוסטון, מכונה שנבנתה במיוחד כדי להרוס את גולדן סטייט והגיעה הכי קרוב שניתן. יכול להיות שנזכור את ההפתעה של בוסטון, שהגיעה למרחק של משחק אחד מהגמר ללא שני השחקנים הבכירים שלה בזכות מאמן-מכשף ורוקי יוצא דופן. אבל אני מאמין שלפני כל אלה, נזכור את הפלייאוף של לברון ג'יימס.
זה היה הפלייאוף בו לברון לקח את היכולות שלו צעד נוסף קדימה, צעד שלא ידענו שקיים או אפשרי. הוא סחב קבוצה מוגבלת מאוד לגמר, אחרי שתי סדרות קשות מאוד מתוך שלוש, סדרות שהכריחו אותו למתוח עוד קצת את קצה גבול היכולת שלו. היו לו במהלך הפלייאוף הזה שמונה משחקים שונים בהם קלע 42 נקודות ומעלה, כולל משחק גמר עם 51 נקודות, כאשר כל משחק יותר מדהים מהשני. הוא סיים את הפלייאוף עם ממוצעים של 34 נקודות ב-53.9 אחוזים מהשדה, 9.1 ריבאונדים ו-9 אסיסטים. המספרים האלה לא מספיקים כדי להעיד על הדומיננטיות, השליטה המוחלטת במתרחש, התחושה שהוא נמצא בכמה רמות מעל שאר עולם הכדורסל. אפילו הסוויפ בגמר מתקשה לערער ברצינות על התחושה הזאת.
לברון נמצא בשלב בו הוא כבר חרג מעל לדור הנוכחי, כל מה שהוא עושה נתפס במונחים היסטוריים ומעורר השוואות היסטוריות. זה הזמן להגיד משהו על השוואות היסטוריות: הן בלתי אפשריות, אבל במובן מסוים אי אפשר בלעדיהן. בלתי אפשריות, כי שחקנים גדולים שונים שיחקו בתקופות שונות לגמרי, בסיטואציות שונות לגמרי, עם חוקים שונים לגמרי ותנאים שונים לגמרי. איך בכלל מכניסים לדיון כזה שחקנים כמו ווילט צ'מברליין וביל ראסל, שבודדים מאיתנו ראו משחק מזדמן שלהם בזמן אמת והמשחק שהם שיחקו נראה שונה לחלוטין מכדורסל כיום? אי אפשר בלעדיהן, כי הקונטקסט ההיסטורי מאוד חשוב להבנת ההווה, להערכה של מה שאנחנו רואים כיום. זה נכון במיוחד למקרי הקיצון, לשחקנים שחורגים מהתקופה. אי אפשר להבין עד הסוף את תופעת לברון ג'יימס בלי המימד ההיסטורי, בלי להבין עד כמה באמת הוא נדיר.
השוואות היסטוריות לא יכולות להוביל לתוצאות חד משמעיות, הוויכוח יכול להמשיך לנצח, אבל הן כן יכולות ליצור קונצנזוס מספיק רחב לגבי שחקנים מסוימים וקבוצות מסוימות. על מייקל ג'ורדן ניתן לדבר כשחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים, ואחד הספורטאים הגדולים בכל הזמנים, כי הקונצנזוס סביבו הוא הרחב ביותר שאני מכיר. בכל הקשור בלברון, צריך להיות זהירים יותר, גם בגלל שקשה יותר לזהות קונצנזוס בזמן אמת וגם בגלל שהוא מעורר יותר מחלוקות. אבל נדמה לי שהתגבש סביבו קונצנזוס מספיק רחב בשביל שתי הטענות הבאות: לאחר האליפות של 2016 לברון הכניס את עצמו לדיון על מספר 2 בכל הזמנים; לאחר הפלייאוף הנוכחי הוא קיבע את מעמדו כמספר 2 ויצר, לראשונה בעשרים השנים האחרונות, דיון רציני על מספר 1.
עוד בנושא
"גרג פופוביץ' נחוש לשכנע את לברון ג'יימס לחתום בסן אנטוניו"
לברון חשף ששיחק בגמר עם יד שבורה, ומסרב להתחייב בנוגע לעתידו
שמחת חיים כאמצעי שליטה: סוד ההצלחה של שושלת גולדן סטייט
אנשי המטאטא, המדריך המלא: הטוב מ-7 על סוויפ האליפות המוחץ של גולדן סטייט
המיתוס של לברון
מרדף אחרי מייקל ג'ורדן הוא מרדף אחרי מיתוס הרבה יותר מאשר אחרי בן אדם ששיחק כדורסל. לכן, השנה לברון העלה הילוך בבניית המיתוס שלו, המיתוס המתחרה. אם המיתוס של מייקל הוא של הווינר האולטימטיבי והסקורר המושלם, המיתוס של לברון הוא של מכונת הכדורסל השלמה ביותר שאי פעם נוצרה. לאורך השנה הוא החל לאפשר לציבור הרחב פתח גדול מתמיד לתהליכים הפנימיים שמניעים את המכונה הזו, ולא יפתיע אותי אם זה קורה במכוון, כחלק מבנייה מכוונת של מיתוס.
השנה התוודענו יותר מתמיד להשקעה העצומה, האובססיבית, של לברון בגוף שלו. למדנו להכיר את הצוות שמקיף אותו, שעזר לו להתגבר על בעיות שהחלו לצוץ בשנים האחרונות ושאפשר לו להיות בשיאו בגיל 33. הוא התעקש לשחק השנה את כל 82 משחקי העונה הרגילה ולאחר מכן 22 משחקי פלייאוף שבחלקם שיחק כמעט את כל 48 הדקות. הוא דאג לספר לנו גם על האופן בו הוא קורא מהלכים וסדרות. בראיונות אחרי משחקי פלייאוף הוא זכר בעל פה מהלך אחרי מהלך מהמשחק, לאחר ההפסד במשחק הראשון לבוסטון הוא דיבר על האופן בו הוא משתמש במשחק הראשון בסדרה כדי ללמוד את היריבה ולהבין כיצד ניתן לתקוף אותה בהמשך, וזה בדיוק מה שהוא עשה מול ההגנה הטובה בליגה בהמשך הסדרה.
המאפיינים השונים התחילו להצטבר: גוף האיירון מן שמאפשר לקריירה שלו להימשך, מי יודע עד מתי; ההשקעה יוצאת הדופן שלו בעצמו; הנתונים הפיזיים החד פעמיים שהופכים אותו לבלתי ניתן לעצירה; היכולות הלא נגמרות שלו כסקורר, שהוא רק הולך ומפתח עם השנים (והשנה - פייד-אווי בדרגת קושי מגוחכת); קריאת המגרש שמתכתבת עם הרכזים הגדולים בהיסטוריה; מחשב העל שזוכר כל נתון רלוונטי ומשתמש בו בעת הצורך; החשיבה האסטרטגית ברמת הסדרה, העונה והקריירה. לברון ג'יימס ממצב את עצמו כתופעה חד פעמית ובלתי ניתנת לשחזור שכל כולה נועדה להביא את היכולת לשחק כדורסל לשיאים שלא נראו ולא ייראו, והוא עושה זאת באופן מאוד משכנע.
הקייס נגד לברון
בהשוואה היסטורית של הגדולים ביותר, חשוב להבחין בין העיקר לטפל. הקריירה העשירה של לברון ידעה תנודות רבות וצברה כמות עצומה של נתונים סטטיסטיים, חלקם מעידים על מקריות יותר מאשר על איכות מסוימת. עדיף, למשל, להתייחס בעירבון מוגבל לשמונה ההעפלות הרצופות שלו לגמר, הן נבעו לא מעט מהחולשה המתמשכת של הקונפרנס המזרחי בשנים הללו. ובדיוק מאותה סיבה אין צורך לייחס משמעות מוגזמת לששת ההפסדים שלו בגמר. ארבעה מהם היו עם קבוצות נחותות משמעותית, כאשר לפחות בחלק מהמקרים אם הייתה התנגדות ראויה במזרח הן כנראה לא היו מגיעות בכלל לגמר.
הטענה הרלוונטית והחשובה ביותר נגד לברון כשחקן בקליבר ג'ורדני היא זו: למרות הקריירה הארוכה כל כך, המעברים שביצע והאליפויות בהן זכה, לברון מעולם לא שיחק בקבוצה גדולה בקנה מידה היסטורי. מיאמי הייתה אלופה נהדרת ומרשימה, אך לא כזו שתיזכר כאלופה יוצאת דופן. גם בכך יש אלמנט מקרי של חוסר מזל: לעומת מייקל ג'ורדן, לברון לא קיבל בשלב מוקדם בקריירה מספר 2 אידיאלי כמו סקוטי פיפן ומאמן היסטורי כמו פיל ג'קסון. כאשר בנה קבוצת כוכבים במיאמי, דווין וייד החל לדעוך באופן משמעותי כבר בשנה השנייה. כאשר בנה קבוצת כוכבים בקדנציה השנייה בקליבלנד, שני הכוכבים שסביבו סבלו מלא מעט פציעות.
אבל התחושה היא שמדובר בהרבה יותר מחוסר מזל. הדומיננטיות של לברון היא כזו שמדגישה את האיכויות שלו ומקשה על קבוצות גדולות להיבנות סביבו. איכשהו, רוב הסופרסטארים שמגיעים לשחק איתו נראים פתאום הרבה פחות מרשימים. הוא צריך שההנהלה והצוות המקצועי ירקדו לפי החליל שלו, שהמשחק יתנהל בקצב שלו, שהשחקנים האחרים יתאימו את עצמם אליו. בדרך כלל נראה שהוא מרגיש הכי בנוח כשהוא מוקף בשחקנים משלימים שיודעים לקלוע שלשות, להילחם על ריבאונדים ולעבוד בהגנה. הבעיה היא שכיום זה לא מספיק כדי להתמודד ברצינות על אליפות. מעבר לכך, המעברים התכופים של לברון יוצרים תחושה קבועה של חוסר יציבות בקבוצה שלו. זה בלט במיוחד בקדנציה הנוכחית בקליבלנד בה הוא התעקש לחתום על חוזים קצרים ושמועות על רצון שלו לעזוב החלו לצוץ בעיצומו של הגמר הקודם. קיירי אירווינג, שיכול היה להוות טיעון נגד מכריע לקושי לככב לצד לברון, ככל הנראה החליט לברוח מקליבלנד ומצילו של המלך לא מעט בגלל חוסר הוודאות הזו שלברון יצר.
באופן סמלי, חמישה מששת ההפסדים של לברון בגמר הגיעו נגד שתי הקבוצות שהעמידו מולו תמונת מראה: סן אנטוניו וגולדן סטייט. שתיהן קבוצות שמדגישות קבוצתיות, סגנון שמאפשר לשחקנים רבים ככל הניתן לבוא לידי ביטוי, יכולת לשלב כוכבים שונים ביחד. טים דאנקן אפשר לאורך השנים להול אוף פיימרים לצמוח, סטף קרי אפשר לקווין דוראנט לחלוק איתו את הבכורה. האם לברון מסוגל להשתלב במערכת כזו בלי להשתלט עליה? האם הוא יכול להתאים את עצמו לסגנון שונה מהרגיל עבורו? האם הוא יידע להסתדר עם מאמן דומיננטי מהסוג של גרג פופוביץ'?
שאלת הקבוצה הבאה
השאלות הללו מובילות אותנו לנקודה חשובה בהערכה ההיסטורית של לברון ג'יימס: הקריירה שלו עוד לא נגמרה, ולפי איך שהוא נראה כרגע ואיך שהוא משקיע בעצמו, יכול להיות שהיא רחוקה מאוד מסיום. השאלה מי תהיה הקבוצה הבאה של לברון התפתחה למסורת של פעם בארבע שנים, במקביל למונדיאל, ואחרי שני המעברים הקודמים הפעם כולם כבר מוכנים לכל תרחיש. לאורך השנה, ובעיקר בימים האחרונים, עלו מספר גורמים שיכולים להשפיע על "ההחלטה 3": רצון המשפחה, העניין העסקי של לברון בלוס אנג'לס, חברויות עם שחקנים מסוימים, האפשרות הריאלית של קבוצות מסוימות להביא אותו (נדמה שלארי קון ודריל מורי הם שני האנשים היחידים שבקיאים בכל דקויות חוקי תקרת השכר ויכולים להבחין בין סיטואציה קשה אך אפשרית לבין סיטואציה בלתי אפשרית).
אבל אם בראש מעייניו של לברון עומד המיתוס שלו, בחירת הקבוצה הבאה שלו צריכה להיות כזו שתאפשר לו להתמודד עם הביקורת המרכזית כלפיו. במילים אחרות, עדיף לו להגיע לקבוצה עם כוכבים נוספים ורצוי גם מאמן בכיר, קבוצה שאיתו תהיה מסוגלת לרוץ לאליפות אך לשם כך הוא יצטרך להשתלב בתוכה בצורה חלקה. לעומת 2010, הפעם אף אחד לא יתלונן על הרצון של לברון לחבור לכוכבים נוספים, הפעם יש סופר-טים שכדי לנשל אין ברירה אלא ליצור סופר-טים אלטרנטיבית. גולדן סטייט כל כך איכותית, שאף קומבינציה שלברון ייצור בנסיון להתמודד איתה לא תיראה מוגזמת וכל אליפות שהוא ייקח מולה תהיה מרשימה. כדי לנצח קבוצה היסטורית סביר שלברון יצטרך לקחת חלק בקבוצה היסטורית משלו, להוכיח שגם את היכולת הזו הוא מסוגל להכניס לתוכנה שלו.
מבין האפשרויות שעלו בתקופה האחרונה, שלוש קבוצות מתאימות במיוחד לקו הזה: יוסטון, בוסטון וסן אנטוניו. ככל הנראה, האפשרות היחידה בה לברון יגיע לאחת מהשלוש הללו היא בדומה לאופן בו כריס פול עבר ליוסטון: לבצע Opt In לשנה האחרונה שנותרה לו בחוזה ולעבור בטרייד. אני לא בטוח שלשתי הטקסניות יש אפשרות מעשית למצוא טרייד שיעבוד עבור קליבלנד ולא בטוח שבוסטון תהיה מעוניינת לפרק את החבילה המרשימה שבנתה אפילו עבור לברון, לכן קשה לדעת מה מהאפשרויות האלה ממשית. פילדלפיה היא אופציה מסקרנת ואליה לברון יכול להגיע כשחקן חופשי, אבל יהיו שם שאלות של בשלות, בריאות והתאמה. בלייקרס יש כלים לבנות קבוצת כוכבים מאפס, אבל בתהליך כזה יש הרבה יותר סכנות ושלבים שצריך לעבור. אם המשפחה תתעקש להישאר בקליבלנד, אני מניח שהקאבס ינסו להשתמש בבחירה השמינית כדי להביא שחקן די בכיר בשיא הקריירה (קמבה ווקר, למשל).
לברון יקבל בשבועות הקרובים עוד החלטה שתשנה את פני ה-NBA, החלטה שלא תלויה רק בו. ניתן להניח ששאר השינויים הטקטוניים שעוד צפויים בקיץ הזה יחכו לו. ההחלטה הזו עשויה להתברר כבעלת השפעה בקנה מידה היסטורי. אם לברון יידע למצוא את הסיטואציה הנכונה, יוכיח את היכולת שלו להשתלב בה ויוביל קבוצה נוספת לאליפויות, הוא עוד עשוי להיות מסוגל לזעזע את הקונצנזוס היחיד בעולם הספורט שחשבנו שאי אפשר לגעת בו.
