שמחת חיים כאמצעי שליטה: סוד ההצלחה של שושלת גולדן סטייט

סטיב קר הודיע מראש שזה לא יהיה קל השנה, לא כמו בשנה שעברה. הוא היה שם כשחקן, בקבוצות שבנו שושלת שרצה בצמרת כמה שנים טובות. הוא יודע כמה זה קשה לשמור על המתח, על הרעננות, על היחסים בקבוצה וגם על הבריאות של כולם. הוא גם יודע שהעונה הרביעית נוטה להיות קו פרשת המים. מייקל ג'ורדן פרש פעמיים אחרי שלוש אליפויות רצופות. הלייקרס של שאקובי התחילו להתפורר מבפנים בשנה הרביעית. מיאמי של לברון ג'יימס נראתה כבויה בגמר הרביעי שלה ורוב השחקנים נפלו מהרגליים במהלכו. וגם קליבלנד הנוכחית של לברון היא מלודרמה מתמשכת, קבוצה שנאלצה לוותר בקיץ על כוכב המשנה שלה ולא היוותה יריבה ראויה בגמר.

גולדן סטייט שונה מכל הקבוצות האלו. היא צירפה את השחקן השני בטיבו בליגה בנקודת האמצע של ארבע השנים. היא עשתה זאת לאחר עונה של 73 ניצחונות, מה שהטעין אותה באנרגיות חדשות וכמובן ביכולות ואיכויות חדשות. האפשרות להביא את קווין דוראנט נבעה מרצף של צירופי מקרים שעבדו לטובת הווריירס, אך היכולת לשלב אותו בצורה ראויה נובעת בעיקר מהתרבות יוצאת הדופן שנבנתה במועדון, מהסגנון שמאפשר למקסם את היכולות של כל מי שמוכן לקחת בו חלק ומשמחת החיים שהיא חלק אינטגרלי ממה שמייחד את השושלת הנוכחית.

יש נטייה לזלזל בשמחת החיים הזו כגורם משמעותי בהצלחה של גולדן סטייט. קל לטעון שהיא לא רלוונטית ברגעים המעטים בהם יריבה מצליחה להקשות על הווריירס ושהיא אפילו מפריעה עם ימים מפוזרים בהם לא ברור עד כמה השחקנים באמת מחויבים להישגיות. אבל שמחת החיים הזו, ההנאה הטהורה מהמשחק ללא קשר לתוצאות, היא בלון החמצן של האלופה. היא עוזרת לשחקנים לשרוד את המסע המתיש המצטבר, להמשיך להרגיש מאוחדים, לא להיות עסוקים בהיררכיה בין הכוכבים, להתגבר על משברים והפסדים כואבים, לחגוג ברבע השלישי אחרי מחצית לא טובה במשחק מכריע וגם להשיג שניים-שלושה ניצחונות קלים כל סדרה בהם כולם משוחררים והכל זורם.

עוד בנושא
גולדן סטייט הביסה את קליבלנד 85:108 והשלימה סוויפ בסדרת הגמר
קווין דוראנט הוכתר במפתיע ל-MVP, סטיב קר: "הופתעתי שהגענו לגמר"
לברון: "יותר נחמד לשחק עם שחקנים גדולים. אני עדיין רעב לאליפויות"
להעיר את הדוב: דירוג הקבוצות שיכולות לקטוע את שלטון גולדן סטייט

חשיבות שמחת החיים של גולדן סטייט בולטת מאוד אל מול היריבה שלה בגמר. בדיעבד, הסדרה נגמרה באותן שניות בהן ג'יי אר סמית' כדרר את עצמו לתוך ספרי ההיסטוריה והממים. לא רק בגלל ההשלכות המעשיות - גם אם היה קולע עוד הייתה הזדמנות לגולדן סטייט להגיב, גם אם היה לוקח טיים-אאוט בכלל לא בטוח שקליבלנד הייתה מנצלת אותו לזריקה טובה וגם אם הקאבס היו מנצחים, בכלל לא בטוח שהסדרה הייתה הופכת לתחרותית - אלא בגלל ההשלכות הפסיכולוגיות של ההזדמנות שהייתה והחומצה.

בימים האחרונים הרשת הוצפה בווידאו של ההפסקה שלפני ההארכה, לברון ישב שם המום ופאסיבי אגרסיבי, באופן ששיתק גם את כל מי שסביבו. עכשיו למדנו שבהמשך אותו הלילה הייתה לו התפרצות זעם בה פצע את עצמו. הוא לא התאושש מאותו רגע, לא חזר להיות השחקן שהוביל את קליבלנד לאורך הפלייאוף עם יכולת חד פעמית אפילו בסטנדרטים שלו. הוא אמנם המשיך לשחק טוב מאוד בגמר, ונמצא בשלב בו הוא לא מסוגל להיות פחות מטוב מאוד, אבל בשלוש המשחקים הנוספים לא היו לו אנרגיות לאקסטרה שהוא מצא פעם אחר פעם לאורך הפלייאוף ובמיוחד במשחק הראשון של הגמר. משהו בלברון כבה באותו רגע.

לעומת השחקנים של גולדן סטייט, לברון בפלייאוף לא נהנה ממשחק הכדורסל עצמו. הוא נהנה לנצח, להתגבר על מכשולים בלתי אפשריים, לחזק את מעמדו ההיסטורי. ההישגים מכתיבים את מצב הרוח שלו, את האופן בו הוא מנהיג את הקבוצה שלו, את בחירת הקבוצות שלו. ההישגיות הזו היא מרכיב הכרחי בגדולה של לברון, אך היא יכולה גם לכבות אותו כשהוא מרגיש שאין יותר מה להשיג בסיטואציה מסוימת. זה קרה לו בסדרה האחרונה לפני שתי העזיבות הקודמות וסביר מאוד שהוא לקראת עזיבה שלישית בקריירה. אבל הפלייאוף המדהים של לברון ושאלת המשך הדרך שלו עוד וודאי יקבלו התייחסות נרחבת בהמשך.

חשיבות שמחת החיים להצלחה של גולדן סטייט היא סיבה מרכזית לחמיצות בה התקבל תואר ה-MVP של הגמר של קווין דוראנט. כי סטף קרי הוא הפנים של שמחת החיים הזו, והיכולת שלו להשתחרר ולשחרר את הקבוצה הוציאה את הווריירס מלא מעט בורות בגמר המערב ובגמר. עבור הנראטיב של גולדן סטייט, היה מתאים הרבה יותר שבשלוש האליפויות יזכו בתואר ה-MVP של הגמר שלושה שחקנים שונים, ושהשחקן המזוהה ביותר עם השושלת הנוכחית יקבל את התואר הלילה. ברבע האחרון, כשהמשחק עצמו כבר היה גמור, נדמה היה שכולם בקבוצה עובדים עבור סטף, לעזור לו להשיג את התואר האישי, כולל דוראנט.

לטעמי, התואר הגיע לסטף גם מסיבות מקצועיות טהורות. הוא היה טוב יותר מדוראנט בשלושה ממשחקי הסדרה, וגם במשחק השלישי בו הוא לא פגע, החשיבות שלו לא קיבלה מספיק דגש. לאחר ההצגה שלו במשחק השני, קליבלנד החליטה להגיב עם דאבל-טים אגרסיבי כל פעם שקרי מקבל חסימה מהשחקן של קווין לאב, ולפעמים גם משחקנים אחרים. גולדן סטייט נהנית מאוד ממצבי ה-4 על 3 האלה, ופעם אחרי פעם מצאה נתיב קליל לטבעת, או באופן ישיר עם מסירה לחוסם או בתיווך המוצלח של דריימונד גרין. המלכודות הגבוהות על קרי עלו לקליבלנד בכמות דו ספרתית של דאנקים וליי-אפים במשחק השלישי, שכולם קשורים ישירות לאלמנט ההרתעה של סטף.

הסוויפ בגמר מדגיש עוד יותר את ההצלחה של יוסטון בגמר המערב. יוסטון היא כעת הקבוצה היחידה שלקחה יותר ממשחק אחד מול גולדן סטייט עם דוראנט, והיא הגיעה ליתרון 2:3 עם משחק 7 בבית. זה קרה תודות לבנייה של שנים שכוונה להתמודדות עם המפלצת מאוקלנד, לא רק ברמת סגל השחקנים אלא גם בתוכנית ההתקפית ובעיקר ההגנתית שכוונה בעיקר להתמודדות עם הסגנון של האלופה. מול גולדן סטייט לא מספיק לבצע חילופים אוטומטיים, צריך גם לדעת מתי לא להחליף, מתי לעזוב את השחקנים הפחות מאיימים ומתי לא, לקרוא את התנועות והחיתוכים האינסופיים. יוסטון ירדה לפרטים הקטנים של כל אחד משחקני המפתח של הווריירס והצליחה להיכנס לראש שלהם. בזכות הרוקטס, לא ניתן להתייחס לאליפות של גולדן סטייט השנה כמובנת מאליה וניתן לדמיין את היריבה שמדיחה אותה.

שאלת ה"מה אם" הגדולה ביותר בפלייאוף הזה היא מה היה קורה אם כריס פול לא היה נפצע לפני שני המשחקים האחרונים בסדרה מול גולדן סטייט? יוסטון נאלצה להסתדר לא רק ללא השחקן השני בחשיבותו בקבוצה, אלא גם ללא השחקן שהתעלה במחציות השניות, ברגעים בהם גולדן סטייט מתישה יריבות, בדיוק מה שהיה חסר ליוסטון במשחקי 6 ו-7. אבל הנקודה הזו מדגישה גם ש-CP3 לא סתם נפצע, זה קרה אחרי שני משחקים בהם הוא מתח את עצמו עד קצה גבול היכולת שלו, הגוף שלו קרס כי זה מה שצריך כדי לנצח את גולדן סטייט. כדאי גם להזכיר שאנדרה איגודלה, שאותת על כמה שהוא חשוב בשני המשחקים האחרונים בגמר, נעדר משני הניצחונות הצמודים מאוד של יוסטון במשחקים 4 ו-5 וסביר מאוד שלפחות משחק אחד הווריירס היו מנצחים איתו.

לאורך הפלייאוף, ובעיקר כאשר הסדרה מול יוסטון הסתבכה, הושמעה ביקורת על הסגל הקצר והלא מאוזן שגולדן סטייט הגיעה איתו לפלייאוף. בגמר זה כבר נראה אחרת. פרט לחמישיית המוות, סטיב קר קיבל תרומה נהדרת משון ליבינגסטון שסיים את הסדרה עם 13 מ-15 מהשדה, מג'בייל מגי שסיים עם 16 מ-20 מהשדה, שמר נהדר על לברון בחילופים והגן על הטבעת, ומג'ורדן בל שסיים עם 10 מ-14 מהשדה והוסיף המון אנרגיות בהגנה. היה כיף במיוחד לראות את מגי משפיע על הגמר אחרי שבשנה שעברה קר הרגיש שהוא לא מספיק אחראי למעמד. אם הוא ירצה להישאר, הוא יוכל להיות הסנטר הפותח של הקבוצה לשנים הבאות.

בכלל, גזרת הסנטרים הוכיחה את עצמה לבסוף. מעטים הבינו למה קר מחזיק בסגל כל כך הרבה סנטרים, וזה אכן פגע ברוטציית שחקני החוץ, אבל זה מאפשר לו לשלוף את השחקן הנכון לכל סדרה ולכל מאץ'-אפ. מגי היה נהדר מול סן אנטוניו וקליבלנד, בזמן שקיוון לוני התאים מאוד לסדרות מול ניו אורלינס ויוסטון. שניהם הוציאו את דיוויד ווסט וזאזא פאצ'וליה מחוץ לרוטציה. הרוקי בל, שלקח חלק בשתי הסדרות האחרונות, נראה כמו מי שיכול להתפתח לטוב בכל עולמות הסנטרים של הווריירס, זה שיכול להסתדר עם כל שחקן בחילופים אוטומטיים, לספק עזרה נהדרת בצבע, להשתמש באתלטיות שלו כדי לסיים ליד הטבעת ולמסור בעת הצורך. אם גולדן סטייט תדע להשאיר את השלושה האלה, היא תהיה במרחק פגיעה בול בשחקן כנף מלהיות עוד יותר שלמה ומפחידה בשנה הבאה.