בווידאו: הפועל תל אביב מעפילה לפיינל פור
1. משהו מוזר קורה לי כשאני צריך להתייחס להפועל תל אביב כדורסל. גדלתי בבית שבו אדום סימל את הטוב וצהוב היה התגלמות הרוע עלי אדמות. רק שנים אחר כך, כשבארי לייבוביץ' סיפר לי בריאיון שבדיעבד הוא קינא בשחקני מכבי תל אביב על הניהול המסודר שלהם וקונן על איכות הניהול של אנשי מועצת הפועלים שניווטו את קבוצתו, הבנתי שהחיים קצת יותר מורכבים מטובים ורעים, והצדק לעולם לא שוכן רק באולם אחד או בקבוצה אחת. במכבי תל אביב המאיימת היו לאורך השנים אנשים חיוביים יותר ופחות, מקצועיים יותר ופחות, ובהפועל תל אביב היפה שזכרתי הסתתר גם הרבה כיעור.
נדמה שהכיעור הזה מרים את ראשו בעונה האחרונה, וליתר דיוק ממקד אליו הרבה יותר תשומת לב. קבוצת האוהדים הסימפטית מפעם הפכה, לפחות מבחינת דימויה הציבורי, לגוף שמתחיל להזכיר את בית"ר ירושלים בכדורגל: הקהל שלה נחשב אלים ואגרסיבי, התקשורת יוצאת נגדה בגלוי ואוהדי הקבוצות היריבות, גם אלה שמבחינתם מכבי תל אביב היא השטן הגדול, מתייחסים להפועל סל כשטן הקטן. קשה להאמין, למשל, שאוהדי הפועל ירושלים יטרחו לרכוש כרטיס כדי לעודד את האחים האדומים - שעמם פיתחו יריבות קשה כבר בשנות ה-90 - בחצי גמר הפיינל פור מול מכבי.
עוד בנושא
בהפועל תל אביב לא מסתפקים בפיינל פור: "תמיד רוצים יותר"
בשל הדרבי התל-אביבי: משחקי הפיינל פור יפוצלו לשני ערבים נפרדים
נוריס קול נראה כמו שחקן חדש: "לא רק הנקודות, גם הגנה מצוינת"
רק שדימויים, כאמור, הם שטחיים מטבעם. אני מכיר אוהדים אינטליגנטיים, אפילו מבריקים של הפועל תל אביב, אנשים מצחיקים שלבם במקום הנכון, אך פומבית יגנו על כל פעולה של קהל האוהדים שבו הם חברים, אלימה ובוטה ככל שתהיה. מנגד, אני יודע שחלק מאותו קהל ירק, קילל ואיחל כל סוג סרטן אפשרי לאנשי מקצוע שבסך הכל באו לעבוד ולרוע מזלם מייצגים גוף שידור ששנוא על האדומים. מהנהלת הקבוצה, או מאוהדיה - אפילו הישרים ביותר - לא יצאה אפילו בת קול חלשה של גינוי לתופעות האלו. עיתונאים שנחשבו בעבר לאוהדים שרופים והעזו לתקוף את התופעות האלימות הוקעו והוקאו ברשתות החברתיות על ידי האוהדים, שיכולים להיות מתונים פוליטית ולתמוך בשלום עולמי אבל הופכים לעופות דורסים כשהם חשים שקבוצתם מותקפת.
עכשיו הפועל תל אביב מגיעה לראשונה מאז חזרה לליגת העל לפיינל פור, והשאלה היא איך אמור לאכול אותה מי שסתם אוהב כדורסל ישראלי אבל מפוכח דיו כדי לא לאהוד באמת אף קבוצה. היא תגיע לשלב המכריע עם כל החבילה: עם השירים הדוחים, ועם התחושה שכל העולם נגדה - השופטים, היריבה האימתנית ששולטת בענף על הפרקט ומחוצה לו בשלל מזימות עלומות, גוף השידור שנמצא בבעלות חלקית של בעלי אותה יריבה שנואה ושאנשיו תועדו כשהם תוקפים את האדומים במילים קשות, שאר העיתונות שמבקרת אותה חדשות לבקרים, המשטרה, מנהלת הליגה. היא תגיע גם עם אוהדים ותיקים, שבחדרי חדרים יודו שכל כמה שהם היו קיצוניים בצעירותם, האוהדים הצעירים בוטים מהם פי כמה, בערך כמו שנוער הגבעות קיצוני יותר מוותיקי המתנחלים. היא תגיע עם הדור החדש, זה עם הקללות והיריקות והריקודים על דם המתים. היא תגיע עם הנהלה צדקנית, שתגבה לעולם את הקהל שלה, ועד העונה האחרונה התמחתה דווקא בלא לתת גיבוי למאמניה. במבט שטחי, אין הרבה מה לחבב במועדון הזה.
רק שלמעשה, ההעפלה של הפועל תל אביב לפיינל פור מצוינת לכדורסל הישראלי. יחד עם מכבי תל אביב, ירושלים וחולון - שאולי תעפלנה גם הן וישלימו אירוע כמעט טוב יותר ממה שמגיע לענף החבוט הזה - היא אחת הבודדות שאשכרה יש לה קהל של אלפי אנשים, נאמנים, מלאי תשוקה ופנאטיים. קבצנים לא יכולים להיות בררנים, והכדורסל הישראלי הוא ווחאד קבצן כרגע. לא נעים לומר, ומי שעפות לעברו יריקות גם יראה בכך כפירה בעיקר, רק שהשנאה שהפועל מביאה למגרש מדליקה ליגה רדומה, רוויה בקבוצות מנומנמות ונטולות קהל שהן בעיקר גחמה של ספונסר אחד או ראש עירייה אחד. להפועל יש היסטוריה, יש עבר, ויש אתוס - בעייתי מאוד, שמגדיר את עצמו בעיקר על דרך השלילה, וניזון בעיקר מהתנגדות לקבוצה של המדינה ולמוסדות שמשרתים אותה - אבל לפחות הוא קיים. לגמרי במקרה, להפועל יש גם מאמן טוב שלמד את רזי המקצוע במחלקת הנוער של המועדון; סגל בעייתי אבל כזה שלא עבר שינויים במהלך העונה למרות לחצים חיצוניים כבדים ובניגוד לתחנת הרכבת המקובלת אצלנו; וקבוצה שעוד יכולה לקחת אליפות, גם בזכות אותו קהל פנאטי.
רגע לפני הרגע החגיגי היחיד בעונה מתישה ומאכזבת, אפשר לאפסן לרגע את הציפיות שהקהל הזה והקבוצה הזאת יחזרו להיות סימפטיים, ולהתרגל לנוכחותם, קשה ככל שתהיה: ציניים, חשדניים, לעתים בלתי נסבלים, אבל במקביל מאוהבים בקבוצת כדורסל ישראלית. וכמה אנשים שאוהבים כדורסל ישראלי נשארו?
2. אם לא תהיה סנסציה אמיתית בגמר ה-NBA, בסיום העונה הנוכחית מספר האליפויות של סטף קרי יהיה זהה לזה של לברון ג'יימס. במובן מסוים, אפשר לראות בזה כישלון, או לכל הפחות אכזבה, למלך מקליבלנד: ג'יימס משחק בליגה 15 עונות, סומן מגיל 16 ככוכב העתיד וכיורשו של מייקל ג'ורדן, דילג על המכללות, שובר שיאים אישיים בזה אחרי זה והפלייאוף הנוכחי הוא אולי הטוב ביותר שלו ברמה האישית; קרי, לעומת זאת, נחשב בתחילת קריירת המכללות לשחקן שאירופה תהיה פסגת השאיפות שלו, נבחר רק שביעי בדראפט וסבל מפציעות רבות. אחד בנוי כאל יווני, אחד ציפלון. אלא שקרי, מעבר להיותו גדול קלעי החוץ בתולדות המשחק וככל הנראה אחד מ-20 השחקנים הגדולים בתולדותיו, צמח במועדון שהתנהל בצורה חכמה, בנה את עצמו דרך בחירות דראפט ורכש צנוע אך מתאים בול לצרכים - ואז, אחרי שבנה את המוניטין שלו, ניצל זאת כדי להוסיף כוכב נוסף, קווין דוראנט, שהפך קבוצה מעולה לשושלת.
ג'יימס, לעומת זאת, היה מגיל צעיר למדי ג'נרל מנג'ר הצללים של קבוצתו. הקאבלירס מעולם לא הצליחו להיבנות דרך הדראפט וברכש הגיוני ונכון, כי הלחץ שהופעל על הקודקודים לרצות אותו פגע בשיקול דעתם. מעבר לכך, ג'יימס מגלם בדמותו שתי תכונות מאוד אמריקאיות: מחד, הרצון להיות זכר האלפא, האיש היחיד שגורל הקבוצה על כתפיו; ומנגד היזם, האיש שמסרב לתת לאנשים לבנים לשלוט בגורלו, שממנה את חברו לסוכנו ולמנהל העסקים שלו ושקרא תיגר על התפיסה שקבוצות ומנהלים קובעות הרכבים בעוד שחקנים אמורים, ובכן, לשחק: אחרי הדומיננטיות שהפגין בקליבלנד, רקח בעצמו את קבוצת הכוכבים של מיאמי היט ולקח איתה שתי אליפויות. למרבה האירוניה, ג'יימס נתן השראה לווריירס, שספק אם היו מצרפים את דוראנט אלמלא השלישיה ג'יימס-וייד-בוש הייתה קיימת קודם לכן.
אלא שהצורך למקד אליו את אור הזרקורים היה חזק ממנו, והוא חזר לקליבלנד, במדינה שבה גדל ובמקום שבו הוא גיבור בלתי מעורער. בדרך, הדומיננטיות שלו גם סילקה בעקיפין את קיירי ארווינג. וכך הגיע לברון לנקודה הנוכחית - ענק בין גמדים, שנאלץ להפסיד כנראה את הסיכוי האחרון לאליפות העונה מכיוון שמי שמקבל לצדו החלטות אינו קליי תומפסון אלא ג'יי אר סמית.
בקיץ לברון שוב יעמוד מול דילמה: להרכיב קבוצת כוכבים בלוס אנג'לס, להצטרף לקבוצה מוכנה ביוסטון; לצמוח עם הילדים של פילדלפיה; או בכל זאת לבחור ברומנטיקה של הבית בקליבלנד. בגיל 33, זו הברירה האכזרית שעומדת בפניו: אם יתעקש להמשיך להיות זכר האלפא היחיד, האיש שעל פיו יישק דבר, ספק אם יזכה באליפות נוספת. הפעם הגיע שוב תורו של לברון היזם לבנות קבוצה.