בווידאו: חגיגות האליפות של גולדן סטייט אשתקד
גולדן סטייט כנראה תנצח את סדרת הגמר הזו. גם אם ג'ורג היל היה קולע מהעונשין או אם ג'יי אר סמית' לא היה חווה אפיזודה של אי שפיות זמנית ב-4 השניות האחרונות של המשחק הראשון והקאבס היו מובילים כרגע, סביר להניח שעדיין הייתם מוצאים מעט מאוד אנשים שלא יאמינו שהווריירס יזכו שוב באליפות. הם עד כדי כך טובים ומוכשרים.
ניצחון בסדרה הזו יתן לווריירס את האליפות השלישית שלהם בארבע עונות, כאשר בעונה שבה הם לא זכו הם שברו את שיא הניצחונות בעונה הרגילה. קשה למצוא הגדרה מדויקת יותר לשושלת. המצקצקים יגידו שהווריירס נהנו ממזל, מעלייה בתקרת השכר שאפשרה להם להחתים את דוראנט, מפציעות מתוזמנות היטב של כוכבי היריבות שלהם ועוד שלל אלמנטים שהקלו עליהם לאורך הדרך, אבל אין שושלת שלא נהנית מזה. הלייקרס בתחילת שנות ה-2000 נהנו משיפוט קרימינלי כדי לגבור על הקינגס, הבולס נהנו מכך שמעולם לא נאלצו להיפגש מול האקים אולג'וואן בגמר. זוהי טבעה של הליגה. כל קבוצה מקבלת מנה מסוימת של מזל, הקבוצות הטובות יותר ממנפות את המנה שלהן כדי להפוך לקבוצות היסטוריות.
עוד בנושא
3:00, ספורט 5: משחק 2 בגמר. קליי תומפסון ואנדרה איגודלה בספק
דייויד גריפין: "בלאט היה מאמן מושלם עבור מספר קבוצות NBA הקיץ"
15 שנה של הצגות: דירוג חמש ההופעות הגדולות של לברון בפלייאוף
בדרך כלל התרגלנו לראות ב-NBA שושלות דחוסות, כאלו שמגיעות לשיא שלהן בחלון זמן של שלוש עד חמש שנים. אם נתעלם לרגע מהסלטיקס של שנות החמישים והשישים שהיו שושלת בתקופה שהיו בליגה בערך רבע ממספר הקבוצות שיש בה היום, אפשר לסמן בערך שש קבוצות כשושלות דומות לזו שאנחנו רואים היום מהווריירס: הלייקרס והסלטיקס של שנות ה-80, הבד-בויז של הפיסטונס בסוף שנות ה-80, הבולס של ג'ורדן בשנות ה-90, הלייקרס של שאקובי בתחילת שנות ה-2000 וההיט של לברון בין 2010 ל-2014.
כל אחת מן השושלות הללו התפרקה בצורה שונה. הסלטיקס דעכו בעקבות הפציעות של לארי בירד וקווין מקהייל (והעובדה שההזדמנות הגדולה שלהם להמשכיות השושלת נלקחה מהם כאשר לן ביאס מת ממנת יתר). הפיסטונס אמנם הגיעו שלוש פעמים ברציפות לגמר וזכו פעמיים, אבל מעולם לא היו מוכשרים כמו שאר הקבוצות ברשימה הזו וברגע שאיבדו את היתרון המנטלי שלהם הם התאיידו. הבולס נוצחו פעם אחת על ידי הפרישה הראשונה של ג'ורדן, ובפעם השנייה על ידי עייפות החומר שהביאה להתפרקות הקבוצה מכל נכסיה אחרי האליפות השישית. הלייקרס בתחילת שנות ה-2000 הוכרעו על ידי מאבקי האגו בין שאק לקובי ואילו ההיט הייתה קבוצה שהורדה על ברכיה בעקבות הזדקנות הכוכבים והאימתניות של ה-CBA, שהקשה עליה להתחזק ברגע שעברה את תקרת המס.
הקבוצה השונה מבין כל הקבוצות הללו היא הלייקרס של שנות השמונים, שהגיעה ל-8 גמרים ב-10 השנים של האייטיז. הם עשו זאת משום שהיו להם כוכבי על בגילאים שונים. בתחילת הדרך, למרות שמג'יק ג'ונסון היה אגדה כבר בעונת הרוקי שלו, הלייקרס הובלו על ידי קארים עבדול ג'אבר. בהמשך הדרך זו כבר הייתה הקבוצה של מג'יק והשואוטיים. משהו בחילופי הדורות הללו וביצר התחרותי של מג'יק אפשר ללייקרס מספיק רעננות כדי להמשיך ולשלוט בליגה לאורך עשור שלם.
האם הווריירס דומים לאיזושהי שושלת? האם הם שושלת מזן חדש שלא ראינו? האם אפשר לראות, אפילו במשקפת, את תאריך התפוגה של השושלת הזו?
לכאורה, הסיבות הטכניות להתפרקות שושלת לא חלות על גולדן סטייט. החשש מתקרת המס הוא חשש לגיטימי, בטח כשצריך לשלם לארבעה כוכבים ששווים חוזי מקסימום, אבל הווריירס מדפיסים כסף באורקל ארינה. ב-2016/17 המחיר הממוצע לכרטיס למשחק של הווריירס היה 240 דולר, הכי יקר בליגה וגבוה ב-50 דולר (26%) מהקבוצה הבאה בתור (הניקס) וב-150 דולר (167%) מהמחיר הממוצע לכרטיס ב-NBA. בעוד שנתיים גולדן סטייט אמורה לעבור לצ'ייס ארינה, אולם חדש בסן פרנסיסקו שנבנה בעלות של מיליארד דולר. ההכנסות כנראה לא יירדו עם המעבר מאוקלנד לסן פרנסיסקו. תוסיפו לזה את הדיבורים על כך שקליי תומפסון יהיה מוכן לתת להם הנחה בהארכת החוזה שלו, שהחוזה של דריימונד גרין תקף לעוד שנתיים ושהליגה עוד צפויה לקבל תזרים מזומנים חיובי בעקבות החקיקה שהפכה את ההימורים לחוקיים, וקשה לראות את הווריירס קורסים תחת עול המס, אף על פי שהוא הולך להיות שובר שיאים.
האם הפציעות והעייפות הפיזית יכריעו אותם, כפי שהם הכריעו את הסלטיקס בשנות השמונים? יכול להיות. הקרסוליים של סטף קרי לעד יהיו מועדים לפציעות ואפילו בפלייאוף הנוכחי אנחנו רואים אותם נאלצים להתמודד עם החיסרון של אנדרה איגודלה. במשחק הראשון בסדרה ג'יי אר סמית' כמעט הוציא לקליי תומפסון את הרגל מהמקום. פציעות יכולות לקרות, אבל בעידן הנוכחי הפציעות שיכולות לקרות הן פציעות אקראיות. אלו לא יהיו פציעות של תשישות, של שברי מאמץ, של עומס. גם משום שלווריירס יש מספיק כוכבים כדי לא לשים עומס גדול מדי על אחד מהכוכבים שלהם (למי ששכח, בעונה שעברה כשקווין דוראנט היה פצוע הם ניצחו 14 משחקים ברציפות) וגם המדע המודרני כבר מספק מספיק מידע על הבריאות של השחקנים, כך שניתן לדעת בכל רגע נתון האם שחקן כלשהו נמצא במסלול התנגשות עם פציעה כלשהי. במצב כזה העומס ירד מאותו שחקן. היום אנחנו כבר רגילים לראות שחקנים נחים בבק-טו-בק או שכמות הדקות הממוצעת יורדת. "גרג פופוביץ' הניח את היסודות והפך את זה למקובל", אמר סטיב קר ל-ESPN בכתבה על הנושא שנכתבה השנה.
הערת אגב: הפסקה הזו נמצאת בקונפליקט עם התחושה ההולכת וגוברת שבכל שנה אנחנו רואים יותר ויותר פציעות, אבל זו גם תוצאה של העלייה בקצב המשחק. השחקנים היום נדרשים לרוץ מהר יותר ולכסות הרבה יותר שטחים משחקנים באייטיז ובניינטיז. הם מותחים את הגוף שלהם עד לקצה גבול היכולת האנושית. לא כולם בנויים להתמודד עם זה.
אם כך, הסיבות החיצוניות לדעיכה של שושלת - פציעות או תקרת המס - הן פחות רלוונטיות במקרה של גולדן סטייט. זה מותיר אותנו עם הסיבות הפנימיות - מאבקי אגו או דעיכה מנטלית. או כפי שפט ריילי קרא לזה פעם - The Disease of Me. "הדבר הכי קשה עבור שחקנים לעשות כשהם הופכים לחלק מקבוצה הוא ההקרבה. זה הרבה יותר קל, והרבה יותר טבעי, להיות אנוכי", אמר ריילי.
ריילי ראה את התופעה הזו מתרחשת בלייקרס כאשר הוא אימן אותם בשנות השמונים וכנראה גם ראה את זה קורה במיאמי בתחילת העשור הנוכחי. המחלה הזו, שבה השחקנים מאבדים פרופורציה ביחס לחלקם היחסי בהצלחת הקבוצה, היא הקריפטונייט האולטימטיבי עבור קבוצות שמצליחות לאורך זמן.
"אין לנו את ה-Disease of Me", קבע בנחרצות סטיב קר בפודקאסט של ביל סימונס בתחילת העונה. יתכן מאוד שלגולדן סטייט הנוכחית יש פסיפס אנושי ייחודי שמאפשר לה להישמר מאותה מחלה ממארת. קליי תומפסון הוא עוף מוזר בעולם הסופרסטארים ומארק ג'קסון אף כינה אותו "הכוכב הכי Low Maintenance שיצא לי לראות", ודריימונד גרין הוא בכלל לא כוכב, אלא סוג של דניס רודמן משופר שמקבל את התהילה שלו במקומות אחרים מאלו שקליי, סטף ו-KD מקבלים אותה. יכול להיות שהאופי של הכוכבים של הווריירס הוא החיסון מהמחלה הזו.
עם זאת, גם קר מסכים כי העונה הזו היא קשה יותר מהקודמות. "זה הטבע האנושי. המוטיבציה יורדת קצת. אין לנו ממש את האדג' שהיה לנו בשנים האחרונות", אמר. ברנדון פיין, המאמן האישי של סטף קרי, אמר זאת השבוע בצורה קצת שונה. "למצוא דרכים לאתגר את סטף יכול להיות די קשה. ההתאמה הכי גדולה העונה הייתה ההתמודדות עם הדברים המנטליים".
למרות ההכחשה של קר, אפשר לחוש באתגרים המנטליים של הווריירס. הקבוצה נראית פחות רעבה מאשר בעונות קודמות, ואפשר גם לראות את זה במספרים שקשורים לאנרגיות על הפרקט. הם משיגים פחות הסטות כדור ומצילים פחות כדורים אבודים ביחס לעונה שעברה, עונה שבה הם היו במסע כפרה משותף (הווריירס בנסיון לנקום על ההפסד בגמר 2016 וקווין דוראנט בניסיון להוכיח לעולם הכדורסל שהוא לא טרמפיסט בהסעה של הווריירס לגביע לארי אובריאן). גולדן סטייט כבשה את ההר בזה בעונה שעברה, אבל נראה שהעונה לא נותרו לה הרים לכבוש, אלא רק לשמור על ההר שהיא נמצאת עליו, וזה מביא אתגרים מסוג אחר.
במשחק 7 מול יוסטון, הרוקטס הובילו במחצית הראשונה והאלופה נראתה לא מחוברת. סטף קרי אמר לאחר המשחק כי "הייתה נקודה מסוימת (פסק זמן במחצית הראשונה - י.ע.) שיכולנו להתחיל להאשים זה את זה, לדבר לא יפה, להפנות אצבע מאשימה. בקלות היינו יכולים להתפרק, שכל אחד יילך לדרך אחרת". עם זאת, הווריירס יצאו מהנקודה הזו מחוזקים. "נכנסנו לפסק הזמן הזה בנפרד, אבל יצאנו ממנו כקבוצה אחת", אמר קווין דוראנט. עד כה, הם צלחו את האתגרים הללו.
האם הווריירס יצליחו להימנע מתהליך הניוון המנטלי שעובר על כל שושלת ולהמשיך גם בעונה הבאה לגמר חמישי ברציפות, הישג שלא התרחש בחמישים השנה האחרונות? עוד כמה זמן בעצם השושלת הזו תוכל להמשיך?
יש מן הסתם חשיבות ליריבות, בייחוד ליוסטון שצריכה לשמור את כל חלקי הפאזל שלה (במיוחד קלינט קאפלה), אבל גולדן סטייט כאן כדי להישאר. גם אם היא תפספס את הגמר בעונה הבאה, סביר להניח שעונה לאחר מכן היא תחזור אליו. גם אם לסטיב קר ימאס מהעול הפיזי שמוטל על הגוף שלו, סביר להניח שבוב מאיירס ימצא מאמן שיצליח להוביל קבוצה עם ארבעה אולסטארים לאליפות. במובן הזה, הם הכי קרובים ללייקרס של שנות ה-80, קבוצה שנהנתה מדומיננטיות על פני עשור שלם. לווריירס יש את המרכיבים כדי לעשות זאת, המרווח לטעות שלהם הוא כל כך גדול.
אחרי שנים ארוכות שדיברנו על כך שהמערכת של ה-NBA עם תקרת השכר והדראפט מונעת דומיננטיות ארוכת טווח ומעודדת שוויוניות, הווריירס הם החור במערכת. המערכת של הליגה לא תעצור אותם. היריבות יצטרכו לעצור אותם, או שהם יעצרו את עצמם. אבל כל מי שלמד פיזיקה יודע שלעצם שנוסע במהירות כל כך גבוהה יקח הרבה מאוד זמן עד שהוא יעצור עצירה מוחלטת. בינתיים, תהנו מהדרך.
