יש רק דבר אחד שהאמריקאים אוהבים יותר מסיפור עם מוסר השכל, וזה סיפור עם סוף טוב ומוסר השכל. במידה שכבר אי אפשר להפוך את הסוף לטוב, תסמכו עליהם שישנו את הסיפור כך שיתאים. יהפכו אותו לגדול מהחיים, לנקודת ציון, לרוביקון. אבל לפעמים הקלישאות האמריקאיות פוגעות. ונראה שזה המקרה בסיפור של לן ביאס.
את הסוף כולם מכירים. ביאס, בוגר מכללת מרילנד, שחקן השנה ב-ACC ב-1985 ו-1986, נבחר שני על ידי בוסטון בדראפט של 1986, והיה אמור להפוך לשחקן השישי של אלופת ה-NBA, שניצחה באותה עונה 67 משחקים והעמידה את אחת הקבוצות הגדולות ביותר בהיסטוריה, אם לא הגדולה שבהן. הסלטיקס הבטיחו לרוקי בן ה-23 שיעלה מהספסל מאחורי לארי בירד וקווין מקהייל, במהלך שצפוי היה לסייע לנשיא רד אאורבך לקחת את השושלת שלו אל תוך שנות ה-90. ביאס היה אמור להבשיל ולהוביל את הקבוצה ביום שאחרי פרישת הציפור.
"זה חלום בתוך חלום", אמר ביאס בליל הדראפט. "החלום שלי היה רק לשחק ב-NBA, אבל להיבחר על ידי אלופי העולם זה אפילו יותר טוב. עדיין לא קיבלתי טבעת אליפות, אז זה יהיה נחמד לענוד אחת כזו". כל התוכניות נזרקו לפח הזבל פחות מ-48 שעות אחרי הדראפט, אז התגלתה גופתו של ביאס, שקיבל התקף לב כתוצאה ממנת יתר של קוקאין.
האופוריה בבוסטון הפכה באחת להלם. ההלם לדיכאון. הדיכאון לכעס. הכעס לתסכול. התסכול הזה גרר אחריו אינספור שינויים בליגה הטובה בעולם. הסלטיקס לא זכו מאז באליפות, כאשר המחסור במחליף ראוי מאלץ את בירד ומקהייל לשחק 40 דקות כל ערב, עובדה שקיצרה את הקריירה שלהם בכמה שנים טובות. מספר עונות מאוחר יותר הגיעה עוד תקווה גדולה לגארדן, רג'י לואיס, והקללה החדשה של הסלטיקס פגעה גם בו, כשמת מדום לב בזמן ששיחק כדורסל, וזאת לאחר שרוב הרופאים המליצו לו לפרוש עקב דופק בלתי סדיר.
אל תפספס
ילד טוב, פוטנציאל ענק, עושה סמים
בשנתו האחרונה במכללה קלע ביאס 23.2 נקודות למשחק, והוסיף 7 כדורים חוזרים. הוא היה גארד גבוה וחזק, אתלט בלתי רגיל, ושחקן עם יד טובה מחצי מרחק. "אולי הוא הדבר הכי קרוב למייקל ג'ורדן", אמר אד באדג'ר, סקאוט של הסלטיקס, ביום הדראפט המאושר. "אני לא אומר שהוא טוב כמוהו, אבל הוא מהיר ומלהיב כמוהו". במרילנד חלקו על באדג'ר: שם לא השתמשו במושג "בי לייק מייק". כולם רצו להיות כמו לן, שמהאתלטיות ויכולת הקליעה שלו תוכלו להתרשם בקליפ ההייליטס המצורף (ראו לינק).
הוא אמור היה להפוך את בוסטון לקבוצה בלתי מנוצחת. היה לה קו קדמי שהורכב מבירד, מקהייל, רוברט פאריש, ביל וולטון מהספסל, ובקו האחורי דניס ג'ונסון ודני איינג'. ועכשיו היא עמדה לצרף לשורותיה עוד שחקן על. "אני מאמן 24 שנה בדיוק", נזכר מייק ששבסקי. "בזמן הזה ראיתי שני שחקנים יריבים שבלטו מעל כל היתר: מייקל ג'ורדן ולן ביאס. לן היה שחקן עם לב גדול, והייתי בטוח שהוא יהפוך לאחד הטובים ב-NBA. הוא יצר ובנה מהלכים, בדיוק כמו שג'ורדן עשה. הוא כל הזמן חשב על דרכים חדשות לקלוע, ואי אפשר היה לעצור אותו".
גם אאורבך התלהב אחרי בחירת הדראפט ולפני הטרגדיה. "הוא פשוט אתלט נהדר", אמר. "ראיתי אותו משחק פעמים רבות. ראיתי אותו מתאמן פעמים רבות. יש לו מוסר עבודה מצוין, והוא ילד טוב". אכן, ביאס היה רק ילד. קשה לצפות מכוכבי כדורסל צעירים שישמרו את הרגליים על הקרקע כשכל יום אוהדים ועיתונאים מתחרים ביניהם על הסופרלטיבים המתאימים ביותר.
"ב-1976 חזיתי בבוגר מרילנד אחר, ג'ון לוקאס, נושא נאום", כתב העיתונאי תומאס בוסוול בוושינגטון פוסט, ימים ספורים אחרי מותו של ביאס. "הוא בירבר בלי הפסקה, וגם סיפר על האפשרות שיתמנה יום אחד לנשיא ארה"ב, לפני שהתיישב לקול תשואות רמות. מעולם לא חזיתי בשילוב בין תצוגה תמימה כל כך של יהירות, וחוסר מודעות עצמית פתטית לחלוטין. הוא חשב שהכשרון מעיד על אופי, והכריזמה שלו עזרה להמשיך את השקר הזה, בזמן שהקהל מריע ודוחף אותו עמוק יותר אל תוך השקר הזה". גם לוקאס התמכר לסמים, לפני שהפך לאחד המטיפים הגדולים נגדם.
כמו לוקאס, גם ביאס, הילד הביישן והמופנם שהתבלט אך ורק על פרקט הכדורסל, כנראה האמין לכל מה שאמרו עליו והחל לאבד את הכיוון. נסיבות מותו המדויקות לעולם לא פורסמו, אבל מה שכן ידוע הוא שחגיגות הדראפט שלו נגמרו בצורה טרגית. כספורטאי שהיה רגיל לראות את העולם בשחור ובלבן, בניצחון ובהפסד, הוא התקשה להתמודד עם חולשותיו, עם העובדה שאישיותו המסובכת שונה מתדמיתו הנוצצת. כמו כוכבים רבים אחרים לפניו, הוא ברח לסמים.
עד עצם היום הזה
הרבה דברים השתנו מאז דראפט 1986 בכלל, ומאז מותו של ביאס בפרט. זה מתחיל משקיעתה של שושלת הסלטיקס, ואת הוואקום ניצלו הבד בויס של דטרויט, שספק אם היו חזקים מספיק כדי לגבור על בוסטון לו ביאס היה בין החיים. ייתכן גם כי מספר האליפויות של ג'ורדן היה מצטמצם בעקבות הארכת הקריירה והיעילות של בירד ומקהייל, ואולי לא היינו זוכרים את MJ כאלוהים.
מותו של ביאס נתן את האות למחזור הדראפט המקולל ביותר בהיסטוריה. סדרה של טרגדיות וכשלונות מהדהדים הגבירה את המודעות בקרב המנהלים לחשיבות התחקיר המדוקדק לגבי כל שחקן ושחקן. הבחירה הראשונה, בראד דוהרטי, הלך לקליבלנד, אבל הקריירה שלו לא הצליחה להמריא בגלל ריבוי פציעות ברגליים ובגב. הבחירה השלישית, כריס וושבורן, הבחירה השישית וויליאם בדפורד והבחירה השביעית רוי טארפלי (שלוקאס ניסה לשקם מאוחר יותר בעצמו בנסיון קאמבק של טארפלי בתחילת שנות ה-2000) סיימו כולם את הקריירה שלהם בקול ענות חלושה בגלל צריכת סמים ואלכוהול מופרזת. הקללה הגיעה עד הבחירה ה-60. דראזן פטרוביץ', שנהרג בתאונת דרכים בגרמניה ב-1993 אחרי שכיכב בניו ג'רזי נטס.
בלילה שבין רביעי לחמישי התקיים דראפט 2006, ותהיו בטוחים שכל מנהל ומנהל ידע באיזו שעה בבוקר המועמדים קמים, מה הרגלי האכילה שלהם, מי החברים איתם הם מסתובבים, מהן תכונות האופי שלהם, ואיך נראה כל איבר מגופם מבפנים. זה, כמובן, לא מונע פלופים גדולים, אכזבות, והפתעות משחקנים שאף אחד לא ציפה שיתנו משהו. אלא שהמעקב האינטנסיבי, בשילוב עם משכורות העתק שיכולה להיעלם ברגע בעקבות שאכטה או שורה מיותרים, עושה את העבודה. אותו רוי טראפלי, למשל, הציג ניצני גדולה בשנותיו הראשונות בליגה, אבל ההשעיות שלו עלו לו ביותר מ-20 מיליון דולר במשכורות.
ביאס, בצורה כל כך אמריקאית, גויס אחרי מותו כדי לדחוף קדימה את המלחמה בשימוש בסמים. "הגישה במדינה באותה תקופה הייתה שלצרוך קוקאין זה מגניב וכיף", אמר ג'ון וולטרס, מנהל המלחמה בסמים בבית הלבן. "המוות של ביאס שינה את הגישה הזו, אנשים ראו שזה דבר לא טוב". הממשל העביר באותה שנה כמה חוקים שהקלו על המלחמה בסמים, והעונשים על שימוש הפכו קשים יותר.
במבט כללי זה לא ממש עבד, כמובן, כשמי שרוצה להשתמש בסמים עושה זאת, ומי שרוצה למכור אותם מרוויח את המיליונים שלו. אבל ב-NBA חשו את השינוי. כל שחקן שנבחר בסיבוב הראשון הופך למיליונר, ואם אפשר להתאפק עד לסוף הקריירה, או עד הקיץ, כדי להריץ שורות עם שטרות של מאה דולר, אז זה בדיוק מה שהשחקנים יעשו. אבל על פניו הכל בסדר: סמים זה רע, ה-NBA זה טוב, והחיים הם יפים. חבל שאף אחד לא גילה את זה ללן ביאס.