סביר להניח שאם טרבור אריזה היה הולך לאימון קליעות אחרי משחק 7, אחרי שסיים עם 0 נקודות ב-0 מ-12 מהשדה במשחק הכי חשוב של העונה, אילו היה נעמד לבדו באולם האימונים ובודק מה שלום היד שלו, ככל הנראה הוא היה משחיל שלשות בקלילות. זריקות היו צוללות לו פנימה ללא מאמץ, בשיא הטבעיות, סוויש אחרי סוויש. כמו אישה אחרי לידה, שמיד עם תום ההיריון נגמרים לה בשנייה אחת סימפטומים שהיא סחבה עמה תשעה חודשים (צרבות, כיווצים, הורמונים משתוללים), כך גם טרבור אריזה הרגיש ודאי אחרי משחק 7 - שהוא היה כלוא בשדה מגנטי, שלוחץ עליו מכל הכיוונים, מצב לחץ הורמונלי שמשבש לו את הראייה, את הטאץ', את הביטחון הכי בסיסי, משהו שמונע ממנו לחשוב כראוי, לקלוע כמו שצריך, ובכלל, לתפקד. "גיים סבן", הם אומרים, "אלו שתי המילים היפות בספורט". לפעמים הן מעוררות אימה.
במקביל, אי שם בישראל, אדם יושב בבית, וצופה במשחק. הוא מבין את גודל המעמד, את חשיבות האירוע, כבר יודע ממקרי עבר שלא כולם מצליחים להתעלות ברגע האמת. למעשה גם הצופה עצמו לחוץ מהמשחק, ואף אומר לעצמו שאם הוא בבית יושב עם לב דופק וידיים רועדות, הרי שאפשר רק לדמיין מה עובר על השחקנים. אבל איכשהו, בכל זאת, למרות הכל, המשחק נגמר, ואין לחובב הספורט שום בעיה לקטול את טרבור אריזה, לזלזל בו וללגלג, להידהם מחולשתו של הספורטאי, ומיד לכנות אותו בכינוי הביקורתי, המתנשא וחסר הרגישות - צ'וקר.
עוד בנושא:
גילי לבנדה בראיון: "טעינו בסיפור שכטר. מאמין שעוד אחזור לבית"ר מהדלת הראשית"
אלוף העיתוי הנכון: זינדין זידאן ניצל את הצ'אנס המושלם להתפטר מריאל מדריד
לא מצחיק, לא מגניב ולא קאלט: על העלייה של הפועל חדרה לליגת העל
להכל כבר התרגלנו. התרגלנו לראות אוהדי ספורט שמנמנים, עבי בשר, שמתנשפים רק מלעלות במעלה היציע עם הקולה שלהם, שצועקים לעבר שחקן צעיר ואתלטי "תתחיל לזוז כבר יא אפס". התרגלנו כבר לקרוא פרשני ספורט (אגב, גם מבקרי מוזיקה, אוכל וכו') שקוטלים שחקנים ומאמנים בעלי תהילת עולם, וזאת על אף שמעולם לא דרכו על מגרש, שלא לומר היו חלק מקבוצת ספורט אמיתית, בטח שלא מצליחה. התרגלנו כבר לקרוא טוקבקים של אנשים רעים ומרושעים, נטולי איזשהם כישורים, פקידים באופן ספייס, עם חיים אפורים וקטנים, עם פירורי בורקס על החולצה, שקוראים לליאונל מסי לוזר אחרי שהפסיד בגמר המונדיאל.
אבל יש משהו במילה צ'וקר שהיא אכזרית במיוחד. זה מעבר לחוצפה. יש בה ניכור אמיתי לסיטואציה. שיפוטיות חסרת רגישות. אפס חמלה או רחמים. חוסר יכולת הזדהות, חוסר יכולת להבין מה עובר על ספורטאי, אדם, שכל העונה עובד ומקדיש את חייו לרגע אחד לו ציפה, רגע שהוא ידע שיגיע - משחק 7 נגד גולדן סטייט, גמר ליגת האלופות, גמר ה-NBA - ופותח את המשחק עם כמה פעולות רעות, נקלע ללופ, מתחיל להסתבך, חושב יותר מדי, מדבר עם עצמו, עובד על עצמו, וכלום לא עוזר. כלום.
מעבר לזה, בדיוק כמו הרגע שאדון משה לוי מגבעתיים קורא לליאו מסי "לוזר", אי אפשר להתעלם מהפער בין טרבור אריזה, או ג'יימס הארדן, או לוריס קאריוס, לבין אלה שקוטלים אותם בהינף יד ומכנים אותם צ'וקרים. מתי אתם תפקדתם ברגע האמת? ואין הכוונה למתי קלעתם שלשה במשחק 7 בגמר אזורי מעל ידיים מונפות והגנות אינטנסיביות של דוראנט ודריימונד גרין, או מתי לאחרונה הדפתם בעיטות של רונאלדו וגארת' בייל; אלא בכלל, באופן יחסי, בחיים הקטנים שלכם, כמה מכם יכולים לומר שהתעליתם כשזה היה חשוב?
לכן, למען ההגינות הבסיסית, אני מרגיש שזה הרגע הנכון עבורי להתוודות בפני אריזה, קאריוס והארדן, ולומר בפה מלא - גם אני צ'וקר! גם אני נשנק ברגע האמת, הידיים שלי רועדות, מברבר שטויות בגרון יבש. גם אני נבהל מהמעמד, נלחץ ככל שהוא מתקרב, וזאת למרות ההכנות המוקדמות והעבודה הפסיכולוגית. ושוב, לא מדובר על משחק 7, אלא על ראיון עבודה, על משרה עלובה, במקום שלא רציתי להתקבל אליו, ועדיין נלחצתי, בלי שום סיבה, רגליים רועדות. לא משחק 7, לא גמר הצ'מפיונס, אלא סתם ניסיון להתחיל עם בחורה, ולא דוגמנית על, אלא סתם מישהי מרעננה, שכבר שלחה רמזים חיוביים, והנה אני עומד לא רחוק, אומר לעצמי "גש אליה, גש אליה, מה יש לך להפסיד", ובכל זאת לא ניגש, הגוף לא מאפשר, קופא במקום. במונחי כדורסל זה לא להחטיא שלשות, אלא איירבולים מהעונשין.
ואתה קאריוס, דע לך, עשיתי בחיי טעויות שוער שרודפות אותי עד היום. ולא מול גארת' בייל לעיני מיליוני צופים, אלא סתם בקרב חשוב ויוקרתי מול הכיתה המקבילה. כדור דרדל'ה חמק לי מתחת לבטן, והמבטים המאוכזבים של חבריי לקבוצה לא יוצאים לי מהראש. "אז בוא תעמוד אתה שוער יא זבל", צעקתי בכעס, אבל ידעתי, זה גול שלי. כן, דווקא עכשיו, רעדו לי הידיים. והייתה את הפעם ההיא, כשכל הלילה הכנתי בראש נאום אמוציונלי לקראת הפגישה עם המנכ"ל, וקרטעתי שם כמו עגלה, אילו הייתי יכול הייתי מזייף פציעה ומבקש חילוף. ובסיום חוג הטניס, בטורניר המסכם, מול השחקן שתמיד ניצחתי בכל האימונים, החטאתי מכות פשוטות ולא האמנתי איך הגוף שלי בוגד בי, לא מתואם עם הראש.
מתחת לחופה, לפחות בחתונה הראשונה, הייתי על סף התקף לב. התרכזתי בשבירת הכוס כמו חולה רוח, לא מעלה בדעתי מה היה קורה אילו באותו רגע הייתי צריך לבעוט פנדל מול קיילור נבאס. פעם התראיינתי לרדיו, הגעתי מוכן, אמרו לי "אתה בשידור חי", ומאותו רגע יצאה לי מילה כן מילה לא, עד שהמראיין נאלץ לברר אם הקו מקוטע. בהצגת הסיום בתיכון לא עשיתי פאדיחה, רק כי מלכתחילה נמלטתי מהאפשרות המבעיתה של לעמוד במרכז הבמה. אלוהים יודע, יותר מפעם אחת אמרתי לבחורה "זאת פעם ראשונה שזה קורה לי". ברור שגם היו לי הצלחות, ימים מבריקים, רגעי אמת שהתעליתי בהם, פה ושם נאומים סוחפים, משמרות לחוצות בעבודה שהייתי אול אראונד פלייר וסיימתי עם טריפל דאבל, ואפילו בילוי אחד, בערב בלתי נשכח, שסיימתי עם צמד. אבל השנים עוברות, הכישלונות מצטברים, ומתישהו אי אפשר שלא לרחם על הקאריוסים, האריזות וההארדנים, ובמקום לקטול, רק לרצות לחבק, ולהגיד להם "זה בסדר, זה בסדר".
* הדברים לא חלים על ג'יי אר סמית'.