אלוף העיתוי הנכון: זינדין זידאן ניצל את הצ'אנס המושלם להתפטר מריאל מדריד

"לפעמים, גם בעידן של הצלחות, מוכרחים לעשות שינויים". הציטוט הזה לא שייך לזינדין זידאן. הוא נאמר על ידי חורחה ולדאנו, המנהל הספורטיבי של ריאל מדריד שהסביר ביוני 2003 את החלטת הנשיא פלורנטינו פרס לפטר את ויסנטה דל בוסקה, שעות ספורות בלבד אחרי הזכייה באליפות. המאמן המשופם הדריך את הקבוצה במשך פחות מארבע שנים וזכה פעמיים בליגת האלופות, פעמיים באליפות ספרד, וגם בתארים זוטרים כגון סופר-קאפ ספרדי ואירופי הגביע הביניבשתי. מבחינת תארים, זו היתה התקופה הזוהרת ביותר של ריאל מאז שנות ה-50', אבל את פרס זה לא סיפק. "אנחנו מאמינים כי הסגל שנבנה יהיה עוצמתי יותר עם מאמן בעל תכונות אחרות. דל בוסקה גילה סימנים של תשישות. צריך לומר בכנות שהוא לא המאמן הנכון להצעיד את המועדון לעתיד", הצהיר הנשיא.

עוד בנושא

זינדין זידאן הודיע במפתיע: "אני עוזב מיידית את ריאל מדריד"
בספרד מנתחים את העזיבה, קסיאס: "צריך מחליף קר רוח"
רונאלדו "מרוסק": שחקני ריאל בהלם מההודעה של זידאן

זינדין זידאן היה שם וחווה הכל מקרוב. הוא היה על המגרש כאשר ריאל ניצחה את בילבאו של יופ היינקס (כן, אותו היינקס שנזרק מיד אחרי הזכיה ההיסטורית בליגת האלופות ב-1998) במחזור הנעילה של הליגה והקדימה בזכות כך את ריאל סוסיאדד המפתיעה. הוא הוחלף בדקה ה-87 לקול שאגת הקהל. דקה מאוחר יותר הוחלף פרננדו היירו כדי לקבל תשואות משלו. ואז התברר לקפטן שהיה זה משחקו האחרון בקבוצה. גם הוא נזרק ללא התרעה מוקדמת, אחרי 14 שנה, כי פרס לא רצה בו עוד. המועדון לא גילה כלפיו כבוד מינימלי. בהמשך נמכר גם קלוד מאקללה לצ'לסי אחרי שהמועדון סירב לשפר את תנאיו ודחק אותו החוצה. "הוא לא יחסר לנו. אין לו טכניקה, אין לו מהירות, והוא מוסר רק אחורה והצידה", זלזל פרס.

זיזו תהה אז בתגובה: "מה הטעם לצבוע את הרכב בזהב אם אתה מאבד את המנוע?". הצרפתי שיחרר גם הצהרה נוספת, אשר נשכחה במהלך הזמן - הוא הודיע כי יתלה את הנעליים ב-2005 כאשר חוזהו בריאל יסתיים. "יש לי שנתיים נוספות במועדון, ואחריהן אפרוש. בינתיים אשתדל לשחק טוב ככל הניתן בכל החזיתות", הוא אמר. לא זוכרים זאת, כי כבר בפברואר 2004 האריך הקשר את החוזה עד 2007 עם אופציה לעונה נוספת.

ריאל דהרה אז בפסגת הליגה עם קרלוס קיירוש על הקווים, הותירה רושם מצוין בליגת האלופות והעפילה לגמר הגביע הספרדי. ריחות של טרבל ריחפו באוויר, וגם זידאן נסחף באופוריה. שלושה חודשים מאוחר יותר, הוא ידע שדווקא אבחנתו הראשונית היתה מדוייקת. ריאל קרסה לחלוטין, הפסידה בגמר הגביע לסראגוסה, הודחה מליגת האלופות בידי מונאקו וסיימה רק במקום הרביעי בליגה. קיירוש פוטר בבושת פנים וחזר למשרתו כעוזר של אלכס פרגוסון באולד טראפורד. וזידאן? הוא חזר לחשוב על פרישה.

כי הצרפתי למד היטב שני דברים. ראשית, הוא הפנים לתמיד כי אף אחד לא חסין בריאל מדריד של פרס. לא היירו, לא דל בוסקה, גם לא ולדאנו. אף אחד. הנשיא מקבל את ההחלטות, והוא אוהב מאוד לחולל שינויים ולצאת לפרוייקטים ראוותניים, אשר לא בהכרח מועילים. שנית, הוא הבין לעומק שכדאי לסמוך על האינטואיציה של עצמו. הוא חכם ומנוסה, ויש לו חושים נהדרים. זידאן ממש לא אהב את המהפכה של קיץ 2003 ומתח עליה ביקורת פומבית. בדיעבד, חששותיו התממשו. היחס המחפיר כלפי המאמן והקפטן הותיר טעם מר מאוד. ללא המנוע בדמותו של מאקללה, הקבוצה לא נסעה. ועד לפרישתו הסופית והאמיתית בקיץ 2006, לא ראה זידאן אף תואר נוסף. האליפות ב-2003 היתה האחרונה שלו - והיחידה בחמש שנים בבירת ספרד.

רצף הכישלונות הזה קשה לעיכול, וכבר בתחילת 2005 אמר זידאן: "אפרוש ב-2007 לכל המאוחר, ואולי גם קודם לכן". ואז, באפריל 2006 הוא הטיל את הפצצה הגדולה - המונדיאל בגרמניה יהיה אקורד הסיום בקריירה שלו. ריאל לא היתה מוכנה לתסריט, אבל זיזו היה נחרץ. במסיבת העיתונאים הוא הסביר: "אולי זה מרגיש מוזר שאני מודיע על כך עכשיו, אבל זו החלטה ששקלתי בכובד ראש. כאשר אתה לא משיג את המטרות, אתה שואל את עצמך שאלות. אני יודע שלא אוכל לשחק טוב יותר. אני לא רוצה לחוות עוד עונה שתהיה דומה לנוכחית".

"אולי זה מרגיש מוזר"... מצלצל מוכר, נכון? הרי אלה המילים בהן השתמש זיזו גם אתמול כאשר הטיל פצצה נוספת והודיע על התפטרותו כמאמן ריאל מדריד. "אולי זה מרגיש כמו עיתוי מוזר, אבל זה העיתוי הנכון", הוא אמר. ואנחנו חייבים להאמין לו. יש הרבה סיבות להאמין לו, והראשונה שבהן ברורה כשמש - אין אדם שמבין טוב יותר את העיתוי הנכון מזידאן. כל הקריירה שלו בנויה על העיתוי הנכון.

הוא התעלה עם צמד נגיחות מדויקות לרשת ברזיל בגמר גביע העולם ב-1998, וזכור בתודעה הקולקטיבית כגיבור הזכייה ההיסטורית, על אף שבפועל המציאות היתה שונה ב-180 מעלות. זיזו היה חלש בטורניר הביתי. הוא הורחק בגין דריכה על שחקן סעודי בשלב הבתים, הושעה משני משחקים, חזר להופעה גרועה ברבע הגמר המאופס מול איטליה שהוכרע בפנדלים, ולא סיפק את הסחורה גם בחצי הגמר מול קרואטיה בו הנהיג ליליאן טוראם את הקאמבק עם צמד. אלא שהגמר היה שלו, ורק את הגמר הזה זוכרים. זו תמונת הניצחון. זה העיתוי הנכון.

ומה זוכרים מתקופתו בריאל? מיותר להזכיר. בעיטת היעף המופלאה שהביאה את ה-1:2 על לברקוזן בגמר ליגת האלופות ב-2002 נכנסה מיד לפנתיאון. אם מתבוננים באופן מאוזן ושקול בשנותיו בספרד, הסיכום לא מרשים במיוחד, גם אם האשמה נופלת בעיקר על פרס. אבל השער ההוא מוחק את כל האכזבות מהתודעה הקולקטיבית. זה היה משהו מיוחד. זה היה רגע של ווינר. זה העיתוי הנכון.

וכך רצה זיזו לסיים גם את הקריירה, ואפילו אירגן לעצמו את הבמה הגדולה. הוא עלה לגמר המונדיאל ב-2006, כבש בו בפנדל, והיה קרוב מאוד לגביע הנכסף, אבל אז... טוב, אתם יודעים מה קרה אז. וכאשר ירד זידאן מהמגרש בברלין אחרי שספג כרטיס אדום, הוא לא יכול היה להתעלם מהשאלה - מדוע לעזאזל חזרתי מפרישה? הרי הוא עזב את הנבחרת בתום יורו 2004, אך שוכנע לשוב למדים הלאומיים כאשר המאמן ריימון דומנק נקלע לצרות במוקדמות. ואיך שלא תסתכלו על זה, התקרית המביכה הותירה כתם משמעותי על הרזומה. מי רוצה שהפעולה האחרונה שלו על הדשא תהיה נגיחה בחזהו של מרקו מטראצי הבריון?

האינטואיציה של זידאן גרסה כי הפרישה מהנבחרת ב-2004 היתה הדבר הנכון, והיא שוב התבררה כמדויקת. יתרה מזו, הפיאסקו בגמר הדגיש את הדפוס בקריירה שלו כשחקן - אחרי הנסיקה מגיעה הדעיכה. כי הוא זכה בשני הטורנירים הבינלאומיים הראשונים אליהם הגיע ככוכב העל של צרפת (הכתר עדיין היה רחוק ממנו ביורו 96'), ויורו 2000 היה ללא ספק הטוב בחייו. לאחר מכן באו הפציעה שהרסה את מונדיאל 2002, ההפסד ליוון ביורו 2004 ומטראצי. ביובנטוס, הוא לקח אליפויות בשתי עונותיו הראשונות, ב-1997 וב-1998, אך לאחר מכן היה שותף לבצורת בת שלוש שנים, והגברת הזקנה שמחה מאוד למכור אותו בסכום שיא למדריד על מנת להביא את פאבל נדבד במקומו. ועל ריאל כבר דיברנו. ליגת האלופות ב-2002, אליפות ב-2003, ואז שלוש שנים עקרות.

הנה לכם - גם בנבחרת, גם ביובה, גם בריאל זה תמיד היה אותו דבר. הרבה תארים בהתחלה, ואז כלום. נסיון החיים הזה יקר מאוד, וזיזו יודע טוב מכולם עד כמה החיים עלולים להיות הפכפכים. בנוסף, אין אדם שמכיר את ריאל מדריד מבפנים טוב ממנו. מעטים האנשים שמכירים את פרס טוב ממנו. הוא יודע בדיוק לאן נושבת הרוח בסנטיאגו ברנבאו, והוא גם מרגיש את הקבוצה שלו. הוא מבין עד כמה המזל האיר לו פנים בליגת האלופות. הוא יודע עד כמה הוא היה קרוב לסיים את העונה בידיים ריקות, עם פער עצום מברצלונה בטבלה בליגה והדחה מגוחכת מהגביע בידי לגאנס.

אז בשורה התחתונה, יש לו המון תארים בשנתיים וחצי, אפילו יותר מדל בוסקה בממוצע. אבל הוא למד על בשרו שככה זה - יש הרבה תארים בהתחלה, ואז כלום. והוא יודע - אף אחד בריאל לא חסין. והוא זוכר היטב - האינטואיציה שלו תמיד נכונה. והוא מרגיש שזה העיתוי הנכון. והוא המומחה מספר אחת בעולם לעיתויים נכונים. כל זה מתחבר לתמונה אחת ברורה. זיזו הבין שיש לו הזדמנות נדירה לשלוט בגורלו ולצאת בסטייל. הוא עוזב כמלך הבלתי מעורער, כמאמן היחיד בהיסטוריה שזכה שלוש פעמים ברציפות בגביע האלופות לאורך תולדותיו, כאליל, כקוסם. הוא הקדים את פרס והלם בו, לפני שהמומנטום יתהפך והנשיא יעיף אותו. וכך החליט בעצמו כיצד ייזכר בהיסטוריה של ריאל, במקום שאחרים יקבעו בשבילו.

וכאשר נתבונן לאחור על המורשת של זידאן כמאמן ריאל, נראה שם בעיקר תארים. זיזו יודע שהוא בר מזל, כי הוא לא נדרש להרכיב קבוצה. הוא קיבל סגל מוכן ורץ איתו. שימו לב - כל השחקנים שהיו בהרכב בגמר ליגת האלופות, הן ב-2017 והן ב-2018, הגיעו לריאל לפני מינויו של זיזו, ומדובר לרוב בכוכבים ותיקים. הצרפתי לא היה צריך לשפר אותם.

את מי הצליח זידאן לקדם מקצועית כמאמן? אפשר להזכיר בערבון מוגבל את קאסמירו, רפאל וראן ולוקאס ואסקס, וכאן הרשימה מסתיימת. איסקו, מרקו אסנסיו וגארת בייל הרגישו מדוכאים למשך פרקי זמן ארוכים. חאמס רודריגס ברח כל עוד נפשו בו. השימוש בשחקני הרכש שהחתימה ההנהלה היה זניח בלשון עדינה. והעסק הזה לא התפוצץ לרסיסים מבפנים בעיקר בזכות הסמכותיות של המאמן. זה הסוד המרכזי של הצלחתו. בזכות ההילה שלו, בזכות חוכמת החיים שלו, בזכות האופי שלו, בזכות היכולת למצוא את המילים הנכונות עבור הכוכבים הגדולים ביותר כולל כריסטיאנו רונאלדו, הוא היה המאמן הנכון עבור הסגל עמוס האגו.

"אני לא טקטיקן דגול", אמר זיזו לפני הגמר מול ליברפול. הוא יודע את מגבלותיו ואת תכונותיו החזקות. השליטה בחדר ההלבשה היא נקודת החוזק האולטימטיבית שלו, ועליה אי אפשר לסמוך לנצח. זידאן מבין מנסיונו שמאמן ספציפי לא מסוגל לשמור על מוטיבציה גבוהה בקרב חניכיו לאורך זמן רב מדי. "שידרתי שקט תעשייתי, עבודה ומחוייבות, אבל אחרי שלוש שנים קשה להתמיד בכך. אני רוצה לנצח, ואם אני לא רואה בבירור כיצד נמשיך לנצח, עדיף לבצע שינוי ולא לעשות טעויות. אחרי שלוש שנים, המועדון זקוק לגישה אחרת. גם השחקנים זקוקים לשינוי. מה עוד אני יכול לבקש מהם?", אמר האמר. העונה האחרונה, שהיתה חלשה באופן משמעותי בהשוואה ל-2016/17, גורסת כי זידאן צודק. המומנטום התהפך. ההזדמנות לעזוב בראש מורם כווינר לא היתה חוזרת.

וזידאן עשה זאת עם חיוך. "זה לא יום עצוב", הוא אמר. העול ירד מכתפיו. הוא לא יצטרך להתמודד עם המהפכה שמתכנן פרס. הוא לא יצטרך להחליף את לוקה מודריץ' ולמצוא את היורש של קארים בנזמה, שלא לדבר על בניית הקבוצה מחדש ביום שאחרי עזיבת רונאלדו. האם היום הזה רחוק? הפורטוגלי הכריז מיד אחרי שריקת הסיום בקייב: "היה נחמד לשחק בריאל מדריד. בימים הקרובים אתן את התשובה לאוהדים". והנה לכם האירוניה - "הימים הקרובים" הביאו בשורה אחרת לגמרי. זידאן כאילו אמר: "היה נחמד לאמן את ריאל מדריד" - והלך. והרי באמת היה נחמד, לא?

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק