פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לא מצחיק, לא מגניב ולא קאלט: על העלייה של הפועל חדרה לליגת העל

        בהעפלה ההיסטורית של חדרה אין שום דבר מלהיב, באיציק בן תורה אין שום קאלט, כל הדיבורים על פולקלור ואותנטיות רק מזלזלים ומושכים את הכדורגל למטה. פז חסדאי מודה: גם רז זהבי לא מצחיק אותי

        לא מצחיק, לא מגניב ולא קאלט: על העלייה של הפועל חדרה לליגת העל
        עריכת וידאו: מתן חדד

        השבוע הבעלים של מכבי חיפה ג'ף רוזן פנה למנהלת הליגה ובירר אם אפשר לבטל השנה את היורדות. על פניו זה אולי נראית בקשה מגוחכת, אבל למעשה לא רק שאפשר להבין את הציפייה שלו, אלא שיש בה גם היגיון. בתרבות האמריקאית שממנה הוא בא, אין ליגה לאומית. אין יורדות, ואין עולות. הייתה לך עונה גרועה? תנסה לתקן בשנה הבאה. להפך, עוד תקבל צ'ופר, עם בחירת דראפט מוקדמת. נראה לו תמוה שעכשיו במשך שנה שלמה, רק בגלל כמה טעויות מקצועיות, מכבי חיפה - שהיא אלופה לשעבר, קבוצה בכירה יחסית, עם משאבים וקהל פוטנציאלי גדול - צריכה לשחק מול קבוצות קטנות בליגה הלאומית ולספוג כזאת מכה כלכלית ותדמיתית. הרי זה אינטרס של הליגה שהיא תישאר.

        המקור לטענות של ג'ף רוזן זהה להחלטה של היורוליג לשריין מקומות לקבוצות הבכירות. זאת לא בעיה של היורוליג אם ליגה מסוימת, בגלל שלל סיבות, יכולה להכתיר כאלופה קבוצה קטנה (שעשתה מסע קסום ככל שיהיה), אבל למעשה אין לה כסף, אין לה קהל או אולם ראוי, ואחר כך היורוליג היא זו שתיאלץ לספוג את הנזק הכלכלי, עם כל הכבוד לרומנטיקה. זו התנגשות קלאסית בין ביזנס לבין ערכים ספורטיביים. ואם בוחנים את ה-NBA, עוד ליגה שבה המקום של הקבוצות משוריין, העובדה שאין בה מאבקי תחתית ואין יורדות מייצרת שורה של בעיות, כמו טנקינג וזריקת משחקים, אבל דבר אחד בטוח: אין מצב שב-NBA תופיע פתאום קבוצה כמו הפועל חדרה.

        עוד בנושא:

        הכירו את איציק בן תורה, האיש מאחורי ההצלחה של הפועל חדרה
        החל מהעונה הבאה: קבוצות הלאומית יוכלו לרשום רק שני זרים
        עוד בהפועל לחדרה: התקציב בעונה הבאה יעמוד על 14 מיליון שקל
        אלונה ברקת תסייע לניסו אביטן

        איציק בן תורה (שלומי גבאי)
        מגניב? תלוי את מי שואלים. איציק בן תורה (צילום: שלומי גבאי)

        היה נחמד לראות השבוע את החגיגות של חדרה, קבוצה קטנה שחוזרת לליגה הבכירה לראשונה אחרי 39 שנה, אבל נחמד, לא יותר. וזה על אף שחובבי ספורט אנחנו, מכורים לסינדרלות ולסיפורי אגדות, ולמעשה אילו היה מדובר בקבוצה קטנה מאנגליה או מאיטליה שעושה היסטוריה קטנה היינו נשבים בקסמיה ומתמוגגים מהסיפור הספורטיבי היפה ומעורר ההשראה. אבל מה לעשות שהמציאות הרבה יותר מורכבת, ומלאה בפרטים קטנים וגדולים, בעלי משמעות. ומה לעשות שקשה לשמוח על עוד קבוצה בלי אצטדיון ביתי, בלי בסיס כלכלי, בלי קהל, שמצטרפת לליגת העל, שגם ככה מתקשה להתרומם.

        יסלחו לי אוהדיה המסורים של חדרה, אבל לא היה בעלייה הזאת שום דבר מלבב, לא היה בעלייה הזו שום רגע מיוחד, לא היה בה כלום שהצליח לגעת באוהד המצוי. אולי כי כל חובב כדורגל גם ככה מכיר את הקודים הבסיסיים של הליגה הלאומית בכדורגל, את המוסר המפוקפק, את הקבוצות שלא רוצות לעלות, את העובדה שלפעמים מספיק חודש טוב כדי לפתוח פור ולהתמקם בצמרת. לא, אי אפשר באמת לשמוח על דברים שקורים בליגה הלאומית, שעם כל הקאלט והייחודיות והאותנטיות, היא מסגרת די מדכאת. אין הערכה אמיתית לקבוצה שמצליחה לסיים בין שתי הראשונות, ומקדימה את השכונה של הברקוביצ'ים.

        שחקן הפועל חדרה אוסטין אג'ידה חוגג עם האוהדים (יוסי ציפקיס)
        היה נחמד לראות אותה חוגגת עלייה, נחמד, לא יותר (צילום: שלומי גבאי)

        בנוסף לזה, השבוע פורסמה בוואלה! ספורט כתבה על איציק בן תורה, האיש החזק בהפועל חדרה, שהמחישה שוב למה למרות כל הקאלט והייחודיות והאותנטיות, קשה לפרגן לקבוצה הזאת, להזדהות איתה או לשמוח בשמחתה. בן תורה הוא הרוח החיה, הספונסר, היועץ, המנהל, הקפטן לשעבר, המאמן הזמני. ה"פיקנטריה" נמשכת כשמגלים שבוא האיש שניהל אסיפות קבוצה בחנויות הסקס שלו, זה שמספק לקבוצה ציוד ואחר כך מסקר אותה באתר שלו "דאבל פס", שמתגאה איך כנער פינצ'ר למורה שלו את צמיגי הרכב אחרי ציון לא טוב, שבעבר נעצר על חשד לזיוף כרטיס אשראי, שחבר שלו מתגאה ש"אנחנו הקבוצה היחידה בהיסטוריה שקנתה משחק בצ'ק, והצ'ק חזר". (וואי וואי איזה קטעים, ניסו לקנות משחק והצ'ק חזר). כנראה שאגדות על ג'יג'י בקאלי וסיפורים על הבעלים של פאוק משעשעים רק כשהם מרחוק.

        אז מצטער, אותי הסיפורים של איציק בן תורה לא מצחיקים בכלל. לא מצחיקים, ולא מגניבים. אם מישהו ממש רוצה להשתעשע ומחפש קאלט, שיילך לראות "גבעת חלפון". בן תורה, וכל מה שהוא מסמל, זה משהו מדכדך ומדאיג, ובעיקר לא רציני. משהו שמושך אותנו לאחור, למטה. למען האמת, גם רז זהבי לא מצחיק אותי. לא הסגנון האגרסיבי שלו, ולא החיבה והמשיכה שלו לטיפוסים תמהוניים ולדאחקות מקומיות. ובאופן כללי גם שידורי הליגה הלאומית לא מצחיקים אותי, עם שייע ומשה סיני באולפן, שבשם הניסיון לשמר איזשהי ישראליות ישנה, למעשה רק מקדשים את הזלזול והחאפריות. אל תקראו לזה קאלט, ולא הזיה, ולא צחוקים, ולא פולקלור. זו חובבנות, שכונתיות, שלא לומר דברים שנוגעים בפלילים לכאורה.

        ולא, לא הצחיק אותי אף פעם פרוספר אזגי. גם לא מצחיק אותי לראות את אלי טביב קורא בטבעיות למי שמקלל אותו "נרקומן". עצוב לי מאוד לראות את אלישע לוי נאלץ להתפשר ולחתום במכבי פתח תקוה, והלא מכבי פתח תקוה היא קבוצה יחסית מכובדת במקומותינו, אבל גם אלישע ראה העונה איך עמוס לוזון, שאין לו כבר תפקיד רשמי במועדון, מתפרץ על המאמן שרון מימר אחרי שהוא לא הכניס את הבן שלו, ואחר כך מפוטר. לא מצחיק. קל להגיד שלפחות זה משלנו, וזו הייחודיות, ואם אין פה רמה גם ככה, אז לפחות שיהיה אותנטי. אבל כל האותנטיות הזו מביאה רק לריחוק, לניכור, לייאוש, ולהזדהות עם רעיונות הזויים של ג'ף רוזן על הקפאה ושריון מקומות.