ההתחלה של הסוף: קומדיית הטעויות של קליבלנד עוד תעלה לה ביוקר

"אם תהיה לך הזדמנות אחת להשיג כל מה שאי פעם רצית, ברגע אחד, האם תתפוס אותה או שתיתן לה לחמוק?"

השאלה המפורסמת של אמינם מסכמת נהדר את משחק 1 של גמר ה-NBA. לקליבלנד הייתה הזדמנות, לא בטוח שתהיה עוד אחת. רוב הזמן ברבע האחרון זה נראה כמו אחד מהמשחקים האלה בהם הכל הולך לכיוון ניצחון של הקבוצה הפחות טובה: השלשות של שחקני המשנה של קליבלנד פתאום נכנסו בזמן שהספלאש בראדרס החטיאו כמה זריקות נוחות; כל מיני כדורים קפצו שבע פעמים על הטבעת ותמיד נפלו בסוף לידיים של הקאבס; לברון, שבדרך כלל מתחיל להתקשות פחות או יותר כשהוא מגיע ל-40 נקודות, מצא בעצמו כוחות להשתלט גם על המאני טיים עם משחק של 49 נקודות לפני ההארכה שקשה להאמין שאפילו הוא יהיה מסוגל לשחזר (נכון?). כל פעם שגולדן סטייט פתחה קצת פער, קליבלנד מצאה את הדרך לסגור אותו.

ואז, בדקה האחרונה, הגורל התהפך. זה התחיל עם עבירת התוקף של קווין דוראנט שהפכה לעבירת מגן של לברון ג'יימס. איכשהו, עם כל התנאים והשינויים של חוקי השימוש במצלמות, מתברר שהעבירה היחידה שניתן לשנות בשתי הדקות האחרונות היא עבירת תוקף. התלונות לשופטים כנראה קשורות רק לאי ידיעת החוקים המסובכים, בסופו של דבר הם פעלו בהתאם לחוקים וקיבלו את ההחלטה הנכונה (בכלל, השיפוט הלילה היה טוב עד ל-2.6 שניות לסיום ההארכה, כאשר טוני בראדרס החליט ליצור מהומה רבה על לא דבר במקום לתת למשחק להיגמר. אני מקווה שאף שחקן לא ייפגע מהבלגן הזה). הנקודה היא המזל של גולדן סטייט, שהחריג היחיד בחוק פעל לטובתה ברגע כל כך משמעותי.

אבל לקליבלנד עוד הייתה הזדמנות נהדרת לנצח. עוד לפני ג'יי אר, הייתה החטאת העונשין של ג'ורג' היל, שחקן של 80 אחוז מהקו בקריירה. ג'יי אר חשב שקליבלנד מובילה, חבל על הנסיון להכחיש, המצלמה תפסה אותו אומר את זה. המשחק הזה ייזכר קודם כל כמשחק השטות של ג'יי אר ואחר כך כמשחק 51 הנקודות של לברון בהפסד, זאת ההיררכיה, הרגע הזה היה עד כדי כך הזוי. לפני הסדרה רבים פחדו שהגמר הרביעי בין הקבוצות יהיה מוכר מדי, צפוי מדי, בלי רגעים מפתיעים. הם כנראה שכחו שזאת גם הסדרה של ג'יי אר, ג'בייל וניק יאנג. שאקיל אוניל ישן עם נעליים במהלך הגמר, בכל רגע יכולים להזעיק אותו למבזק מיוחד.

קצת נסיבות מקלות: אם ג'יי אר היה קולע את הריבאונד עדיין היו לגולדן סטייט כמה שניות להגיב (והיה להם טיים-אאוט). אם הוא היה לוקח טיים-אאוט קליבלנד הייתה צריכה לקלוע באותן כמה שניות כדי לנצח. השטות של ג'יי אר לא בהכרח הכריעה את המשחק. אולי ראוי גם להזכיר שבלי ג'יי אר קליבלנד לא הייתה מנצחת את משחק 7 לפני שנתיים, יש לו חלק לא זניח באליפות ההיא. אבל הוא הרוויח את כל מה שהתקשורת והקהל יפילו עליו בימים הקרובים, השטות שלו היא באמת אירוע נדיר בתולדות הגמרים ב-NBA. שאלת המפתח היא איך הוא ייצא מזה. אחרי הכל, קליבלנד זקוקה לו בפוקוס, רשימת שחקני הכנף שטיי לו יכול לסמוך עליהם בסדרה כזאת מאוד מצומצמת. מאוד יכול להיות שהסיפור הזה יוציא אותו מהסדרה, ואז הנזק שלו יהיה גדול יותר ממשחק אחד. מצד שני, זה ג'יי אר, לכו תדעו, יכול להיות שהתגובה שלו תהיה משחק של 8 שלשות בעוד יומיים.

עוד בנושא

אחרי הארכה וטעות הזויה של ג'יי אר סמית': גולדן סטייט עלתה ל-0:1 בגמר
ג'יי אר סמית' עם הסבר ביזארי לטעות המכרעת, טיירון לו זועם על השופטים
המהלך שהרג את המלך: הטוב מ-7, מד הכוח של משחק 1 בגמר ה-NBA
לא מגיע לו להפסיד ככה: הטעויות שהרסו ללברון וקליבלנד משחק היסטורי

ניתן לומר שכל 47 וחצי הדקות הראשונות של כל שחקן פרט ללברון עברו מתחת לרדאר, גם בגלל שבאמת יש הרבה מאפיינים מוכרים באופן בו הקבוצות משחקות אחת נגד השנייה. אבל היו כמה נקודות מעניינות: קווין לאב עם אחת מתצוגות הפוסט המרשימות שלו בקליבלנד, קווין דוראנט עדיין מחפש את עצמו, סטף קרי מוצא דרכים מגוונות להתמודד עם כל שיטה הגנתית שמנסים מולו, דקות טובות של לארי נאנס וג'בייל מגי שיכולים להיות אקס פקטורים עם התאמה טובה למאץ'-אפ הספציפי, ההגנה של קליבלנד עושה הרבה יותר טעויות של תיאום מזו של יוסטון, לברון סומך מאוד על ג'ף גרין שענה עם רגעים יפים ברבע האחרון.

ההתאמה המעניינת ביותר במשחק הזה קשורה לנסיון של גולדן סטייט להימנע מהחילוף שמשאיר את סטף על לברון. קר הכין את ההגנה שלו לגרסה מרוככת של help and recover במצבים האלה: סטף יוצא אל לברון אבל באופן בו הוא לא מתרחק מדי מהחוסם, השומר של לברון (בדרך כלל דוראנט) נצמד לחוסם, עובר מתחתיו וחוזר ללברון בזמן שסטף חוזר לשחקן שלו (בדרך כלל ג'יי אר) ולפני שלברון מתחיל את המהלך. במחצית הראשונה זה עבד כמה פעמים, החילוף נמנע או התעכב מאוד באופן שהשאיר מעט זמן על השעון. במחצית השנייה לברון כבר למד את הטריק ומצא כמה דרכים לנצל אותו. הדרך היעילה ביותר הייתה לחכות שדוראנט יישען לכיוון החוסם ואז לעבור אותו מהצד השני עוד לפני שסטף מגיע. זה בדיוק מה שהוא עשה במהלך הגדול שלו שעבר מתחת לרדאר כ-30 שניות לסיום, אותו הוא גם סיים עם תפיסה בשתי ידיים ומעבר ליד אחת באוויר כשהוא בירידה. אחרי המהלך הזה גולדן סטייט עברה לחילוף אוטומטי של סטף על לברון וזה עבד לא רע, גם בגלל שזה משאיר את דוראנט ודריימונד מוכנים לעזרה.

19:4 - זהו הפער בין הקבוצות בריבאונד ההתקפה. גולדן סטייט קלעה טוב יותר מכל הטווחים, קליבלנד נשארה בעניינים בעיקר כי היו לה הרבה יותר זריקות. זה משחק שני ברציפות בו גולדן סטייט פגיעה מאוד בריבאונד ההגנה, מה שיכולה להתברר כנקודה חשובה מאוד בסדרה הזאת כי קליבלנד בהרכב הגבוה שלה, עם לאב וטריסטן תומפסון ביחד, היא קבוצת ריבאונד התקפה נהדרת. אחד מנתוני המפתח של הגמר הקודם היה שגולדן סטייט ניצחה בו את קרב הריבאונד, זה קרה תודות למאמץ קבוצתי ודגש על התחום הזה. הווריירס השנה פחות מפוקסים ומפסידים בלא מעט מאבקי ריבאונד קטנים בצורה לא אופיינית. אם גולדן סטייט מקווה להפוך את הסדרה לקלה יותר, חזרה ליכולת הריבאונד מלפני שנה זה מקום טוב להתחיל בו.

לפעמים עדיף כבר להפסיד ב-30 הפרש מאשר ככה. אני בטוח שאם קליבלנד הייתה מנצחת לברון היה לוקח חצי חופש במשחק 2, מגיע עם הרבה פחות אנרגיות. איך הוא יגיב אחרי הפסד במשחק מושלם שלו? האם הוא מסוגל לגייס כוחות לעוד אחד כזה אחרי הארכה ואחרי מפח נפש כזה? האם נגיע בסוף לקצה גבול היכולת של הדבר הזה? קליבלנד תצטרך להשתחרר מתחושת ההזדמנות שהוחמצה ולהאמין ביכולת שלה לשחזר משחק כזה באורקל ארינה. זה לא יהיה פשוט.

התחושה המעודדת ביותר עבור הקאבס היא שהם חשפו שוב את הפגיעות של גולדן סטייט. האלופה לא אוהבת להגיע למשחקים צמודים ומתקשה מאוד לתפקד בהם בפלייאוף הזה. קליבלנד בהחלט יכולה להרגיש שאם היא תישאר מספיק קרובה עד שלב מספיק מאוחר יהיה לה סיכוי לנצח. מצד שני, הייתה גם הארכה הלילה, בה גולדן סטייט השתחררה לחלוטין ונתנה הצגה מהסוג המרהיב והמפחיד. יכול להיות שחמש הדקות האלה ישחררו משהו בקבוצה של סטיב קר ושלמשחק הבא היא תגיע מוכנה הרבה יותר. השחקן המעניין ביותר במשחק הבא יהיה קווין דוראנט, כי ברגע ש-KD של הגמר הקודם יופיע (וזה תלוי רק בו, לקאבס אין כלים רציניים חדשים להתמודד איתו) הסיפור ייגמר.