לא היינו יכולים לבקש משחק טוב יותר לפתוח איתו את סדרת הגמר של 2018. משחק צמוד לכל אורכו, עם חילופי הובלה תכופים, עד השניה האחרונה; משחק שהולך להארכה אחרי ששתי הקבוצות קלעו יותר ממאה נקודות; משחק היסטורי של לברון ג'יימס, שכל מי שצפה בו הערב, ידבר עליו בעוד חמש ועשר שנים מהיום; ולקינוח, גם קצת דחיפות וטראש טוק, כדי שנזכור שמדובר בכדורסל, לא בהוליווד.
ומצד שני, היה משהו מתסכל במשחק שראינו הבוקר. מתסכל, כי ארבע השניות האחרונות של זמן המשחק החוקי (לפני הכניסה להארכה) היו קשות לצפייה. אני חושב שגם אוהדים של גולדן סטייט, ששמחים על הניצחון שהקבוצה שלהם השיגה, יכולים להסכים בלב שלא ככה צריך להסתיים משחק בגמר הפלייאוף. וגם מי שלא סובלים את לברון ג'יימס ומתקשים לפרגן לו על העונה ההיסטורית שלו, יכולים להסכים בשקט שהפעם, זה פשוט לא הגיע לו.
שלושה דברים קרו במהלך ארבע השניות הללו, שכל אחד מהם בנפרד הוא אנושי ומובן. ג'ורג' היל החטיא זריקת עונשין קריטית תחת לחץ; ג'יי אר סמית' לקח ריבאונד התקפה ובמקום לזרוק, כידרר לעבר החצי מתוך מחשבה שהקבוצה שלו נמצאת ביתרון; וכל שאר שחקני קליבלנד, למעט לברון, בקושי עשו משהו - לא צעקו, לא נופפו, לא רצו לעמדת זריקה - עד שנגמר הזמן, וכבר היה מאוחר מדי.
עוד בנושא:
המהלך שהרג את המלך: הטוב מ-7, מד הכוח של משחק 1 בגמר ה-NBA
גולדן סטייט פתחה את גמר ה-NBA עם 114:124 על קליבלנד בהארכה
סמית' עם הסבר ביזארי לטעות המכרעת, טיירון לו זועם על השופטים
להחטיא זריקת עונשין מכריעה, זה דבר כואב שיכול לקרות לכל שחקן, כולל הגדולים ביותר. להתבלבל לגבי תוצאת המשחק ולבזבז זמן קריטי, זה אמנם דבר נדיר יותר, אבל ג'יי אר סמית הוא לא השחקן הראשון בהיסטוריה שזה קורה לו. לא להבין מה חבר לקבוצה חושב ברגע מסוים, ולא לפעול כדי להבהיר לו את המצב - זו בעיקר בעיית תקשורת, שמעידה עד כמה חלש צוות האימון של קליבלנד בעונה הנוכחית, ועד כמה הקבוצה הזו עדיין לא "אפויה" ובשלה.
אבל גם אם לכל אחד מהדברים האלה אפשר למצוא הסבר, העובדה ששלושתם קרו בבת אחת, בארבע השניות האחרונות של המשחק, כשקליבלנד נמצאת מרחק זריקה אחת מניצחון סנסציוני באורקל ארינה - היא בלתי נסבלת. כולם טועים לפעמים, אבל סדרת הטעויות הזו הייתה מביכה. ועוד יותר מכך, היא הייתה כואבת לצפייה, כי היא הגיעה אחרי המשחק המרשים ביותר של שחקן בודד בפלייאוף עד כה.
האמירה של סטיב קר בתום המשחק, שלברון משחק כרגע "ברמה שאני לא בטוח שמישהו אי-פעם ראה בעבר", היא אמירה מהדהדת, במיוחד כשהיא באה ממי שהיה שותף לשלוש מהאליפויות הגדולות של מייקל ג'ורדן בשיקגו. אפשר להתווכח על הקביעה ההיסטורית, אבל אין ספק שבפלייאוף הנוכחי, אין אף שחקן שמתקרב בכלל לקינג ג'יימס. ואולי זו בעצם הבעיה של קליבלנד. לברון משחק מדהים, אבל הוא משחק לבד. למעט כמה הבלחות - פה ושם קווין לאב במהלך שמזכיר את השחקן הוא היה פעם, פה ושם ג'ף גרין בהתעלות חד פעמית שמיד נעלמת - זה לברון נגד שאר העולם. והבוקר, שאר העולם ניצח.
השורה הסטטיסטית של לברון מדהימה, אבל זו של הקבוצה שלו, עצובה. 18 אסיסטים מסרו שחקני קליבלנד במהלך המשחק, לעומת 31 של שחקני גולדן סטייט. במקביל, הם איבדו 11 כדורים, לעומת 7 בלבד שנרשמו לזכות היריבה. גולדן סטייט קלעה 95% מהעונשין. קליבלנד - רק 72%. שש זריקות שלא נכנסו, כולל הזריקה האחת של היל, שהייתה יכולה לשנות את מהלך המשחק. זאת, לצד 27% בלבד מהשלוש. כשרואים את הנתונים האלה, זה סוג של נס שהמשחק הזה הגיע להארכה - בעיקר, כאמור, בזכות ההתעלות של לברון.
האם יש בכל זאת גם חדשות טובות לקליבלנד אחרי המשחק הזה? אולי. אפשר לומר, למשל, שאחרי שכל המומחים, הפרשנים וסוכנויות ההימורים אמרו שאין להם בכלל סיכוי והסדרה הולכת להיגמר בנוק-אאוט, המשחק הראשון דווקא נשאר צמוד מהדקות הראשונות ועד להתפרקות המנטלית של הקאבס בהארכה, שלדעתי נבעה בעיקר מתחושת ייאוש לאור המהלך המטופש של ג'יי אר. אם הם יצליחו להישאר צמודים לגולדן סטייט גם במשחק הבא, ולהימנע מטעויות מטופשות בדקה האחרונה, אולי הוא ייגמר אחרת. קליבלנד גם שלטה בריבאונד, כולל 19 ריבאונדים בהתקפה.
דרך אחת להסתכל על כל המספרים הללו היא לומר: אם לברון רק יצליח להוציא משחק טוב מעוד שחקן אחד בקבוצה, ואם קליבלנד תשפר עוד קצת את ההגנה שלה, יש סיכוי שתהיה לנו פה סדרה תחרותית. דרך אחרת להסתכל על כל זה, היא לחזור על מה שכולנו יודעים כבר הרבה זמן: הצוות המסייע של לברון הוא החלש ביותר ששיחק לצדו אי-פעם. אין מה לעשות עם החבורה הזו, ולכן אפילו אם לברון יקלע 50 נקודות כל ערב במהלך הסדרה, גולדן סטייט עדיין תנצח.
התסריט שלברון ייתן תצוגה כזו בעוד שניים או שלושה משחקים, לא מופרך בעיניי. לברון יודע שהוא משחק השנה בראש ובראשונה בשביל ההיסטוריה והמורשת שלו. ניצחון של קליבלנד בסדרה הזו יהיה סנסציה מוחלטת, וייזכר בתור הישג שאין שני לו בתולדות הליגה. לברון משחק כרגע נגד סטף קרי וקווין דוראנט, אבל האמת היא שהתחרות האמיתית שלו היא מול מג'יק, בירד, קובי, טים דאנקן ועוד קבוצה קטנה של שחקנים שכבר מזמן יצאו לפנסיה. את מייקל ג'ורדן אני עוד לא מכניס לרשימה הזו, אבל אם לברון ינצח ארבע פעמים את גולדן סטייט בשבועיים הקרובים, אולי גם זה יהיה על הפרק.
ואחרי שדיברנו על המשחק של הבוקר, אי אפשר בלי כמה מילים של כבוד לשתי הקבוצות שסיימו את העונה בתחילת השבוע, בוסטון ויוסטון. זכינו העונה, לראשונה מזה כמה שנים טובות, לשתי סדרות גמר אזוריות משובחות במיוחד, ועל זה צריך לומר תודה גדולה. זו הייתה הפעם הראשונה מזה כשלושים שנה ששתי סדרות הגמר האזוריות הגיעו למשחק שבע - מה עוד אפשר לבקש?
מצד שני, זו גם הייתה הפעם הראשונה ששתי הקבוצות שאירחו את המשחקים הללו - הפסידו במגרש הביתי. למרות הנתון הזה, אני לא חושב שמישהו מסוגל לפטור את יוסטון ובוסטון של השנה בתור לוזריות. שתי הקבוצות האלה שיחקו כדורסל חכם, קבוצתי ומשובח, והגיעו הכי קרוב אי-פעם להדחת שתי אימפריות הכדורסל של העשור הנוכחי - הקבוצה של לברון במזרח, וגולדן סטייט במערב.
נתחיל בבוסטון. הקוראים הקבועים של הטור יודעים שאני, בתור אוהד הסלטיקס, לא באמת אובייקטיבי בכל מה שקשור לקבוצה הזו. קיוויתי, רציתי ולפרקים גם האמנתי שהם ידיחו את לברון - במיוחד אחרי שהם פרצו עם שני ניצחונות משכנעים בתחילת הסדרה. הניצחון שלהם במשחק החמישי בסדרה חיזק אצלי עוד יותר את האמונה שהפעם זה אפשרי. אבל אז בא לברון, והזכיר לכולנו למה הוא השחקן הגדול ביותר שדרך על הפרקט מאז מייקל.
למרות ההפסד המאכזב במשחק שבע - שבאמת ובתמים, היה משחק שהיינו יכולים לקחת - אני אופטימי מאד לגבי בוסטון. קודם כל, אי אפשר בלי מילה טובה על האוהדים. דקה לסיום, לכולם כבר ברור שהקבוצה הפסידה ולברון בדרך לגמר שמיני ברציפות במזרח; בהרבה ערים אחרות באמריקה, זה השלב שבו ה"אוהדים" מקפלים ציוד ומתחילים לצעוד לעבר החניה כדי לנצח את הפקקים. אבל לא בבוסטון. אלפי אוהדים עמדו ומחאו כפיים לקבוצה שלהם. אין הרבה אולמות ב-NBA שדבר כזה היה מתרחש בהם.
כמובן שאותם אוהדים, יודעים שהקבוצה שראינו בפלייאוף הנוכחי מנצחת את מילווקי, דורסת את פילדלפיה ונאבקת עד הרגע האחרון בקליבלנד, היא קבוצת העתיד של המזרח. קבוצה צעירה ועתירת כישרון, שאת כל מה שהשיגה השנה בפלייאוף, השיגה בלי שני הכוכבים הכי גדולים שלה, קיירי אירווינג וגורדון הייוורד. הפריצה של טיטום, שהיה הרוקי הכי משכנע ובולט בפלייאוף, לצד עליית המדרגה בביצועים של ג'יילן בראון ו"תגלית הפלייאוף" בדמותו של טרי רוז'ייר - יוצרים תשתית לצוות מסייע שיהיה הטוב ביותר בליגה. תוסיפו לזה את המנהיגות השקטה של הורפורד והספסל העמוק שנתן בפלייאוף הזה עבודה מאד יפה, ומתקבלת קבוצה שאין שום סיבה שלא תגיע בשנה הבאה לגמר הגדול. אני לא רואה כרגע במזרח קבוצה שנראית טוב יותר.
האתגר של בוסטון הוא דווקא לטווח הארוך יותר, למצוא דרך לשמור על הנכסים של הקבוצה ועל הלכידות שלה. דני איינג' התגלה בעונה הזו בתור הג'נרל-מנג'ר הכי ערמומי ומתוחכם בליגה, וכאן המקום להכות על חטא: אני כמו אוהדים אחרים, פקפקתי בתבונה של חלק מהטריידים שלו - וטעיתי. כעת אני מקווה שהניהול שלו, לצד הגאונות של בראד סטיבנס, יובילו לתואר אליפות ראשון מזה עשור.
לגבי יוסטון, התמונה קצת פחות ורודה. זו קבוצה שההזדמנות האמיתית והגדולה שלה הייתה בעונה הנוכחית, ומאד ייתכן שאילולא הפציעה המבאסת של כריס פול, היא גם הייתה מתממשת. הקבוצה הזו בעיניי צריכה עוד שינוי מסוים כדי לחזור בכל הכוח בשנה הבאה ולהשלים את המשימה. קודם כל, התברר לנו שוב שבפלייאוף המערבי, שני כוכבים זה לא מספיק (אלא אם לאחד מהם קוראים לברון, אבל הוא בינתיים משחק רק ממזרח לנהר המיסיסיפי). כריס פול כבר לא ילד, ואילו הארדן בעל אגו גדול ונוטה לשחק לבד.
הקבוצה הזו צריכה צלע שלישית, כוכב נוסף שיוכל להתעלות כאשר אחד מהשניים האלה לא זמין או לא מתפקד טוב. אם קוואי לנארד קצת משועמם בעיר הקטנה סן אנטוניו, אולי זו ההזדמנות בשבילו לעבור לעיר גדולה יותר, במרחק שלוש שעות נסיעה משם. נסו לדמיין את ההתקפה הזו - פול, הארדן, לנארד - בלי שעולה לכם חיוך גדול על הפנים. איזה כיף זה יכול להיות. הצוות המסייע של הקבוצה נתן העונה עבודה יפה ומכובדת, כולל בפלייאוף, אבל יש שם כמה שחקנים מבוגרים שלדעתי כבר נמצאים מעבר לשיא, ומצד שני, עדיין בשלב שאפשר לעשות עליהם טרייד תמורת חבר'ה צעירים יותר. עם כל הסנטימנטים וההערכה, אן-בי-איי זה ביזנס, ולא יפתיע אותי אם הרוקטס ינסו להחליף את אריזה, טאקר וגורדון, דווקא אחרי ששלושתם הוכיחו בפלייאוף הנוכחי שיש להם עדיין מה לתרום.
בנושא המאמן, אני לא ממעריצי ד'אנטוני, במשחק שבע הוא לא הצליח להתמודד עם הבור שנפער בגלל הפציעה של פול, ובאופן כללי, יש לו נטייה להיכשל ברגע האמת. הרוטציה של יוסטון הייתה קצרה מדי וגרמה לעייפות, וההתעקשות שלו על שלשות כתשובת הקסם לכל בעיה בהתקפה, סידרה לגולדן סטייט יותר מדי סלים קלים בהתקפה מתפרצת. במשחק של יוסטון היו חסרים יותר הנעת כדור, יותר אסיסטים, יותר כניסה אגרסיבית לצבע, ופחות זריקות פרועות לשלוש ומהלכי בידוד לטובת הארדן.
לקבוצה הזו יש בעלים רציני, טילמן פרטיטה, איש עם כיסים עמוקים (כל פעם שמישהו באמריקה ואוכל סטייק ב"מורטונ'ס" או ב"סולטגראס סטייק'ס" הוא זה שסופר את הכסף) ומוטיבציה אדירה להוכיח את עצמו. הוא לא הולך להתקמצן, אז עכשיו צריך לעשות שיעורי בית. להיערך כמו שצריך לשנה הבאה, ולחזור בכל הכוח. השושלת של גולדן סטייט לא תישאר שם לנצח.