המהלך שהרג את המלך: הטוב מ-7, מד הכוח של משחק 1 בגמר ה-NBA

* לאורך סדרת הגמר בין גולדן סטייט לקליבלנד, נדרג את שבעת הגיבורים של כל משחק. הדירוג לא יתבצע אך ורק לפי יכולת אלא לפי מידת השפעה וגודל הסיפור. חובה עליכם להתווכח. משחק 1, מתחילים.

השחקן הכי טוב ב-NBA נמצא בדד על כוכב משלו, בלי חברים לקבוצה שיכולים לסייע לו ובלי יריבים שנושקים ליכולתו. למרות עין אדומה (תודה, דריימונד), לברון עשה כל מה שהוא יכול.

(גם מחוץ למגרש, אגב, כשבחר להופיע בחליפה עם מכנס קצר - המקבילה הגרדובאית לפריזורה של רונאלדו המלא בדרום קוריאה-יפן-2002)

זו היתה הפעם השמינית שלו לקלוע מעל 40 נקודות בפלייאוף הנוכחי - עקף את מייקל ג'ורדן בקטגוריה והשתווה לג'רי ווסט, אי שם ב-1965. זו הפעם ה-109 שהוא קולע 30+ במשחק פלייאוף - השווה את שיאו של מייקל. הוא גם סחט את עבירת התוקף שבסוף (רחמים) התבררה כעבירת מגן, ויותר מכל - הוא שראה את ג'ורג' היל מסובך בזרועותיו של קליי תומפסון, וזרק את הכדור רק לשם הפאול. שאכן ניתן. היל קלע את הראשונה, 107:107, והחטיא את השנייה.

ג'יימס סיים ערב של 51 נקודות, 8 ריבאונדים, 8 אסיסטים, וגם את השורה הזו הוא הפך לנורמטיבית, כאילו לא מדובר בסטטיסטיקה מהחלל החיצון. הוא השישי אי פעם לקלוע 50+ בגמר ה-NBA, אבל הראשון אי פעם להפסיד. כי לברון הוא הכדורסלן הטוב בעולם אבל כבוס כדורסל הוא בינתיים לא איי-איי-איי, כי לפחות לפי הסיפורים - ג'יי.אר סמית' זו החתמה שלו.

אוי, ג'יי אר, אוי ואבוי.

עוד בנושא

גולדן סטייט פתחה את גמר ה-NBA עם 114:124 על קליבלנד בהארכה
סמית' עם הסבר ביזארי לטעות המכרעת, טיירון לו זועם על השופטים
מאבק ירושה: המלחמה הקרה בין לברון ג'יימס למייקל ג'ורדן עולה מדרגה
הגברת הראשונה: אשת התקשורת דוריס ברק שוברת מוסכמות ב-NBA

ברבע השלישי ג'בייל מגי, יקיר פינת הפספוסים של TNT "שאקטין-א-פול" הצליח לקבל בלוק מהטבעת, ובהתחשב בעובדה שהיה פנוי לחלוטין, בגובהו (2.13 מ') ובמוטת הידיים (2.29') הרי שזה היה אחד המהלכים המטומטמים בתולדות הגמרים.

כשעה לאחר מכן הגיע ג'יי אר סמית' וגרם לג'בייל מגי להיראות כמו אלברט איינשטיין. 4.7 שניות לסיום, אחרי ההחטאה של היל - 107:107, כן? - סמית' קלט את הריבאונד, מטר מהטבעת.

לקלוע? אופציה נהדרת.

למסור? אופציה סבירה.

להוציא החוצה? סבבה, קצת ריסקי.

לכדרר את השעון אל סופו? מה?!?!?!?!?

כאן המקום לשאול "מה לעזאזל עובר לך בראש, ג'יי אר?!", אבל התשובה רטורית כמו השאלה, "כלום". אל תנסו לחפש משמעות - מאמן הקאבס טיי לו טען שסמית' חשב שהקבוצה ביתרון (ובכך הפך לסמית' השני בעולם אחרי דאנטה שלא יודע לפענח לוח תוצאות); ג'יי אר בעצמו סיפר לעיתונאים שידע כמה-כמה ובחר לצאת החוצה בדרך לפסק-זמן (כן, כן, אמין).

כאן המקום לבשר: איינשטיין, בימיו, השתכר כ-10,000 דולר בשנה. תוסיפו אינפלציה, וזה 178 אלף דולר של היום לשנה.

ג'יי אר סמית' גוזר הביתה 13.8 מיליון דולר על עונת הכדורסל הזו, וסלחו לי - אבל אין שום היגיון שטומטום כזה ירוויח כמעט פי 100 מהאיש החכם בהיסטוריה. ונכון, סמית' הוא סוג אחר של גאון. כוכב שחוגג אליפות בלי חולצה במשך ימים; לוניטיק שנכנס בברך של קליי תומפסון, בטעות; פיזיקאי ששוכח שהוא באמצע משחק במילווקי, והמוח קצר מלהושיע.

המהלך הזכיר את זה של דרק הארפר בסיבוב השני בפלייאוף 1984. אז, הגארד של דאלאס חשב שהמאבס מובילים על הלייקרס וכדרר עד הבאזר. לוס אנג'לס ניצחה בהארכה, עלתה ל-1:3 בסדרה והשלימה 1:4 במשחק החמישי בפורום.

הפעם זה הרבה יותר חשוב, הפעם זה הרבה יותר דבילי. ג'יי אר חירב את אחת ההופעות הכי טובות של שחקן בגמר, והרס לקאבס הזדמנות לנצח כבר את הראשון באוקלנד, באחת מסדרות הגמר הכי חד-צדדיות-על-הנייר אי פעם. אולי הוא לא היה קולע, אולי המסירה שלו לא היתה מגיעה, אולי היתה נגמרת בהחטאה של ג'יימס/לאב. ועדיין, גם בעוד מאות שנות כדורסל, זה ייזכר כאחד המהלכים הכי מטומטמים בתולדות הגמרים.

במחצית היה מופע של כלבים. הם עמדו על שניים, הם התגלגלו, הם קפצו בחבל, הם נסעו על קורקינט! כל אחד מהשעירים היה פתרון טוב יותר עבור קליבלנד בשניות האחרונות של המשחק. משום מה, הם בחרו בג'יי אר. האם הוא הימר על גולדן סטייט (הספרד היה 12… כמעט)? האם הוא שתול של מייקל ג'ורדן? כנראה שלעולם לא נדע. כנראה שגם הוא.

ולהזכירכם: זו החתמה של לברון, ולהסתמך על ג'יי אר בכלל ובמאני טיים בפרט זה כמו לתת לתינוק שלך לישון בלי חיתול. אתה יודע שירטיב, אתה לא יודע כמה. מה שבטוח, לקליבלנד יהיה התענוג לבלות עמו לעוד שנתיים נוספות - וכן, השכר יעלה ל-14.7 בעונה הבאה ול-15.7 בעונה שאחריה.

ובכל יום קשה שעובר עליכם תזכרו שיש בחור כזה שמרוויח 15 מיליון דולר. זה אולי ידכא אתכם לרגע, אבל זה בעיקר יצחיק - איזה עולם זה, איזה עולם.

למי אכפת מתואר ה-MVP של סדרת הגמר, תהה סטף קרי באוזני כתבים אתמול, ובכך הבהיר עד כמה כן אכפת לו. בסדרת הגמר הראשונה שלו איגודאלה לקח לו את הגביע, בשנייה לברון, בשלישית דוראנט. שחקן שישי, שחקן יריב ומצטרף טרי זכו, ולסטף לא נשאר. אין סיכוי שזה לא מעניין אותו, ואחרי המשחק הנהדר שלו ביוסטון הוא המשיך הלילה באותו הקצב.

29 נקודות הוא קלע, אחלה מספר אבל גמדי כשאתה על אותו פרקט עם לברון. ועדיין, זה לא הנקודות ואפילו לא השלשות המתוזמנות. סטף מסר 9 אסיסטים, רובם חשובים מאוד, הוריד 6 ריבאונדים, וכשקליבלנד הובילה 43:51 ברבע השני, הוא לקח בעלות ואלו היו 5 הסלים של הווריירס עד המחצית:

1 קרי - לייאפ קשוח.
2 קרי - אסיסט לדוראנט, שלשה.
3 קרי - אסיסט לדריימונד, פאול+סל.
4. קרי - אסיסט לדוראנט.
5. קרי - שלשת באזר.

על הדרך הוא גם החייה את דוראנט, עם שני האסיסטים הללו - אחד מהאאוט - ושורת הבונוס:

בהארכה, כשהוא שמר על לברון, ג'יימס היה עם 2 מ-5 ואיבוד. בארבע סדרות הגמר סטף עצר את לברון על 6 מ-26 (!!), נתון פשוט פסיכי של ESPN.

הוא פשוט הופך את הכדורסל של גולדן סטייט לזורם יותר. כשהוא על הספסל זה כמו טלוויזיה ב-SD אחרי שנים של HD, כמו מגלשת מים בלי מים. בעולם לא נורמלי בו לברון איכשהו גומר בלי MVP, כרגע - המוביל זה סטף.

יש שורות סטטיסטיות שרק גרין יכול לספק - 13 נקודות, 11 ריבאונדים, 9 אסיסטים, 5 חטיפות, 2 חסימות, שתי שלשות חשובות אחרי 2 מ-17 מעבר לקשת בסדרה שלמה מול הרוקטס. גרין הוא הלב והתחת של הווריירס, גם כשהוא מרושל הוא חשוב, וכשהוא מניאק (אצבע לעין ללברון + סינון "פאקינג פוסי"; שיגוע טריסטן תומפסון) הוא עוד יותר חשוב. אם הוא שולט בעצמו ולא בועט ללברון בתוך החבילה ב-2016 כנראה שהווריירס היו בדרך לאליפות רביעית/דוראנט לא מגיע, אבל אצל דריימונד כמו אצל דריימונד - אתה אף פעם לא יודע לאן אתה נכנס.

אחרי מה שסמית' עשה קשה לקרוא לסגל של הקאבס "צוות מסייע", אבל לאב שוב היה היוצא מן הכלל. אחרי ששב מהיעדרות של זעזוע מוח היד היתה קצת חלודה - רק 1 מ-8 מעבר לקשת - אבל לאב שיחק טוב מאוד, קלע 21 והוריד 13, וסיפק הרבה מהלכים חשובים. ללברון המתוסכל יש חבר אחד בלבד.

המספרים מסתדרים לו, כמו תמיד, ובזכות הרוח הגבית מסטף דוראנט סיים עם 26 ו-9 ו-6 וגם 3 חסימות, אבל זה לא היה משחק טוב מדי של ה-MVP של הגמר שעבר. 8 מ-22 מהשדה, רק 1 מ-7 משלוש, הרבה מהלכים סתומים וסותמים, הכניסה המסוכנת בסיום שאיכשהו - תודות לבדיקת וידאו של השופטים - נגמרה לו בצד הנכון, וגם את הריבאונד המכריע ג'יי אר לקח על הראש שלו. בקיצור, צפו ל-33+ נקודות במשחק 2.

את אנחת הדאגה ששחררו יושבי האורקל הרגישו במקומות נידחים בעולם. תומפסון נפל, סחב ברך, ירד לחדר ההלבשה. הוא חזר א-לה-ריד, וכרגיל היה קליי, סולידי ואמין, 5 שלשות (כמה מהן בדיוק בזמן הנכון), 24 נקודות.

ממש-לא-ג'ורדן קלרקסון, ששוב הראה את השילוב המסוכן בין ביטחון חם ליד קרה (2 מ-9 הערב, 13 מ-43 בסדרה מול בוסטון, 8 מ-27 מול טורונטו, 13 מ-40 מול אינדיאנה, 0.7 אסיסטים בפלייאוף); סטיב קר, שהקבוצה שלו לא זורמת יותר מדי משחקים בפלייאוף הנוכחי; טיי לו, שמצליח לסחוט את הלימון איכשהו, אבל נפל על החרב של סמית'; ג'ורג' היל, שתודות לסמית' כולנו שכחנו שהוא זה שהחטיא את זריקת העונשין הקריטית בסיום; לארי נאנס, עם משחק טוב באופן מפתיע, 9 ו-11); טריסטן קרדשיאן, וכל מילה מיותרת; קוון לוני, עם 3 ריבאונד התקפה מתוך 4 של הווריירס, ואחד מהם הומר לסל חשוב ביותר; שון ליבינגסטון, עם 10 נקודות ב-100%, הפחית במעט את הגעגועים לאיגודלה.

orenjos@walla.co.il