"מייקל, היית מנצח את לברון ג'יימס באחד על אחד?"
(היסוס, שתיקה ממושכת)
"מה השאלה?"
גם היום, 15 שנה אחרי הפרישה, 20 שנה אחרי האליפות האחרונה, מייקל ג'ורדן לא מצליח להתנתק. השנים לא הקהו את יצר התחרותיות החולני. הזמן לא ריסן את הנסיון התמידי להוכיח גם כשכבר אין למי. באחת הביוגרפיות היותר מוצלחות שנכתבו אודותיו, "Playing For Keeps", כתב המחבר דייויד הלברסטם שהמילה שמתארת את ג'ורדן בצורה המדויקת ביותר היא "זעם". אלוהים של הכדורסל נולד מתוך כעס, חוסר ביטחון קיצוני ודימוי עצמי ירוד. "הזעם" דחף אותו לקצה, סחט ממנו כל טיפת כישרון, שאב ממנו כל טיפת אנרגיה, הניע אותו להפוך לאיש עסקים דורסני ומצליח גם אחרי הפרישה. אבל היום - בכל הנוגע לכדורסל - הזעם נשאר כבוש.
לפני חמש שנים, במסגרת כתבה מקיפה שפורסמה על ג'ורדן ב-ESPN עם הגיעו לגיל 50, תוארה הסיטואציה הבאה: ג'ורדן צופה מסלון ביתו בלברון ג'יימס משחק, והשדרים מזכירים אותו בנשימה אחת עם הוד אווירותו. ג'ורדן בוהה במסך, נושך שפתיים, מזיע באצבעות, תוהה כיצד להגיב. "אני לומד אותו. לומד כל צעד", הוא אומר. "כשהוא הולך ימינה, הוא בדרך כלל חודר לסל; כשהוא הולך שמאלה, הוא בדרך כלל זורק מחצי מרחק. אם אני שומר עליו, אני מכריח אותו ללכת שמאלה 9 מ-10 פעמים, שיזרוק מבחוץ. אם הוא הולך ימינה הוא חודר, ואת זה אין לי סיכוי לעצור".
השנה הייתה 2013. ללברון עדיין לא היה ג'אמפ שופ מהוקצע, וגם לא מספיק קבלות כדי שהשוואה בין תהיה ממשית. אבל מאז הרבה השתנה. בשנה האחרונה ג'יימס שבר את השיאים של עצמו, ועוד כמה שיאים אלוהיים. וגם מבלי להיכנס לדיון המייגע מי גדול יותר, ברור שזזו לוחות טקטונים וג'יימס לכל הפחות התקרב לפסגה הבלתי מושגת. GOAT.
עכשיו דמיינו את ג'ורדן צופה בגמר 2018 מסלון ביתו. בזווית העין, בטח תוכלו לראות אותו מנפץ את המסך לרסיסים.
לברון היה בן 16 כשפגש את אלילו לראשונה. זה קרה בזמן שערך אימון אישי בשיקגו, ולפתע, באופן אקראי לחלוטין, ראה ביציאה מהאולם פרארי יוקרתית חונה בקרבת מקום. מאבריק קרטר, חבר הילדות שלימים הפך לשותפו העסקי ולאיש סודו, סיפר ש"כשג'ורדן יצא ממנה, לברון רעד מרוב התרגשות", MJ ניגש לג'יימס, טפח לו על השכם, ונתן טיפ שלברון ייקח לכל החיים: תמיד תתן את כל כולך למען המשחק, ותמיד תשמור על מעגל אנשים מצומצם מסביבך. "זה מה שיהפוך אותך לשחקן גדול", אמר לו. ג'ורדן אף פעם לא אהב לתת שום דבר בחינם, בטח לא כשמדובר בעצות חיים שלמד על בשרו, בטח לא כשמדובר בתיכוניסט הכי מדובר אי פעם, שמוזכר כבר אז כיורשו האמיתי.
אבל ג'ורדן כבר היה בסרט הזה, ואת מספר השחקנים שנמשחו ליורשו והכזיבו אפשר לספור על יותר מכף יד אחת. הסיכוי של ג'יימס, "הנבחר" שנושא על גבו ציפיות עצומות כבר מגיל טיפש-עשרה, ממילא היה נמוך. הוא אמור היה ליפול בדרך. לקרוס תחת הלחץ. אולי סתם להתברר כפוטנציאל פחות גדול מכפי שייחסו לו. אבל ההייפ סביב לברון הלך וגדל, וגם העובדה שהגיע לליגה בדיוק בשנה שבה העז הבלתי מעורער תלה סופית את האייר ג'ורדן הייתה סמלית, וכאילו רמזה על חילופי משמרות.
ג'ורדן צופה בלברון משחק בתיכון
הדרכים של MJ ו-LBJ אולי לא הצטלבו מספיק כדי לבסס מערכת יחסים הגונה, אבל אין עוררין על כך שמייקל קיבל את יורשו באדישות. "מייקל מעולם לא נתן לג'יימס את ברכת הדרך, מעולם לא הכיר בדומיננטיות שלו, מעולם לא יצא מגדרו כדי לפרגן לו", כתב השנה ג'ייסון לויד ב"אתלטיק", "אולי זו סתם מקריות, אבל אני דווקא הייתי מהמר שזאת החלטה מודעת".
אפילו ג'יימס הודה בעצמו ב-2013: "הלוואי שמערכת היחסים שלי עם מייקל הייתה קרובה יותר. אני מעריץ אותו עד היום, ואף פעם לא הייתי לי אפילו שיחה אחת איתו על המשחק. הייתי מוכן לעשות הרבה כדי לשבת ולדבר איתו על מה שעבר, איך התגבר על הכל, למה פרש, מה גרם לו לחזור. יש לי המון שאלות".
ובכן, הרצון לקרבה מעולם לא התממש, גם אם יש בין השניים כבוד הדדי. ג'ורדן אולי ממעט להתראיין ושומר בקנאות על פרטיותו, אבל שחקני NBA אחרים קיבלו ממנו יחס אחר. כמובן שאת קובי בריאנט, יורשו הקודם, הוא אימץ בחום. ב-2015 הוא אמר לרשת "פוקס" ש"אני וקובי מדברים הרבה. אני אוהב אותו כמו אח, למרות שגנב לי את כל המהלכים".
ג'ורדן עונה ללברון אחרי שטען: "אני השחקן הטוב בעולם"
בשנים האחרונות הוא הספיק להכתיר את קוואי לאונרד ל"שחקן ההגנה-התקפה הטוב בליגה, לפני לברון", להלל את קווין דוראנט ה"מדהים" ואפילו לקבוע שראסל ווסטברוק - לא פחות ולא יותר - הוא ממשיך דרכו האמיתי בליגה. "התשוקה שלו למשחק, הצורה שבה הוא מתנהל, זה מזכיר לי מאוד את עצמי", שיבח.
ולברון? הכי טוב שיצא לו זה זה: "אף אחד לא מתייחס לשחקנים שהוא משחק מולם בעידן הנוכחי, אף אחד לא מדבר על הבנת המשחק שלהם, הקשיחות שלהם. האם לברון היה יכול להיות שחקן מוצלח בעידן שלי? התשובה היא כן. האם הוא היה עד כדי כך מוצלח? לא".
ג'ורדן טוען: "רק קובי בריאנט יוכל לנצח אותי באחד על אחד"
ג'יימס כבר מזמן יצא לדרך עצמאית. הוא עדיין מעיד על עצמו כמי ש"רודף את הרוח משיקגו", עדיין מגדיר את עצמו כמעריץ מושבע של ג'ורדן, עדיין לובש את מספר הגופייה שלו בקליבלנד. ואם קובי היה שכפול קצת פחות מוצלח של המקור, ג'יימס הוא ישות נפרדת, כזו שמביאה לשולחן יתרונות אחרים. המפגשים המועטים בין לברון לג'ורדן כבר מייצרים דינמיקה אחרת לחלוטין, כזו שג'יימס מפעם לפעם אפילו מרשה לעצמו לשלוח מסרים עמומים למנטור.
הזמנים השתנו. לברון המבויש והנרגש שהונצח בתמונה הראשונה עם ג'ורדן כשהיה בן 18 כבר לא גר כאן יותר. יותר מזה: ב-NBA כבר משחק דור שלם שלא ידע את הוד אווירותו. הדמות נערצת על הדור החדש הוא ג'יימס, ברוב המקרים.
ועכשיו, אולי בגלל הזיכרון האנושי הקצר, אפילו מי ששיחק בליגה בעידן ג'ורדן סובל מהרהורי כפירה ומגדיר לעתים את ג'יימס ככדורסלן טוב יותר. ביל לאמביר ואייזאה תומאס, שניים מיריביו המיתולוגיים של ג'ורדן, כבר קבעו חד משמעית שלברון טוב יותר, אבל הם לא לבד. אפילו סקוטי פיפן עשה זאת, בערך.
"כנראה שלברון לעולם לא ידביק את הפער מג'ורדן בכל מה שקשור לזכיות ב-MVP, אבל בכל מה שקשור לסטטיסטיקה, לברון ממש נמצא שם. תבדקו את האסיסטים שלו, את הריבאונדים....כנראה שהוא כבר גדול יותר", אמר ל-ESPN לאחרונה, רק כדי לסתור את עצמו ולומר בפעם אחרת: "לא ג'ורדן ולא לברון הכי גדולים בהיסטוריה, אלא ווילט צ'מברליין".
ועכשיו אפשר רק לנחש עד כמה ג'ורדן היה רוצה לעלות לפרקט ולו לערב אחד רק כדי ללמד את כולם לקח. "ברור שכל הפסטיבל שמתרחש סביב לברון לאחרונה מפריע לו", אמר רג'י מילר, עוד אחד שטעם מנחת זרועו של ג'ורדן לא אחת.
"אם אתם חושבים שהוא קצת מוטרד מזה, תחשבו שוב - הוא מוטרד מזה פי 200 ממה שאתם חושבים".
