שחקנים עובדים כל כך קשה עונה שלמה, לפעמים קריירה שלמה, כדי להגיע לרגעים האלה, ואז יכולים לאבד את ההזדמנות ברגע אחד. מספיקה מתיחה בשריר אחד מהמאות שיש בגוף האדם, תנועה אחת לא נכונה, מפגש ראשים, כדי להשאיר שחקן בכיר מחוץ למשחק גדול. אחד המוטיבים המרכזיים בגמר ליגת האלופות הוא גם אחד המוטיבים המרכזיים בגמרים האיזוריים של ה-NBA: כל רגע יכולה להגיע פציעה שתשנה הכל. לקראת שני משחקי 7, מאוד יכול להיות שאף אחת מארבע הקבוצות לא תוכל להעמיד את החמישייה החזקה ביותר שלה למשחק. שלוש מהן כנראה יחסרו לפחות את אחד משני השחקנים הכי טובים שלהן.
קשה לחשוב על פציעה מבאסת יותר מזו של כריס פול. היא הגיעה אחרי שתי מחציות שניות הרואיות שלו, בהן הוביל במו ידיו את יוסטון לניצחונות צמודים, היא הגיעה כשהוא כפסע מגמר ראשון בקריירה, גמר בו הקבוצה שלו תהיה פייבוריטית ברורה. הפציעה הזו מבאסת, אך לא מפתיעה. הרגליים של CP3 מתקשות לשרוד עונה שלמה כבר כמה שנים, הוא החמיץ משחקים בשניים משלושת הפלייאופים האחרונים, הוא גורר פציעה בפלייאוף הזה והוא מתח את קצה גבול היכולת הפיזית שלו בשני המשחקים האחרונים. זו תמיד הייתה הסכנה הגדולה ביותר בלבנות עליו כשחקן בכיר בקונטנדרית בגיל 33.
במחצית הראשונה עוד נדמה היה שחבריו לקבוצה יהיו מסוגלים לעשות את הצעד הנוסף גם בלעדיו. המחצית הזו נראתה כמו 'אפקט יואינג' קלאסי: כולם היו מפוקסים יותר, אריק גורדון וטרבור אריזה לקחו על עצמם יותר מהרגיל ורמת הביצוע שלהם הייתה גבוהה במיוחד (לאריזה היה אפילו מהלך של יורו סטפ שאני לא בטוח שהוא בעצמו ידע שיש לו ברפרטואר), השלשות נכנסו בקצב מטורף ויוסטון פתחה פער דו ספרתי מוקדם שהגיע בשיאו ל-17 בסוף הרבע הראשון. במחצית השנייה שחקני המשנה חזרו לקרקע וגודל המעמד התחיל להשפיע עליהם לרעה, בעיקר על גורדון, אבל פתיחה כזו יכולה לשבור הרבה מאוד יריבות במשחק הדחה.
עוד בנושא
גולדן סטייט הביסה 86:115 את יוסטון וכפתה משחק 7 בגמר המערב
"מכונה": גולדן סטייט מהללת את קליי תומפסון, שחקן המאני טיים האידיאלי
קליבלנד בצרות: קווין לאב הפצוע יחמיץ את משחק מספר 7 בבוסטון
גולדן סטייט לא חסינה ממשברים מנטליים. יוסטון הוכיחה לאורך הסדרה שניתן להפחיד ולהלחיץ אותה, אבל אם יש משהו שאף פעם לא הטריד את החבורה של סטיב קר זה פיגור מוקדם. האמונה המוחלטת ביכולת לסגור כל פיגור בדקות בודדות מאפשרת לווריירס להמשיך לשחק כרגיל ולחכות שיגיע הזמן לעקוץ, בדרך כלל ברבע השלישי. הפעם הגיע תורו של קליי תומפסון להתפוצץ. עד המחצית השנייה הלילה ניתן היה לטעון שחלק מסיפור הסדרה הוא שאריק גורדון טוב יותר מקליי כאופציה השלישית בהתקפה, והדינמיקה בין השניים נראית כמו ברומטר מוצלח. במחצית השנייה קליי הזכיר גם את הכישרון הטהור שלו וגם את זה שלעומת גורדון, הוא כבר היה במצבים האלה וכבר ניצח במו ידיו משחק הדחה.
זה היה משחק נהדר גם של הצלע השנייה בספלאש בראדרס. גם כאשר הזריקות לא נכנסו במחצית הראשונה, סטף קרי היה אקטיבי, דומיננטי וחשוב לשטף ההתקפי של גולדן סטייט. העבודה ההגנתית של יוסטון לאורך הסדרה מדהימה, היא קוראת במדויק חלק גדול מאוד מהתרגילים, האלתורים, התנועות והחיתוכים של גולדן סטייט, מנטרלת את ההרס היצירתי שהאלופה מכניסה לכל תבנית מוכרת של משחק הכדורסל. אבל כאשר קרי מפוקס, הוא זה שמצליח לשבור את המבנה ההגנתי של יוסטון יותר מכל אחד אחר. הוא לא צפוי, הוא קורא את ההגנה במהירות בזק והוא מסיים הרבה יותר טוב מהנדמה באיזור הטבעת.
בזמן שהאחים הביאו את הספלאש, מי שנותר מאחור הלילה הוא קווין דוראנט, שזה היה המשחק השני ברציפות בו הוא לא פגע. הרבע הראשון היה החלש ביותר של KD שאני מצליח לזכור, בהגנה עוד יותר מאשר בהתקפה: חלק גדול מהשלשות של יוסטון היו על הראש שלו, בעקבות איחורים בסגירות ופספוסי רוטציה. לדקות מסוימות במחצית הראשונה הוא ניסה לקחת על עצמו את המשחק בכוח, אבל כאשר האחים התחממו הוא פינה להם את הבמה ושיחק בשבילם.
יוסטון נכנסה לראש של דוראנט והצליחה לבודד אותו מהשטף של הווריירס, זה אחד ההישגים הגדולים של מייק ד'אנטוני והשחקנים שלו בסדרה הזאת. אבל לפני שקוטלים את KD ואת ההתאמה שלו לגולדן סטייט כדאי להגדיל את טווח הזכרון מעבר לחמש הדקות האחרונות. זה אותו שחקן שהלך ראש בראש עם לברון ג'יימס בגמר האחרון, שהשתלב באופן חלק בשיטה בפלייאוף הקודם, שבלעדיו בכלל לא בטוח שגולדן סטייט מנצחת את קליבלנד ההיא. גולדן סטייט לא נראתה טוב יותר במשחקים שהסתבכו לה בפלייאוף 2016. מאוד יכול להיות שהיא תזדקק למשחק גדול של דוראנט בעוד יומיים ומאוד יכול להיות שהיא תקבל אותו.
מתחת לרדאר
ההגנה של גולדן סטייט בצבע. יוסטון קלעה רק 16 סלי שתי נקודות במשחק הלילה ב-42.1 אחוזים, היא הגיעה לקו העונשין רק 17 פעמים, כמחצית מהן בעקבות עבירות על זריקות משלוש, היא גם איבדה 21 כדורים כאשר חלק גדול מהם היו בחדירות ובמהלכים בין ג'יימס הארדן לקלינט קאפלה. זה נראה כמו שינוי מתוכנן של סטיב קר: הוא הביא יותר עזרה בצבע ושלח את השחקנים שלו להתכווץ יותר פנימה על חשבון סגירה של קשת השלוש. יכול להיות שזו תגובה להיעדרות של כריס פול, בידיעה שבלעדיו יוסטון תתקשה יותר במשחק החדירה והוצאה. יכול להיות שהוא הימר על השלשות כדי ליצור הגנה שכופה יותר איבודים והחטאות בצבע שאחריהם ניתן לרוץ.
קר בא עם התוכנית, השחקנים הביאו את רמת הביצוע המקסימלית. אפילו ברבע הראשון בו הם ספגו גשם של שלשות, שחקני הווריירס כפו כמה איבודים והחטאות בצבע. דריימונד גרין סיפק משחק 4 נקודות לפנתאון, כשהיה בדיוק במקומות הנכונים בצבע כל הזמן (מה שהוא לא עשה במשחק הקודם). שחקני החוץ, בעיקר סטף וקליי, עשו עבודה נהדרת בהמשכי מהלכים, הם כפו על קאפלה להוריד את הכדור למטה ואז תקפו אותו, הם גם עזרו מאוד בריבאונד ההגנה. ג'ורדן בל, שמקבל יותר ויותר מהדקות של קיוון לוני, עשה חיקוי מוצלח של דריימונד חלק מהזמן.
נתון המשחק
39, 22, 16, 9: כמות הנקודות שיוסטון קלעה בכל רבע. זו גרסה קיצונית של מה שמתרחש בחלק גדול מהמשחקים בסדרה - יוסטון מתעייפת ונחלשת ככל שהמשחק מתקדם. בשני המשחקים הקודמים כריס פול התעלה בדיוק ברגעים האלה וגם גולדן סטייט התעייפה, אבל בלי CP3 לווריירס יש הרבה יותר כלים להתמודד עם העומס והרבה יותר שחקנים שרגילים להיות במעמדים האלה ורגילים ליזום. אם פול לא ישחק במשחק 7 (וזו ההנחה ממנה צריך לצאת כרגע), היכולת של מעט השחקנים הרלוונטיים ביוסטון לא ליפול מהרגליים ולא להיכנע ללחץ במחצית השנייה תהיה קריטית במיוחד.
לקראת המשחק הבא
קשה מאוד להיערך למשחק כשבשתי הקבוצות עוד לא ברור אם אחד משחקני המפתח ישחק. הנתון הקבוע לקראת משחק 7 הוא שגם בלי איגודלה וגם עם פול, ההגנה של גולדן סטייט מצליחה לנטרל את ההתקפה של יוסטון כבר כמה משחקים ברציפות. בארבעת המשחקים האחרונים הרוקטס לא הגיעו ל-100 נקודות והם קולעים בהם 94.5 נקודות ל-100 פוזשנים. התנודות החדות מתרחשות בקרב בין ההתקפה של גולדן סטייט להגנה של יוסטון. ניתן להניח שהשחקנים החכמים והקשוחים של ד'אנטוני יבואו מוכנים לאתגר ההגנתי, יעצרו לא מעט מהלכים של הווריירס ויתעלמו אפילו יותר מתמיד מכל שחקן פרט לסטף, קליי ו-KD. אבל כאשר גולדן סטייט חדה היא מצליחה להגיע למצבי הזריקה שהיא רוצה, לפחות למספיק כאלה כדי לקלוע יותר ממה שההגנה שלה מאפשרת.
משחק 7 הוא עולם בפני עצמו ונוטה להיות מתוח ושקול. היתרון של יוסטון הוא שהוא קורה אצלה בבית ושגולדן סטייט מפחדת ממשחקים צמודים, היא עוד לא תפקדה במאני טיים בסדרה הזאת. היתרון של גולדן סטייט הוא שהיא יותר מוכשרת וכבר הייתה במצבים האלה בשנים קודמות. היכולת של הכוכבים כמובן תהיה משמעותית, אבל במשחק כזה, עם רוטציות כל כך קצרות, יכולות לצוץ הזדמנויות לחבר'ה האחרים. מספיקה הסתבכות קטנה בעבירות כדי שד'אנטוני יצטרך לשלוף מישהו כמו ג'ו ג'ונסון שנראה גמור, ואם קר ירצה להוסיף קלע שלשות לצד שלושת הסקוררים הוא יצטרך לבנות על הגארדים המחליפים שלא תרמו כלום במשחקים האחרונים (או להמר על פט מקו שחזר מפציעה). במשחק 5 זה היה קווין קוק שמצא את עצמו מחטיא זריקה מכריעה, מי יהיה הגיבור/הגיבור הטרגי הפעם?
