אל הורפורד הוא סיוטו של כל מראיין או שדר קווים מתחיל: יהא המעמד אשר יהא, תהא התוצאה אשר תהא, תמיד יעטה על עצמו פוקר פייס וישלוף אמירות עבשות ממחולל הקלישאות הספורטיביות. אבל חדי העין בבוסטון שמו לב בימים האחרונים לתופעה מעניינת: בגיל 31, בעונתו ה-11 ב-NBA, משהו נסדק בתדמית של איש הקרח. מפעם לפעם הוא מחצין רגשות התלהבות ושמחה ולעתים אפילו חוטא בטראש טוק, שומו שמים. אחרי הניצחון המשכנע על קליבלנד במשחק בגמר המזרח, סיפק מה שנחשב בסטנדרטים שלו למשפט מחץ. "כולם כבר מחקו אותנו", אמר, וניקז לארבע מילים את תמצית העונה של בוסטון.
ההשבתות ארוכות הטווח של גורדון הייוורד וקיירי אירווינג באמת נראו כמו גזירות שאפילו מידאס המודרני, שמוכר גם בתור בראד סטיבנס, לא יכול לעמוד בהן. אבל בכל פעם שדעת הקהל הורידה את הרף, שחקני הסלטיקס הרימו אותו לגבהים חדשים. וגם בפלייאוף הנוכחי, בו מסע הקסם שלהם נמשך ביתר שאת, הם נאלצו להתמודד שוב ושוב עם הנחות מוצא שגויות. בסיבוב הראשון הייתה זו מילווקי, קבוצה עם אינדיבידואלים מוכשרים יותר בעיני רוחם של הפרשנים, שקיבלה שיעור בקבוצתיות; בסיבוב השני הייתה זו פילדלפיה, "קבוצת העתיד של ה-NBA", שקיבלה תזכורת כאובה לכך שיש קבוצה לא פחות צעירה ולא פחות כישרונית ממנה; וכעת זו קליבלנד, קבוצת ההווה של המזרח, שלומדת בדרך הקשה שהשנה, לשם שינוי, אין מתנות חינם.
ואם עד עכשיו הסלטיקס נתנו נוקאאוט לשלושה מהשחקנים הכי מבטיחים בליגה (יאניס, סימונס ואמביד) ואולי גם לשחקן הטוב בליגה (נו, אתם יודעים), לא יכולה להיות אף מסקנה אחרת: כולנו המעטנו בערכם של שחקני הסלטיקס ולא אמדנו נכון את איכותם.
נכון, המסע המופלא של הסלטיקס הוא בראש ובראשונה תוצר של ארגון עוצמתי עם מעטפת של אנשי מקצוע מבריקים, בראשם הג'נרל מנג'ר והמאמן. אבל אף קבוצה, עם אף מאמן או מנהל מקצועי, לא מסוגלת להגיע מרחק שני ניצחונות בלבד מגמר ה-NBA בלי כישרונות יוצאים דופן על הפרקט. מאחורי כל מנהל או מאמן דגול עומד ספורטאי מחונן. לכל תוכנית גאונית יש זרוע מבצעת עם זיק משלה.
ובמקרה של בוסטון, קוראים לה אל הורפורד.
עוד בנושא
קליבלנד בונה על חוסר הניסיון של בוסטון? סמארט: "צריך לתת להם מהלומה"
הנוקאאוט שאחרי הנוקאאוט: בוסטון מצליחה לייאש אפילו את לברון ג'יימס
בחזרה לימי מארק ג'קסון: יוסטון הוציאה את גולדן סטייט מהתבנית של סטיב קר
כבר כשהיה נער אימץ הורפורד מודל לחיקוי מה-NBA. גם הוא, כמוהו, היה ביג-מן עם יכולות מגוונות ובדומה לו, גם הוא היה מופנם ונחבא אל הכלים. קראו לו טים דאנקן. "הוא היה המגדלור שלי", אמר הורפורד ב-2016 ל"בוסטון הראלד". "צפיתי בכל משחק שלו, עקבתי אחרי ההתנהלות שלו על הפרקט ומחוץ לו. אהבתי כל דבר שעשה, התלהבתי מכל דבר. למדתי איך הוא מתמקם בהגנה, איך הוא תמיד שם את טובת הקבוצה מעל טובתו האישית, ולעתים גם לא מקבל מספיק הכרה על כך". באחד המפגשים בעונה הרגילה ב-2016, כשהביג פנדמנטל כבר בדמדומי הקריירה והורפורד בשיאה, הוא הטביע עליו כל כך חזק, שכל שחקני אטלנטה קפצו מהספסל בהתלהבות. הורפורד, מתוך כבוד לאלילו, אפילו לא הזיז שריר. "לא רציתי לחגוג בפנים של שחקן שאני כל כך מכבד", הסביר.
שנתיים קדימה, האחד כבר פרש והשני ממשיך את דרכו. הורפורד רחוק שנות אור מדאנקן ביכולות ובהישגים, אבל העונה הוא כמעט נאמן למקור. מיני-דאנקן, אם תרצו. למרות שנתוני הריבאונדים, החסימות והחטיפות לא מרשימים במיוחד, הוא העוגן האמיתי של ההגנה של הסלטיקס, הטובה בליגה; למרות שקצב צבירת הנקודות לא משביע רצון, הוא הבסיס להתקפה של בראד סטיבנס, אחת היעילות בליגה; ולמרות שאין לו אישיות סוחפת, הוא הסלע של חדר ההלבשה (או, כפי שהגדיר זאת סטיבנס בעצמו: "המנהיג הכי טוב ב-NBA").
בפלייאוף הנוכחי הוא הגביר קצב, ומלבד מספרים התקפיים נפלאים (17.1 נקודות ב-57 אחוז מהשדה ו-36 אחוז מהשלוש, 8.4 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים ו-1.4 חסימות) הוא גם הספיק להציג הגנה מופתית על יאניס אנטטוקומפו ובן סימונס, אליהם הוצמד במפתיע על ידי סטיבנס. ההגדרה המילונית לאול אראונד פלייר כבר מזמן לא נראתה כה מוחשית. "אל הורפורד הוא כל מה שמאמן יכול לבקש משחקן", אמר עליו העונה דני איינג', ותהיו בטוחים שסטיבנס יאשר.
ובכל זאת, למרות התרומה הבלתי נלאית להצלחה המסחררת של בוסטון, הורפורד היה ונשאר שחקן שנוי במחלוקת. מאמן אורלנדו פרנק ווגל כבר טען ש"הורפורד הוא השחקן הכי אנדרייטד ב-NBA", אבל זוהי טענה אמורפית ומעורפלת שקשה להפריך או לאושש. בפרמטרים מוחלטים, הטענה שהוא לא מוערך דיו לא מחזיקה מים: הרי הוא נבחר לאולסטאר חמש פעמים (מספר זהה לזה של סטף קרי ורג'י מילר, לדוגמא), וחוזהו - שמלמד פחות או יותר על ערכו בשוק - עומד על לא פחות מ- 113 מיליון דולר לארבע שנים.
כך או כך, נראה שיש פער משמעותי בין עמדתם של הפרשנים לגביו לבין נקודת המבט של שחקני, מאמני ומנהלי הליגה, שבקרבם הוא זוכה להערכה עצומה. כמה מהמנהלים הבכירים חיזרו אחריו נואשות כשעזב את אטלנטה ב-2016, כמה מהמאמנים (כמו פרנק ווגל, כאמור) משבחים את תרומתו השקטה, וגם שחקנים בכירים כמו לברון ג'יימס, ג'ואל אמביד וקארל אנתוני טאונס הביעו הערכה עצומה כלפיו. מנגד, הפרשנים מתחילים להשתכנע רק עכשיו, בזכות הפלייאוף העילאי שלו, שערכו גדול ממה שהסטטיסטיקה היבשה מספרת. שאקיל אוניל כבר הספיק להקניט אותו ולהכריז אחרי בחינה לא מאוד מדוקדקת של המספרים שלו ש"אלה לא נתונים של אולסטאר, או בכלל של כוכב NBA", בריאן ווינדהורסט מ-ESPN התעקש גם השבוע ש"אני עדיין חושב שהוא לא שווה חוזה מקסימום, כי הוא תוקע להם את האפשרות להאריך חוזים לשחקנים חשובים אחרים". לעזאזל, אפילו התקשורת המקומית בבוסטון הצמידה לו את הכינוי Average Al ("אל הבינוני", בתרגום חופשי).
הורפורד לא נראה, לא מדבר ולא מתנהל כמו כוכב NBA טיפוסי. המנהיגות שלו, למשל, חמקמקה למדי. כשג'יי אר סמית' ביצע עליו עבירה מסוכנת במשחק 2, מרכוס סמארט נלחם את מלחמתו ואחותו דבררה אותו (Fuck You, J.R, כתבה בלי יותר מדי קלאסה), לא בפעם הראשונה. "אנשים אוהבים את הדמויות הצבעוניות", היא אמרה השבוע ל-The Ringer. "הם אוהבים את הטראש טוק של דריימונד גרין, את השחצנות של לברון. אבל אל הוא לא כזה. הוא לא נרקיסיסט. הוא לא אנוכי. ולדעתי, זה פועל בעיקר לרעתו. זה לא שאנשים לא אוהבים אותו. אנשים פשוט לא כך מסוקרנים ממנו".
האחות לבית הורפורד קצת פחות מעודנת מהאח הבכור
אבל הורפורד הוא גם כדורסלן כמעט ללא חורים, שמהווה את הסנטר המושלם לעידן המודרני. הוא הפך במרוצת השנים לקלע שלשות מצוין (1.3 שלשות ב-43 אחוזים העונה, לפני הפלייאוף) ולשומר נהדר בהגנת החילופים, שבמסגרתה הוא מסוגל להתמודד עם גארדים וסנטרים כאחד. ויש לו עוד תכונה חשובה שמוכיחה נקודה חשובה: הקבוצות שלו הן תמיד קבוצות מנצחות. הוא זכה פעמיים באליפות המכללות עם פלורידה, הקבוצות שלו מעולם לא פספסו פלייאוף, ואם לא לברון שעמד בדרכו ארבע פעמים במזרח, כבר היה מגיע מזמן לגמר ה-NBA.
זהו החוב הגדול של הקריירה שלו. לפני שהחלה סדרת גמר המזרח הנוכחית, עמד הורפורד על מאזן עגום של 15:1 מול לברון וקליבלנד בפלייאוף. במהלך 16 המשחקים הללו הוא שיחק מתחת לרמתו והעמיד ממוצעים של 10.9 נקודות ו-4.3 ריבאונדים בלבד, ותרומתו השלילית התבטאה היטב במדד הפלוס/מינוס, בו צבר במשחקים הללו מינוס של לא פחות מאשר 236 נקודות. בכל אותו הזמן ג'יימס אמלל את הורפורד, והרבה לחגוג עליו בחדירות בכל פעם שקיבל אותו אחרי חילוף בהגנה.
במשחק 1 השבוע היה קל להבחין בכך שהורפורד רואה בכך אתגר אישי. בהזדמנות הראשונה בה הזדמן לו לשמור על לברון, הוא עשה זאת בצורה מושלמת וכפה עליו זריקה מזווית קשה תוך כדי נפילה לאחור. בפוזשן הבא הוא כבר חסם אותו, וקינח בשאגה לא אופיינית לכיוון הקהל של הסלטיקס. ככה זה כשהקריירה שלך עומדת בפני מפנה חיובי, וכולם מסביב מתחילים להכיר בגדולה החבויה שבך.
